מסע ומתן

ניר ישראלי זוכר היטב את שיחת הטלפון שהגיעה אליו היישר מהמסוק שהשיב ארצה את אגם גולדשטיין, אחת החטופות ששוחררו בפעימה הראשונה. "אמרו לי: 'אתה חייב לחבר מיד את משפחת אנגרסט, יש לנו מידע ראשוני שאגם רוצה לשתף'", הוא מספר. "רעדתי כל כך שלא הצלחתי לחבר את השיחה. התחלתי לגמגם ועבר זמן עד שנרגעתי".

הבשורה בפי הנערה בת ה־18 שנחטפה מכפר־עזה הייתה מרעישה: היא ביקשה למסור למשפחת אנגרסט אות חיים ראשון מהבן מתן. "פתאום נולד לנו ילד", אומר חגי אנגרסט, האב. "בנקודה ההיא חזרה לנו התקווה. עד אז כל מה שידענו הוא שהטלפון של מתן נמצא בעזה".

"זה היה יום לפני יום ההולדת של מתן", משחזרת האם, ענת. "אחותו עדי חיפשה סרטונים ותמונות שלו - ואני לא הייתי מסוגלת לראות תמונות ילדות של מתן. לא הסכמנו אז אפילו שיהיו פוסטרים שלו, עוד לא הבנו באיזה אירוע אנחנו נמצאים. אבל אז הגיע הטלפון מניר, וזאת הייתה המקפצה הראשונה שלנו".

כקצין שו"ן (שבויים ונעדרים), ישראלי הופקד על ליווי משפחותיהם של שני חיילי שריון חטופים: סמ"ר מתן אנגרסט, שהיה במשימת הגנה ליד מוצב נחל־עוז ונחטף משם כשהוא פצוע ומחוסר הכרה; וסמ"ר שי לוינסון, מצוות הטנק שדהר בכבישי העוטף והציל מבלים שנמלטו ממתחם הנובה. בתפקידו הוא עוסק בבשורות איוב, ובאותה הנשימה גם ברסיסי תקווה. בינואר 2024 הוחלט להכריז על לוינסון, על סמך בחינת ממצאים ומידע מהימן, כחלל צה"ל שגופתו מוחזקת בעזה. אבל למשפחת אנגרסט, ישראלי סיפק בשנה וחצי האחרונות גם מעט שביבי אור בתוך האפלה.

משפת הגוף בחדר ניכר כמה הדוק הקשר שנרקם בין בני המשפחה לקצין המילואים. "הרגשנו איך ניר עובר איתנו את התהליך", מתארת ענת. "גם הוא מחכה איתנו לכל עדכון. בין לבין הוא עוזר לנו בכל מה שאפשר כדי שהבית ימשיך לתפקד - אם זה לסדר שיעורים פרטיים לילדים, ואם זה לדאוג לליווי רגשי, לתרפיה, לזמני הפוגה".

חגי אנגרסט: "ברגע שמתן אמר בסרטון 'אני מתן אנגרסט, נהג טנק מנחל־עוז', והיה ברור שחמאס יודע שהוא חייל, חשבנו מה יעזור לו יותר. הבעיה שלנו היא שאנחנו צריכים לדחוף את הצד שלנו לרקום את העסקה. הצבא, מתוקף היותו צבא, לא יכול לנקוט עמדה בנושאים מדיניים, מה ששולח אותנו כמשפחתו לחזית"

חגי: "ניר לא מכיר את מתן, אבל הוא מחכה לשובו כאילו הילד שלו, חס וחלילה, נמצא שם. הוא כבר חלק מהבית, הוא כמו אבא לילדים שלנו, והוא יהיה חלק מאיתנו לתמיד. באישיות שלו, ניר הוא בדיוק האופי שלנו".

מה הופך אותו לכזה?

"אני יכול לעזור לך רגע, ואתה תאשר?", פונה ישראלי בחיוך לחגי. "כבר ביום הראשון הגעתי לפה עם חיוך. זה עושה את כל ההבדל: גם כשקשה, יש תקווה ואופטימיות".

חגי: "גם אני מחייך. אנשים באים לבקר אותי ואומרים לי שאני זה שמחזק אותם. וגם מתן כזה, רואה תמיד את הטוב".

