"מוצא פיו" – זו הייתה הכותרת של מבצע השידורים המיוחד בגלי צה"ל. הרב אלעזר מנחם שך, מנהיגה הרוחני של דגל התורה, היה עתיד לשאת באותו הערב נאום בעצרת ביד אליהו ולמסור את החלטתו – האם המפלגה החרדית־ליטאית תצטרף לקואליציה בראשות שמעון פרס.
היה זה בתקופת "התרגיל המסריח", הניסיון המכוער של פרס להפיל את ממשלת האחדות שהוא כיהן בה כממלא מקום ראש הממשלה, ולהקים במקומה ממשלה בראשותו. המוציאים והמביאים שלו, חיים רמון ויוסי ביילין, כבר הודיעו לו שהחרדים בכיסם; הם הרי רקחו את התרגיל יחד עם אריה דרעי. אלא שהעסק קצת השתבש, והכול היה תלוי בדברי הרב שך, שגם ש"ס נשמעה להדרכתו.
המדינה עמדה מלכת: הכול המתינו למוצא פיו. בנאום שנשא ביידיש מתובלת בעברית עילגת הכריע הרב נגד ההליכה עם פרס. לא הייתה בדבריו ביקורת מוסרית על התרגיל, שבאמת היה מסריח. לא הייתה בו ביקורת על דרכו המדינית היונית של פרס, כי הרב עצמו היה יונה שביונים. הכרעתו הייתה מיוסדת על פוליטיקת זהויות.
הדברים עוררו סערה. ראשון המגנים היה דווקא איש הליכוד, אריאל שרון, שהעלה על נס את תרומת הקיבוצים לביטחון המדינה ואת חלקם חסר הפרופורציות בבתי הקברות הצבאיים. הוא נתן את האות, ורבים בעקבותיו הגנו על הקיבוצים ברוח זו. הכעס על כך שמנהיג המשתמטים מצה"ל, העורקים מהגנת המולדת וממלחמת מצווה, מסית נגד מי שתרומתם היא הגדולה מכולם – מובן מאליו. אבל האם רק בביטחון, בשורות צה"ל ובבתי העלמין הצבאיים באה לידי ביטוי תרומתו הגדולה של הקיבוץ לעם היהודי?
מה עם מצוות יישוב ארץ ישראל, השקולה כנגד כל המצוות כולן? מה עם הקמת מאות קיבוצים באזורי הספר, שקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל? מה עם ההגשמה בפועל של ערכי הצדק החברתי ברוח המצוות הסוציאליות שבתורה וברוח חזון הדורות של נביאי ישראל? מה עם ההירתמות לכל משימה לאומית – קליטת עלייה, קליטת נוער במצוקה, פעולה חינוכית ועוד? ומה עם יצירה יהודית־ישראלית מפוארת וחדשנית?
את נאום הרב שך שמעתי בטרנזיסטור הקטן שלי, בעת שירות מילואים בחרמון. את תחושתי כלפיו תמצתי בשתי מילים: "של נעליך".
אורי הייטנר הוא חבר קיבוץ אורטל, היסטוריון, מחנך ופעיל ציבור. מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
