"ייתנו, יקבלו. לא ייתנו, לא יקבלו" – בנימין נתניהו, בכהונתו הראשונה כראש הממשלה
יותר מעשרים שנה אחרי שנטבע אחד המכתמים המזוהים ביותר עם בנימין נתניהו, המרשם שאמור להחזיק בקליפת אגוז את משנתו המדינית אל מול הפלסטינים, נדמה שאבד הכלח על הסיסמה הזו. הפלסטינים הרי לא "ייתנו" הפסקה של ההסתה, ולא יפעילו יד ברזל נגד הטרור שיוצא מתוכם אל עבר אזרחי ישראל. הרשות הפלסטינית כולה, יציר כפיהם של הסכמי אוסלו, עומדת על כרעי תרנגולת שהופכים רעועים יותר ויותר, והציפיות ממנה דועכות בהתאם.
לכאורה, הפתגם הקליט מבוסס על הבדיחה הנושנה של דן בן־אמוץ על מבריח קפה שנתפס במכס בנמל חיפה, וטען כי הוא נושא באמתחתו מזון לציפורים. לשאלת המוכס "ממתי ציפורים אוכלות קפה?", השיב המבריח: "ירצו, יאכלו. לא ירצו, לא יאכלו". הגרסה של נתניהו נולדה לקראת סוף שנות התשעים כמעין ניגוד להסכמי אוסלו, כשהציפורים הפלסטיניות אכלו גם אכלו כל מה שישראל הגישה להם, וסיפקו בתמורה פיגועים מחרידים. בימי ממשלתו הראשונה של נתניהו דרשו ממנו הפלסטינים להשלים "פעימות" נוספות של נסיגה, כפי שלכאורה התחייב מההסכם על נספחיו. ישראל מצידה דרשה שערפאת ימלא את התחייבויותיו, לפני שיקבל לידיו עוד שטחים ביהודה ושומרון.
באוקטובר 1998, בלחץ נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון, נחתם הסכם וואי. ישראל ערכה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש שנקבעו, אבל השכילה לעצור לאחר מכן. בנובמבר הודיעה הרשות כי תקפיא את יישום ההסכם אם לא יאושר בידי ממשלת ישראל, וערפאת איים כהרגלו להכריז באופן חד־צדדי על הקמת מדינה פלסטינית. בהחלטת ממשלה ב־12 בדצמבר 1998 נקבע שלא יהיו נסיגות נוספות לפני שהפלסטינים יפסיקו את האלימות וההסתה, יאספו את הנשק הבלתי חוקי, ישתפו פעולה עם ישראל בלחימה בטרור, ויימנעו מלדרוש שחרור רוצחים. גם הכרזה חד־צדדית על מדינה פלסטינית עצמאית הוגדרה כקו אדום.
לאחר נפילת ממשלת נתניהו שאף ראש הממשלה הנכנס אהוד ברק ליישם את המשך הפעימות. בוועידת קמפ־דיוויד, ביולי 2000, ברק כבר הציע לפלסטינים כמעט את הכול. ישראל רצתה לתת, אבל הם התעקשו לא לקבל.
הודיה כריש־חזוני היא כתבת מקור ראשון. מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