מי שמבקר כאן נטען בתחושה שמתן תכף חוזר הביתה. בני המשפחה מגויסים לשובו, לובשים חולצות עם תמונתו ונעים מאירוע לאירוע במאבק למענו. "כשמתן יגיע, הוא יראה את כל התמיכה", הם אומרים. "הוא לא יודע שהוא סלב, זה ינחת עליו בבום". הפרופיל הגבוה של המאבק מבטא תפנית בגישת המשפחה: בחודשים הראשונים, בעצה אחת עם ישראלי, נשמרה העמימות סביב מצבו של מתן. בני המשפחה לא סיפרו על אות החיים שהתקבל ממנו, הסתירו גם את היותו חייל, ולא הופיעו כמעט בתקשורת. אלא שהחודשים נקפו, וכשהתברר שמתן, שנפצע קשה ב־7 באוקטובר, לא נכלל ברשימת המשוחררים שהוגדרה הומניטרית, החליטה המשפחה לצאת לקרב חייה וחייו.

כיום אין כנראה ישראלי שלא שמע על מתן. באישורה של המשפחה פורסמו קטעים קשים מרגעי חטיפתו ומהלינץ' הברוטלי שעבר, וכן סרטונים מהשבי. ידו נראית פגועה וסטטית, ובפניו ניכרים שברים. "בקושי זיהיתי את הבן שלי, חשבתי שזה חמאסניק", אמר האב בעת פרסום הסרטון. החטוף המשוחרר קית' סיגל, ששהה עם מתן בחדר סגור במשך 67 ימים, סיפק עוד מידע רב על מצבו ועל ההתעללות שעבר.

"ברגע שמתן אמר בסרטון 'אני מתן אנגרסט, נהג טנק מנחל־עוז', והיה ברור שחמאס יודע שהוא חייל, חשבנו מה יעזור לו יותר", מספר חגי. "הבעיה שלנו היא שאנחנו צריכים לדחוף את הצד שלנו לרצות לייצג את מתן ולרקום את העסקה לשחרורו. הצבא, מתוקף היותו צבא, לא יכול לנקוט עמדה בנושאים מדיניים, וזה מה ששולח אותנו לחזית".

ישראלי, כנציג רשמי לבוש מדים של מדינת ישראל, ממהר להציג את הדברים מהזווית הממלכתית. "היום המשפחה נעזרת ביועץ אסטרטגי וביועץ תקשורת", הוא אומר. "בשלבים הראשונים, כשהם התייעצו איתנו, הדגשנו בעיקר מה לא כדאי לעשות כדי לא להעיר את הדוב. איך לא לנופף סדין אדום שלא לצורך, כי גם הצד השני רואה".

כשהספינה מיטלטלת

באוגוסט 2020 פורסם במוסף הזה ריאיון שקיימתי עם סא"ל ניר ישראלי, שעמד בראש ענף איתור נעדרים בצה"ל (אית"ן) מאז שנת 2017. ישבנו במשרדו הצנוע בשלישות ברמת־גן, מול תמונה ממוסגרת של שישה חיילים נעדרים וחטופים: הדר גולדין, אורון שאול (חלל שהושב במבצע צבאי בינואר השנה), גיא חבר, רון ארד, צבי פלדמן ויהודה כץ. במבט לאחור, המחשבה על המסגרת ההיא מטלטלת: כדי להציג את תמונות החטופים של 7 באוקטובר, הקיר כולו לא יספיק. ישראלי, אז ערב שחרורו משירות הקבע, סיפר שכמה יחידות הציעו לו להסתפח אליהן במילואים, אך הוא קבע ש"פעם אית"ן, תמיד אית"ן", והבטיח שגם בגלגולו הצבאי הבא ימשיך לעשות למען השבויים והנעדרים. 7 באוקטובר הגיע, וישראלי מילא את הבטחתו וחזר לאירוע ששום תרחיש של היחידה שלו לא ניבא.

ישראלי גדל בקריית־מוצקין וכיום מתגורר עם משפחתו בשכונת קריית־שמואל בחיפה. באזרחות הוא עומד בראש מחלקת הגיוס במנהל משאבי האנוש בעיריית חיפה, ואחראי בעירייה גם על תחום החירום. מאז תחילת המלחמה הוא משלב בין עבודתו שם לתפקידו במילואים. "שאלו אותנו, כקציני שו"ן, אם נרצה לעשות 'העברת מקל' לקצינים אחרים כדי שנוכל לחזור לעבודה. לא העליתי בדעתי לרגע לעשות החלפה כזאת, כי אני רואה בתפקיד שליחות, זכות ומשימה לאומית. אתה לומד את האירוע על מורכבותו, ולכן לא נכון לקום וללכת בשלב הנוכחי, כי זה גורם למשפחה אי יציבות. גם ככה הספינה מיטלטלת, ואתה רב החובל שצריך להחזיק היטב בהגה".

