"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל־אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל־אביב. יהי זכרו ברוך" – מזכיר הממשלה איתן הבר, 4 בנובמבר 1995, י"ב במרחשוון תשנ"ו.
את ההודעה הזאת כתב איתן הבר לידי, על פיסת נייר מקומטת שמצא בדלפק של השומר בקומה מינוס 2 במרתף של איכילוב. הוא רכן על הדלפק ורשם, כשעל הכיסא ממול יושב מרטין אינדיק וממרר בבכי, ובצד השני של הטלפון בוכה איתו ואיתנו נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון.
כל ישראלי זוכר בדיוק היכן תפסה אותו ההודעה הנוראית על ההתנקשות ברבין. הגורל זימן אותי להיות שם לצידו של ראש הממשלה, כיועצו החדש לענייני תקשורת. במו עיניי ראיתי את יגאל עמיר מכוון ויורה לעברו שלוש יריות, ובמו עיניי ראיתי את יצחק רבין נופל. את ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו. את הבוס החדש שלי.
מיד לאחר שסיים לכתוב ולתקן מילה או שתיים, נתן לי איתן הבר את הנייר ואמר לי: "בניהו, תוציא את זה לעיתונאים בחוץ". לא היה לי אומץ. הייתי בהלם מוחלט, כמו כולם. ואז הוא אמר לי "בוא איתי". יצאנו החוצה, אל העיתונאים שכבר הבינו, ואיתן קרא להם את ההודעה הנוראית. מאז השתנתה מדינת ישראל והשתנתה החברה הישראלית. הטאבו של רצח פוליטי בישראל – נשבר. בדיעבד הייתי משנה מילה או שתיים בהודעה הדרמטית הזו: במקום "מותו" הייתי כותב "הירצחו", ומוסיף שהמתנקש היה "יהודי בן עמנו".
את הלילה השחור משחור ההוא בכיכרה של העיר, את המראה של יצחק רבין נופל מיריות האקדח, ואת עיניו הבורקות וחיוכו השטני של הרוצח, אשא עמי עד אחרית ימיי.
במלאת לנו 75 שנה, אדי הדלק באוויר, "מלחמת אחים" היא מונח שמדברים עליו, השנאה יוקדת והפילוג עמוק. המשימה הלאומית שלנו היא לשרוד כעם וכחברה ולמנוע רצח פוליטי נוסף. ישראל לא תעמוד בו. היעמוד לנו הכוח?
תא"ל במיל' אבי בניהו הוא יועץ לאסטרטגיה, תקשורת וניהול משברים. מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
