"אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה / אֵיךְ אוּכַל לוֹ. / אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה / וּכְלֵי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ. // וְאָמַר: לֹא אֱטֹל כֹּחוֹ / וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וָמֶתֶג / וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ, / וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם, / רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק. // – – כָּךְ דִּבֵּר הַשָּׂטָן, וּכְמוֹ / חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה / בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ / לְבַצֵּע הַמְּזִמָּה" – נתן אלתרמן, 1970
אפילו המשורר שנחה עליו ההשראה הנבואית, נתן אלתרמן, לא ניבא ששירו האחרון יהיה האחרון, ושמאמרו האחרון יהיה האחרון, בטרם תקפוץ עליו מחלה. אך מלאך המוות בא בחטף, באדר ב' תש"ל, ובנבזותו הכתיר כאחרונים את הראויים לכך.
במאמרו האחרון במעריב, בדיוק חודש לפני שנפטר, תקף אלתרמן את "ההובי החדש": ההכרה בקיומו של עם פלסטיני. המשורר טען כי פירוש הדבר הוא הצדקת הטרור. בכך דמה המאמר האחרון לרבים מקודמיו באותה התקופה. אלתרמן ביכה בלי הרף את אובדן הדרך והבּינה והכרת הצדק, אובדן שגרם לבזבוז ההזדמנות הפלאית שיצרה מלחמת ששת הימים. פסקת החתימה שלו מזהירה כי האידיאולוגיה הציונית "הולכת ומתמלאה ערפילי טשטוש ומוקדי כרסום העשויים להופכה תל־עולם".
רבות מיצירותיו של המשורר נחתמו במתכוון באקורד דומה, של חשש מפני אובדן הבּינה הפרטית או הלאומית. כך גם ספרו האחרון, הסאטירה הפוליטית "המסכה האחרונה", על היעדר המעש הציוני לאחר ששת הימים. שיר הסיום שם אומר: "אִם תִּתְהִי עַל מִדַּת עִקּוּמוֹ / שֶׁל מֹחֵנוּ, הֲיִי מְבִינָה / כִּי חֶלְקוֹ נִתְעַקֵּם מֵעַצְמוֹ / וְחֶלְקוֹ מֵחָכְמַת הַמְּדִינָה". והשורות האחרונות: "אוֹ אוּלַי מִנֶּגֶד, בַּמְּסִלָּה / כְּבָר רוֹאָה אַתְּ (הַאֻמְנָם נָכוֹן?) / אֹמֶץ וְחֵמָה צְלוּלָה / פּוֹתְחִים דַּלְתֵּי הַפִּכָּחוֹן".
וכך – שוב, בגלל התערבותו הנבזית של מלאך המוות – גם השיר האחרון של אלתרמן. ליתר דיוק, שני שיריו האחרונים, שנמצאו בעיזבונו ואין לדעת איזה מהם קדם. אחד מהם, "פעם אחרת בגלגול אחר", מסתיים בדברים על האמת: "אֵלֶיהָ בְּעִתּוֹת כָּזָב / הַמֹּחַ מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף, / וּבַעֲדָהּ יֵעָרֵךְ הַקְּרָב / עַד יִפֹּל עַל חַרְבּוֹ עִם עֶרֶב". השני, המצוטט כאן לעיל, מפורסם ממנו. הוא אקטואלי בכל רגע ב־53 השנים שעברו מכתיבתו. העם הנצור, הוא אומר, ניחן בכל הכישרונות והתחבולות, והדרך היחידה שיש לשטן להכריעו היא להכהות את מוחו כך שישכח שהוא צודק. והשטן קם ומבצע את המזימה. גם עכשיו.
"שורות אלו מצאתי צרורות במגירתו של אבא, והן בין הדברים המעטים שכתב בימיו האחרונים ולא ראו אור", כתבה תרצה אתר במוסרה את "אז אמר השטן" לפרסום בכתב העת "מולד". ומאז אנחנו רואים אותן ורואים אור.
צור ארליך הוא עיתונאי, משורר, עורך, מתרגם ומבקר ספרות, והמשנה לעורך כתב העת "השילוח". מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