הוא נשוי להדס שכטר־ישראלי, שופטת בית משפט השלום בחיפה, ואב לחמישה. הבכור, ד', שירת בגדוד 13 של גולני ולחם בעזה. הבת רוני (21) היא קצינת נפגעים בחיל הלוגיסטיקה, ואחותה התאומה ש' משרתת בחיל המודיעין בפיקוד הדרום – שם, לגמרי במקרה, משרת גם אחיו של חגי אנגרסט, איש מילואים. לשניהם יש בתפקידם ממשק מסוים עם נושא החטופים. הבת דריה תתגייס בקיץ, והבן הצעיר בניה (12.5) הוא הפרטנר המועדף על רועי, הצעיר במשפחת אנגרסט, במשחקי פורטנייט.

אנחנו נפגשים בדירה של משפחת אנגרסט בשכונת הרקפות בקריית־ביאליק. על דלת הכניסה מתנוסס שלט שמבקש לא לדפוק או לצלצל בפעמון, רק ליצור קשר טלפוני. ישראלי מספר שבתקופה הראשונה אחרי החטיפה, בכל פעם שהתקרב לבניין, אנשים היו עטים עליו לשאול אם יש חדש ממתן. היו שכבר זיהו אותו וידעו מה תפקידו, אחרים חששו שהגעתו של קצין בכיר לבית המשפחה פירושה בשורות לא טובות. מאז הוא למד להגיע דרך קומה מינוס 1, בלי לעורר תשומת לב.

על שולחן הכתיבה בחדרו של מתן מונח ספר תורה מכוסה טלית. הספר הזה, מספר חגי, נדד בין בתי חטופים. תחילה הוא שכן בביתו של איתי רגב, וכשאיתי שוחרר בפעימה הראשונה, הועבר הספר לביתו של עומר שם־טוב. עומר חזר לחיק משפחתו בפעימה השנייה, "והרב החליט להעביר אותו אלינו, כדי שמתן יהיה הבא בתור לחזור". בחדר יש גם שטר של דולר שהעבירו חסידי חב"ד, אחד מהשטרות שחילק בשעתו הרבי מלובביץ'. "נועה ארגמני חזרה זמן קצר אחרי שאביה קיבל שטר", אומרים בני המשפחה.

ענת אנגרסט היא מהנדסת כבישים במקצועה, חגי הוא הנדסאי מכונות ואלקטרוניקה. שניהם ממלאים תפקידים בכירים ונחוצים במקומות עבודתם, אך גם השגרה הזאת נקטעה כמובן ב־7 באוקטובר. חגי חזר לאחרונה לכמה ימי עבודה בשבוע, אך ענת לא מצליחה עדיין לגייס את הכוחות הדרושים לכך.

מתן (22) הוא בכור ילדיהם. יהלום אמיתי, הם מספרים עליו, תלמיד מצטיין שהפך לחייל מצטיין. "הילד שחלמתי", אומרת ענת. "פשוט, גם בערכים שלו, בהתנהגות שלו, בהשקפה שלו, בעוצמה הרגשית שלו. תמיד ממוקד, תמיד מרים את כולם".

החטוף המשוחרר קית' סיגל שמע ממתן שהוא שואף לבלות יותר עם המשפחה, ולא להיות שקוע בפלייסטיישן. בני משפחת אנגרסט מצידם דואגים להבהיר שהוא היה בן ואח מסור ומשקיע גם לפני כן. "בכל פעם שחזר הביתה מהצבא", מספר חגי, "כל השכנים יודעים שמתן הגיע: יש פה על האש, מוזיקה של עומר אדם ואייל גולן. מתן הוא הגיבוי שלנו, עוזר לאחים שלו בלימודים, מבקש שיתקילו אותו בתרגילים מסובכים ועוזר להם לפתור אותם. ואחרי זה הוא אומר 'יאללה, אבא', מכין לנו שתי כוסות קפה, ואנחנו יורדים לחדר כושר להתאמן. חיינו יחד בחדר הכושר במתחם של הבניין, עם קפה שחור, חלבונים ושמחה".

