"לא בגדתי" – סמל אורי אילן, 1955, תשט"ו
בחורף 1954 יצאו אורי אילן וחבריו למשימה חשאית מעבר לגבול הסורי. הם נפלו בשבי, נחקרו ועונו. אילן חשש שמא לא יעמוד בעינויים ויסגיר את סוד המבצע, ובלי שידע שחבריו למשימה כבר נשברו ודיברו – התאבד. אחד הפתקים שנמצאו על גופתו כלל את המילים "לא בגדתי", שהפכו מאז למיתוס.
כשיצא אל מעבר לגבול כדי להגן על המדינה, אילן לא שאל ולא תהה אם ישראל היא "דמוקרטיה". אמו הייתה חברה בכנסת הראשונה כנציגה של מפ"ם, מפלגה שסגדה לרוסיה הסובייטית ולמנהיגה סטלין, מהגרועים בדיקטטורים שידע העולם. בשנים ההן חשש ראש הממשלה דוד בן־גוריון שמפ"ם חותרת תחת השלטון בישראל ועלולה לשתף פעולה עם ברית המועצות, ולכן הטיל על שירותי הביטחון לעקוב אחר מנהיגי המפלגה ולצותת להם. ערביי ישראל היו נתונים אז תחת משטר צבאי. ואורי אילן וחבריו לא העלו בדעתם לסרב פקודה בנימוק שישראל "איננה דמוקרטית" דיה לטעמם.
לאחר קום המדינה נבחרו כל שבעת שופטי בית המשפט העליון בידי מועצת העם, היא הממשלה. ב־1953 הוקמה הוועדה לבחירת שופטים, אך כל שופטי ישראל שכיהנו בסוף 54' מונו בידי פוליטיקאים מהקואליציה. ואילן לא העלה בדעתו לטעון שישראל היא דיקטטורה, ולא נמנע מלצאת בשליחותה למבצע שלא שב ממנו. דיקטטורה היא לפעמים בעיני המתבונן, אבל אם הוא נאמן למדינה ללא תנאי, ללא תלות בשיטת בחירת השופטים או ב"מדד הדמוקרטיה" – הוא ימות ולא יסגיר סוד. ודאי לא יסרב לשרת.
מי השתנה? מדינת ישראל או אזרחיה? החיילים שישרתו ללא עוררין, או אלו המכריזים היום על סרבנות כי דיקטטורה? גם וגם. אבל ישראל בשנתה ה־75 קרובה יותר לעקרונות מגילת העצמאות, וסרבני 2023 רחוקים יותר מהנאמנות עד כלות שגילה אורי אילן.
ישראל של החייל השבוי הייתה ישראל של "אנחנו", וזו של ימינו היא מדינה של הרבה "אני". ההבדל צף על פני השטח במשבר הנוכחי, שהוא חברתי וזהותי ופוליטי יותר משהוא חוקתי. מורשתו של אורי אילן לא נעלמה ולא נכחדה. רק נושאי הלפיד שלה התחלפו.
תא"ל במיל' פרופ' אריה אלדד היה קצין הרפואה הראשי של צה"ל וחבר הכנסת מטעם האיחוד הלאומי ועוצמה לישראל. מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
