"זה מה שאמרתי לכם. זה מה שאמרתי לכם. ככה לא בונים חומה!" – יורם ארבל בשידור המשחק בין אוסטרליה לישראל, 19 במרץ 1989, י"ב באדר ב' תשמ"ט
לא נדבר כאן על כדורגל. נדבר על התנשאות, על שמחה לאיד, על באסה, על קטנוניות – וגם על מקצועיות והברקה. על היכולת של שדרן כדורגל לבטא משפט שיישאר הרבה שנים אחרי המשחק. אבל לא על כדורגל. ובכל זאת, נתחיל בכדורגל. השנה היא 1989, הנבחרות הן אוסטרליה וישראל, המגרש הוא אצטדיון רמת־גן, הבועט הוא אימת חומות תבל האוסטרלי צ'רלי ינקוס, השוער הוא בוני גינצבורג, השדרן הוא יורם ארבל וההיסטוריה היא של כולנו.
שתי הנבחרות התמודדו על הזכות להפסיד לקולומביה בהמשך במשחק ההעפלה למונדיאל. חמש דקות לפני המאורע ההיסטורי כובש אלי אוחנה שער יתרון בפנדל; ואז – עבירה, די רחוקה מהשער, ינקוס האוסטרלי ניגש לכדור, ויורם ארבל, אחד השדרנים האהובים עליי בתולדות המשחק, מזהיר: "לצ'רלי ינקוס יש בעיטת תותח, צריך להיזהר מהאגף הימני של החומה הזאת, אולי עוד שחקן היה עוזר, צריך להיזהר מצ'רלי ינקוס, המרחק הזה הוא שום דבר בשבילו".
ינקוס בועט. הכדור נכנס, המשפט יוצא.
כל כך הרבה רבדים יש בציטוט הזה שאינם קשורים לכדורגל אלא לאופיו של האדם. חצי מהריבים שלי עם ד"ר זמרי ו־98 אחוזים מהוויכוחים שלי בכלל עם אנשים, בטח על פוליטיקה, כרוכים כולם בציטוט הזה. אבל מתברר שאומה שאמורה לדעת משהו על תפל ועיקר התרכזה במשך שלושים שנה ויותר בחלק הפחות חשוב של המשפט. נו זה עם החומה. וואלה, ספגנו גול מרחוק, ועם כל הכבוד לבעיטה השוער היה צריך לעצור אותו, אפילו בוני גינצבורג מודה בזה; ונכון, היה נראה כאילו השער הזה פוגע קשות בסיכוי שלנו להפסיד לנבחרות טובות יותר במונדיאל; ונכון, "ככה לא בונים חומה" זו אחלה כותרת לעשרות אלפי טורים בנושאי צבא, אדריכלות ועוגות שוקולד. ובכל זאת לא סתם יורם ארבל טורח לומר פעמיים, לפני שהוא מתפנה לחומה, "זה מה שאמרתי לכם, זה – מה – שאמרתי – לכם". במשפט ישראלי טהור ואמיתי הוא נוזף בצופיו, כאילו היו אמורים מיד לאחר ש"אמר להם" להרים טלפון לדוד פיזנטי שהיה על המגרש, ולומר לו "שומע רגע, ארבל פה אומר שהחומה לא משהו".
אני כמובן לא שופט את ארבל. הדחף אנושי לגמרי, והוא הביא פה רגע קריינות אדיר שנחקק לדורות. אבל זה גם היה רגע אנושי משקף. הוא הצליח לזקק ברגע את סדר העדיפויות של האדם הסביר כשקורה לו משהו מבאס או מכעיס. ה"אמרתי לכם" הזה של יורם קיים בכל אחד מאיתנו. אצלי – 654 פעם ביום. העולל נפל וקיבל מכה בראש? "אמרתי לך להפסיק להשתולל". ד"ר זמרי פספסה חופה של חברה טובה? "אמרתי לך שאנחנו צריכים לצאת מוקדם יותר". לזאטוט כואבות השיניים? "אמרתי להפסיק עם החמצוצים". עבדכם הנאמן הצביע לבנט? "אמרנו לך שהוא יקים ממשלה עם השמאל". אנחנו מתמודדים הרבה יותר טוב עם דברים רעים שקורים לנו או לקרובינו באמצעות "אמרנו לך". "אמרנו לך" עוזר לנו. הוא נותן צ'אפחת עידוד לאגו: אילו רק כולם היו מקשיבים לך יותר, כי אתה מיוחד ויודע ובעל חושים נבואיים, הכול היה טוב יותר.
אבל יש להודות: יורם, זה לא שלפני הבעיטה אמרת שהחומה על הפנים וייכנס פה גול, כולה זרקת איזה "אולי עוד שחקן היה עוזר". ב־99 אחוז מהמקרים הגול הזה לא היה נכנס, וב־68 אחוז מהמקרים בנט לא היה מקים ממשלה עם רע"ם. אבל ה"אמרתי לך" כאילו מחכה לרגעים הכי מתסכלים כדי לצאת לאור.
ראיינתי פעם את יורם ארבל ושאלתי אותו על רגע השידור הכי גדול שלו. אני לא זוכר איזה רגע הוא הזכיר, אבל הוא לא נקב ב"ככה לא בונים חומה". הזכרתי לו, והוא קצת התעצבן. כנראה מציקים לו עם החומה הזאת. אבל גם הטקסט הזה לא כל כך הוגן – הוא הביא את הציטוט של החיים שלו ואני יושב פה שלושים ומשהו שנים אחר כך ומתקטנן על ה"אמרתי לכם" שלו. אז נסיים בציטוט ההופכי שהביא ארבל לחיינו בהקשר של כדורגל והחיים בכלל. אני מדבר כמובן על "ה־ל־לו־י־ה" שנהג לומר ארבל לאחר כל גול שהצדיק זאת. אולי כדאי לנו באופן כללי להתעסק פחות ב"אמרתי לכם", למרות שאתם יודעים שאמרתי לכם, ולהיות יותר באזורי ה"הללויה". האם אני מצליח? פחות. האם אשתדל להצליח יותר בעתיד? אמן, והללויה אם כן.
יותם זמרי הוא בעל טור בדיוקן וחבר פאנל "הפטריוטים" בערוץ 14. מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