הבת עדי (19) התגייסה למג"ב בעקבות התכתבויות בוואטסאפ עם מתן. היא חלמה שיחזור עוד לפני ההשבעה שלה בכותל, אבל היום הגדול הגיע ואחיה הגדול לא היה שם, מה שיצר אצלה שבר גדול. האח אופיר, תלמיד כיתה י"א, מתקשה לחזור ללימודים סדירים ומקבל עזרה לקראת בחינות הבגרות. "רועי, אתה זוכר שיש לנו קרב היום?", פונה ישראלי לאח הצעיר, בן ה־9. "רועי מתאמן עליי בקרב מגע ובקפוארה", הוא מסביר. "גם הוא נתן קפיצה והתבגר בבת אחת. יש פה ליווי לכולם, כולל תמיכה של משרד הביטחון בהיבט הרגשי ובהיבט הכלכלי. כל אחד יושב על מקום אחר במסע התקווה עד לשחרורו של מתן". במשפחה יש חברה חדשה, שמתן עוד לא מכיר: כלבת הפודל החומה טוי, שהגיעה להוסיף שמחה לבית. גם היא מתהדרת בסיכת חטופים, ובימים קרים עוטה סוודר ועליו מדבקת תמונתו של מתן.

ב־7 באוקטובר, מיד כשהחלה מתקפת הפתע, מתן וחבריו לטנק יצאו לשטח. ההורים ניסו לתפוס אותו, שלחו לו הודעות ואטסאפ, אך לא נענו. "ענת כתבה לו הודעה בשבע ורבע בבוקר. המדינה כבר הייתה בפשיטת רגל", מספר חגי. "החיילים שם הגנו על תושבי נחל־עוז, הצילו חיים, אבל כשהטנק נעצר - המוצב נכבש, וכל השטח נותר פרוץ".

דברים שאמר מתן בתוך הטנק זמן קצר לפני שנחטף תועדו ברשת הקשר. "מתן, אתה צריך להיות חד, שלא יהיה פה איזשהו אירוע חטיפה מנחל־עוז אל עבר הרצועה", נשמע מפקדו אומר בהקלטה שפורסמה בתוכנית "עובדה". מתן באותו זמן כבר ראה בסביבת הבסיס חיילים שנרצחו, ואמר: "איזה כאב לב, אחי, לראות אותם ככה הרוגים". חברו לטנק ענה לו "מתן, אתה פז"ם", ומתן השיב: "מה הקשר, יא דפוק?"

חגי: "הגעתי לדבר בבא"ח גולני, וסיפרתי לחיילים: 'מה שהכי כאב למתן זה לראות את האחים שלו על הרצפה'. הגולנצ'יקים אמרו לי: 'חגי, אנחנו מכירים אותם בשמות'". אחד החיילים שפגש שם, אגב, היה ד', בנו של ישראלי.

ענת: "יש עוד הקלטות מרשת הקשר שלא פורסמו, וגם בהן מתן חוזר לדבר על הנושא הזה, כי הוא לא האמין למה שראה. הוא ילד ערכי כל כך, וזה הילד שהושאר מאחור".

מתן הוא היחידי שנשאר בחיים מהטנק שלו. גופתו של תומר ליבוביץ' אותרה בשטח ישראל, ושני חברי הצוות האחרים, מפקד הטנק סרן דניאל פרץ וסמ"ר איתי חן, הם חללים המוחזקים בעזה. המשפחות לא הכירו לפני כן, אך שותפות הגורל יצרה ביניהן קשר עז. "בהתחלה קיווינו שמתן, דניאל ואיתי נמצאים יחד, מחזקים זה את זה", מספר חגי. "רק אחר כך, כשהגיעו אותות חיים ממתן לבדו, הבנו שהם לא יחד".

שני חיילים שהיו בשטח באותו היום התראיינו ל"עובדה" והכו על חטא: הם סיפרו שהמשיכו במשימות ההגנה על המוצב ועל האזור כולו, ואילו עצרו לסייע לטנק הפגוע, אולי היו יכולים לסכל את החטיפה. "אנחנו לא בקשר איתם ולא חשבנו לפגוש אותם, אבל אנחנו גם לא כועסים עליהם", אומר חגי. "הייתה להם דילמה אם לעצור או להמשיך, והם חששו לחייהם. אני לא בא אליהם בטענות. נכון שמתן היה יכול לא להיחטף, אבל מצד שני, הם היו יכולים להיהרג".

ענת: "התקבלו החלטות תוך כדי הלחימה. אם הן היו טובות או לא - זה לא מה שיחזיר את מתן".

