העם נגד תקשורת עוינת – עו"ד אליקים העצני, 1970
לפני יותר מארבעים שנה הקים סבא שלי, אליקים העצני ז"ל, תנועה ציבורית שנשאה את השם־הסלוגן "העם נגד תקשורת עוינת". המשפט המיתולוגי הזה, שנראה שהוא נכון תמיד, לא נולד במשרד פרסום או בבית ספר לקופירייטינג, אלא במוחו ובליבו של איש מתוסכל. אותו איש הרגיש שאין לו קול, שאין לו משקל, שהוא לא קיים, שהדמוקרטיה עוצמת את עיניה כלפיו, ושחופש הביטוי מתעלם ממנו באלגנטיות וללא כל היסוס. הסטיקר שהוא עיצב – מיקרופון שנחש כרוך סביבו – עיטר את האוטו המשפחתי שלנו במשך שנים, מתריס בענווה מול כל מי שרצה לסתום לנו את הפה.
יש שתי רשימות, היה סבא אומר, לבנה ושחורה. הלבנה – של אלה שתמיד יזמינו אותם, ישאלו אותם שאלות מפנקות, יחייכו אליהם, יאפשרו. השחורה, לעומת זאת, היא הרשימה של מי שלא יזמנו לשידור, ואם יזמנו – יסרקו את גופו במסרקות לשון. תקשורת עוינת, אגב, ניכרת לא רק במה שהיא משדרת, אלא גם במה שהיא לא משדרת.
כל זה היה פעם, מזמן, כשלא היו רשתות חברתיות, ריבוי תחנות רדיו וערוצים מסחריים. היו רק רשות השידור העוינת וגלי צה"ל המגויסת. זה היה גם לפני ערוץ 7, שבסופו של דבר נסגר בצעד שלטוני דרקוני, בגיבוי אבירי הדמוקרטיה של בג"ץ. מסביב היו רק חול וחול, רק שמאל ושמאל.
לו נשאלתי לפני זמן לא רב אם אנחנו עדיין בתקופת "העם נגד תקשורת עוינת", הייתי מסייגת. יש לנו טובים בתקשורת, יש גופי תקשורת משלנו, יש ביטוי ברשתות החברתיות – יש לנו כוח וקול. אולם, בחלוף שלושה חודשים של ניסיונות לקדם רפורמה משפטית צודקת ומורכבת, התשובה שלי מנסחת עצמה מחדש: התקשורת אותה תקשורת, והעוינת אותה עוינת. שוב גילינו שרוב עיתונאי עמנו הם תועמלנים זולים, מהדהדים פייק מתוך אינטרס, מדירים חלק עצום מהעם ומשתיקים את קולו. גילינו שהעורכים המגויסים החליטו לכנות את הרפורמה – מונח ניטרלי לכשעצמו – בשם "מהפכה משטרית". גילינו גם שמיטב העיתונאים שצקצקו בזעזוע מול הקמפיין הכתום בשנת 2005, מעודדים פתאום סרבנות צבאית ומאדירים כל סרבן משל היה מרטין לותר קינג.
וכך, יותר מארבעים שנה אחרי, צריך לשוב אל רגבי אדמת חברון, שם קבור סבא שלי, ולהגיד לו: צדקת. העם נגד תקשורת עוינת. עדיין.
שרה העצני־כהן היא פעילה חברתית, פובליציסטית ויו"ר תנועת "ישראל שלי". מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