להקדים את הטלגרם

ניר ישראלי מספר שהסיע באותו הבוקר את בנו ד' לבסיס של גולני בדרום, ותהה למה לא הקפיצו עדיין גם אותו, כקצין שו"ן. "אמרו לי: תמתין בסבלנות, נגיע גם אליך. חשבתי לעצמי - אני מומחה בנושא, למה לא קוראים לי? אבל בתוך הכאוס הגדול, לא הבינו עדיין את מספרי החטופים. גם אחר כן לקח זמן למיין את האנשים לתפקידים".

לאחר ארבעה ימים הוא גויס. בשבועות הבאים ראה איך מערך הנפגעים של צה"ל הופך בהדרגה לחטיבה באכ"א, מכפיל ואף משלש את היקף כוח האדם שבו. ענף השו"ן מסייע למשפחות ועובד מול גופים כמו מצ"ח, אמ"ן, משרד הביטחון, הביטוח הלאומי, הרבנות הצבאית, המרכז הלאומי לרפואה משפטית, משטרת ישראל והשב"כ. היחידה גם מלווה את הקצינים עצמם בשיחות חוסן ובהתייעצויות בכל התלבטות.

ניר ישראלי: "לפני שנכנסתי לבית המשפחה, שאלתי ביחידה איך כדאי שאתנהל. אמרו לי: 'פשוט תהיה אתה ותביא את הניסיון שלך'. היו הרבה מצבים שלא התנסינו בהם, והתורה נבנתה תוך כדי תנועה. יש הרבה being בתפקיד הזה. לפעמים עדיף לא להגיד, לא למלא את השקט במילים"

עשרות קציני מילואים הופקדו על הקשר בין צה"ל למשפחות החטופים והנעדרים. "הנוהל שלנו אומר שנכנסים למשפחה שני קצינים, אבל בגלל ריבוי החטופים לא הייתה ברירה, ולכל משפחה נשלח קצין אחד. המשמעות הייתה שאם אני לא מגיע, אין מי שיגבה אותי. בהתחלה זה היה אינטנסיבי מאוד".

אינטנסיבי, אבל בלי מידע על מתן.

"בהתחלה המשפחה לא קיבלה מצה"ל כל מידע, כי גם אנחנו לא ידענו מה קורה. אבל לא במקרה הסמל של יחידת אית"ן הוא פאזל: אנחנו מנסים לבנות תמונה מכל רסיס מידע. חיל השריון מינה אלוף־משנה מטעמו שריכז פיסות מידע מתחקירים ראשוניים בשטח, וכל פרט שהתקבל תווך באמצעותי למשפחה. אז ניסו לשמור על האירוע הזה סגור, כלומר לא לדברר אותו ולא להבליט מי מהחטופים הם חיילים, כדי לא לסכן אותם".

חגי: "אני הייתי אחראי על הכניסה, ענת על המרפסת, וכך חיכינו לצבא שיבוא להודיע לנו. שבועיים וחצי לא ידענו מה קורה עם הילד. ניר מבחינתנו היה המודיע מהצבא, אבל לא היה לו יותר מדי מה להודיע".

ענת: "ואם אין מידע, בשביל מה אנחנו צריכים ביקורים? הכעיס אותנו שהמדינה שולחת נציג אבל אין לו איך לעזור לנו. רק עם הזמן נבנה האמון".

"לפני שנכנסתי למשפחה, שאלתי ביחידה איך כדאי שאתנהל", נזכר ישראלי. "אמרו לי: 'פשוט תהיה אתה ותביא את הניסיון שלך'. היו הרבה מצבים שלא התנסינו בהם, והתורה נבנתה תוך כדי תנועה. זו רכבת הרים. לדוגמה, אתה יכול להיות איתם כשמגיעים הרבה סימנים חיוביים, והמשפחה כבר בתחושה שאו־טו־טו זה קורה, ופתאום בתוך שניות יש נפילה לתהום. ואז, לפעמים אתה צריך רק להיות. זה ההבדל בין ה־doing ל־being. יש הרבה being בתפקיד הזה. לפעמים עדיף לא להגיד, לא למלא את השקט במילים".

בימיו באית"ן פוענחו כמה פרשיות של חללי מלחמת העצמאות שמקום קבורתם לא נודע, ומי כמוהו מבין שעלולות לעבור גם עשרות שנים לפני שיתברר גורלו של נעדר, אם בכלל. ככל שנוקפים החודשים מ־7 באוקטובר, גובר החשש מ"תרחיש רון ארד" - הנווט השבוי שבתחילה ידעו היכן הוא מוחזק ובידי איזה ארגון, אך בהמשך נעלמו עקבותיו. גם דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן אור, הביעה בשבוע שעבר באוזני ראש הממשלה את החשש שמי שלא ישוחרר בזמן הקרוב, "יופקר בשבי לנצח". "חשש כזה קיים גם אצלי", מודה ישראלי. "מניסיוני אני יודע שהזמן קריטי, והחמצת הזדמנויות עלולה להיות בלתי הפיכה. עם זאת, אני מאמין שמושקעים מאמצים רבים ועקביים כדי להשיב את כלל החטופים בכל דרך אפשרית".

ניר ישראלי: "בשלב מסוים אמרו לנו שכל קצין כבר מכיר את המשפחה שלו ויודע מה חשוב לה יותר ומה פחות, ונתנו לנו את המנדט להחליט במה לעדכן וכיצד. בחודשים הראשונים הייתי מתקשר על כל דיווח, גם בשבתות. כיום אני מתקשר קודם כול לדרוש בשלומם, ואם יש אירוע שולי כמו חיסול מג"ד מהג'יהאד, אני מגיע גם אליו בשיחה"

מטבע הדברים אפשר לצפות למתח בין משפחה שבנה נחטף בעת שירותו בצה"ל ובין הקצין שצה"ל שולח אליה כנציגו. אחיו של החייל אודי גולדווסר ז"ל, שנחטף ללבנון ביולי 2006, הגדיר את קציני השו"ן בתור "שק החבטות של הצבא והממשל מול המשפחה". בצד היחסים החמים והקרובים שנרקמו בין ישראלי להוריו של מתן אנגרסט, הוא והם מתנהלים במרחב עדין שמכונה בפיו של הקצין "הפרדת משתנים". הכול מבינים שישראלי לא יכול להחזיר את מתן, אלא רק לסייע למשפחה בתיאום פגישות עם מקבלי ההחלטות, ללוות אותה ולהעביר מסרים בשמה. "בהתחלה כל תגובה של המשפחה עברה דרכי, ברמה של קבלת אישור לדבר", הוא מספר. "ככל שעבר הזמן, המטרה השתנתה. היום התגובות מיועדות להעלות את המודעות, והמשפחה יודעת כבר לעשות זאת בכוחות עצמה".

משימה נוספת שמוטלת עליו היא להביא למשפחה הודעות רשמיות, בניגוד לשטף המידע הלא מאומת שזורם ברשתות. "הצבא השתדל לעדכן את המשפחות לפני שמידע כלשהו מפורסם, גם אם אלה אירועים שאינם נוגעים במישרין לחטופים, כדי למנוע מצב שבו הן יקבלו את הפרטים מהתקשורת. בשלב מסוים אמרו לנו שכל קצין כבר מכיר את המשפחה שלו ויודע מה חשוב לה יותר ומה פחות, ונתנו לנו את המנדט להחליט במה לעדכן וכיצד. בחודשים הראשונים הייתי מתקשר על כל דיווח, גם בשבתות. כיום אני מתקשר קודם כול לדרוש בשלומם, ואם יש אירוע שולי כמו חיסול מג"ד מהג'יהאד, אני מגיע גם אליו בשיחה. זו מיומנות נרכשת, ולכן אף אחד לא באמת יכול להחליף אותנו עכשיו במגע מול המשפחות".

ישראלי אף התלווה לעדי ולאופיר כשטסו לפריז במשלחת של אחי חטופים, ונפגשו עם גורמי ממשל באירופה. "הבנו עם הזמן שמשלחות כאלה מאפשרות להם להרגיש שגם הם עושים משהו, ושחשוב שניתן להם מקום", מספרת ענת. "פתאום ראיתי אותם מעלים סרטונים, צוחקים. זה היה מרגש". ישראלי מספר ששלח לענת תמונות משם: "היא אמרה שכשהיא רואה אותי עם הילדים בחו"ל, זה מחזיר אותם לחיים הקודמים שלהם. הימים האלה בפריז אפשרו לעדי ולאופיר לשנות אווירה ולנשום קצת".

כשהבן שלך לחם בעזה, האם הוא הרגיש גם שליחות אישית, בשמך, למצוא את מתן אנגרסט ושי לוינסון?

"ד' נלחם בשג'אעייה, וזה תמיד היה באוויר. באתי לבקר אותו לפני שהם נכנסו ואחרי שהם יצאו, המשפחות התערבבו, והיה ברור שאנגרסט ולוינסון הם החטופים של משפחת ישראלי".

"החטופים חשבו שהוא מחבל"

הפעימה השנייה של שחרור החטופים הביאה עמה עוד מידע על מתן. קית' סיגל סיפר כיצד אנשי חמאס ניסו ללחוץ עליו ועל מתן להתאסלם. תיאורים נוספים, קשים מנשוא, הגיעו מהתצפיתניות, שנחטפו אף הן ממוצב נחל־עוז ושהו סמוך למתן במנהרה. הוריו מספרים כי הוא כפות, מוחזק בתא הדומה לכלוב ועובר עינויים במכות חשמל. ילדי משפחת אנגרסט חשופים למידע, אך לא לכל החומר הוויזואלי. חגי: "רק אני ראיתי את כל הסרטונים והתמונות. לא רציתי לצפות, אבל אמרו לי שכדי לקבל אותם, מישהו חייב להיות חשוף".

ענת אנגרסט: "לפעמים קשה לשבים לספר, אבל לאט־לאט הם מבינים שאנחנו חייבים להתמודד עם האמת הכואבת, וכך מצטברים עוד ועוד פרטי מידע. אני לא יודעת איך הנפש של מתן מושפעת ממה שהוא עובר שם. הוא יחזור בחיים, אבל חשוב גם באיזה מצב הוא יחזור"

יש לזה מחיר נפשי?

"אני מסתכל רק קדימה, לשחרור של הילד, פרט לזה, הכול הפך לשולי".

משהו במראה של מתן, מספרים ההורים, הטעה לא פעם את החטופים האחרים. חגי: "קית' סיגל נלקח לבית הרוס, וכשראה את מתן יושב שם, הוא חשב שזה איש חמאס. נעמה לוי פגשה אותו ברכב, ראתה שהוא עם קסקט וזקן שחור, וגם היא חשבה ברגע הראשון שזה מחבל. רק כשהוא התחיל לדבר התברר לה שהוא חייל". משפחת לוי, מוסיף חגי, "אימצה" את מתן: "בכיכרות, כשרואים בקהל תמונות גדולות שלו - זו המשפחה של נעמה. את סדר הפסח השנה עשינו בכיכר החטופים בתוך בית אריאלה, ויוני, אביה של נעמה, הגיע להיות איתנו".

ענת: "לפעמים קשה לשבים לספר, אבל לאט־לאט הם מבינים שאנחנו חייבים להתמודד עם האמת הכואבת כדי להבין את מצבו של מתן, וכך מצטברים עוד ועוד פרטי מידע. אנחנו רואים את סרטוני החטופים ויודעים שהמצב שלהם הולך ומידרדר. אני לא יודעת איך הנפש שלו מושפעת ממה שהוא עובר שם. מתן יחזור בחיים, אבל חשוב גם באיזה מצב הוא יחזור.

"השבוע חל יום השואה, ותמיד מדברים בהקשר הזה על 'שמירת צלם אנוש'. איך אפשר לא לאבד צלם אנוש בתוך בור, בחושך ובתנאי רעב? אנו מתכוונים לשדר עוד עדויות קשות לגבי מתן, ולצערי אצטרך לחשוף גם את ההורים שלי ושל בעלי, כניצולי שואה, לתכנים הקשים. אבי, שורד שואה, חווה שואה שנייה דרך הנכד שלו, על אדמת מדינת ישראל".

אביה, יליד יוגוסלביה, נותר לבדו בחיים מכל משפחתו. "כילד בן שלוש, ההורים שלו השאירו אותו אצל שכנים נוצרים ונעלמו. השכנים גידלו אותו, החביאו אותו, חיפשו אותו לילדה. המשפחה הזאת היא מחסידי אומות העולם, ואנחנו בקשר איתה עד היום. גידלנו את הילדים על זיכרון השואה, על חשיבותה של הקמת המדינה, ועל כך שצריך לשרת אותה כי היא ההגנה שלנו. מתן נחטף כשלחם למען הגנת המדינה, אבל אנחנו מרגישים שהתפקיד של המדינה כלפיו לא ממומש".

חגי: "מתן וחבריו יצאו להגן על האזור, וראו מולם מאות מחבלים. הם הבינו שזה יכול לעלות להם בחייהם. המשך הקיום של המדינה הזאת מגיע מהילדים שלנו, החיילים האלה".

גם חגי הוא נצר למשפחה שעברה את השואה. "סבתי שרדה את אושוויץ־בירקנאו, וסבי לחם בשורות הצבא האדום. שניהם עלו ארצה באוניות מעפילים. הילדים שלנו גדלו בצל ה'דפקטים' של הניצולים, למשל שלא זורקים אוכל. עכשיו יש לנו שואה בבית, אנחנו מרגישים אותה היטב".

"יש לנו אכזבה גדולה במיוחד ממקבלי החלטות שרוצים להמשיך את המלחמה", אומרת ענת. "הם תמיד מגבים חיילים, אך דווקא במקרה של מתן, שהוא חייל חטוף ופצוע קשה מלחימה, הקול שלהם לא נשמע.

"ראש הממשלה אמר בפירוש שחטופים פצועים ישתחררו, כי הומניטרי זה הומניטרי. כשנפגשנו איתו, שאלתי למה מתן לא חוזר על אף שהוא פצוע. נתניהו הסתכל על גל הירש ואמר שהוא לא זוכר שדיברו על מתן כפצוע. הוא גם ביקש מהירש לחזור אליו עם התיק הרפואי. הילדים היו איתנו בפגישה, והם שמעו את זה ולא האמינו. שלושה ימים אחר כך פורסם הסרטון של מתן, שלא משאיר מקום לספק לגבי היותו פצוע. מאז, כבר יותר מחמישה שבועות, אני רודפת אחרי ראש הממשלה. נוח למקבלי ההחלטות שמתן ימשיך להיות חטוף אנונימי, ולכן החלטנו לשדר את ההפקרה שלו לכל המדינה".

חגי: "אנחנו לא שומעים מראש הממשלה, ואילו בבית הלבן יש לנו דלת פתוחה. נפגשתי עם השליח האמריקני סטיב ויטקוף, הוא ראה את סרטון הלינץ' במתן, והוא ממש בכה. חיבק אותי ובכה. בארצות הברית מתייחסים למתן כגיבור, כולם רוצים כבר לראות אותו, רוצים שנגיע לשם איתו".

עד כמה אתם משתמשים בניר, כאיש הקשר לצה"ל, כדי להעביר את המסרים שלכם?

חגי: "אנחנו לא מערבים אותו. יש לנו קשר ישיר עם מקבלי ההחלטות, וניר עוזר לנו לתאם פגישות".

ישראלי: "בצד התיאום וליווי המשפחה, אני כן מעביר את המסרים העיקריים. אנחנו עובדים במקביל - המשפחה דרך הקשרים שלה, ואני דרך הצינורות הצה"ליים - כדי שהדברים יהדהדו ויגיעו לאן שהם צריכים להגיע".

כיצד הצבא מתייחס לקיומו של ערוץ ישיר בין משפחות החיילים החטופים לממשל האמריקני?

"המשפחה יכולה לעשות מה שהיא רוצה כדי להעלות מודעות".

משפחת אנגרסט קובלת על כך שלחטוף בעל אזרחות זרה יש סיכוי גדול יותר להשתחרר.

"אלו אמירות של המשפחה, לא שלי, אך אני יכול להבין מאיפה הן מגיעות. לפעמים האמירות אנטי־ממסדיות, אבל אני לובש מדים, והמדים גם מייצגים וגם שומרים עליי, כדי שהחבל הדק הזה שאנחנו הולכים עליו לא ייפרם. ההורים של מתן לא ישימו אותי בצד של 'אתם והמדינה'. הם יודעים לעשות את ההפרדה, ואין להם כעס על הצבא. מתן בצבא, עדי בצבא, וכולנו עם ישראל בצבא אחד".

כוח להשתקם

באוהל מחאה בירושלים הם הכירו חרדים, וקשרו עמם ידידות עמוקה. "מבחינתם, פדיון שבויים הוא לפני הכול", אומרת ענת, וחגי מוסיף: "גם האנשים האלה עובדים על השבתו של מתן, הם עושים את זה מסביב לשעון בדרכים שלהם, עם הקשרים שלהם. יש פה ערבות הדדית מטורפת".

בשיח עם חרדים על המלחמה יש מתח מובנה סביב השוויון בנטל. איך אתם מיישבים את זה?

ענת: "הדבר המשותף הוא שצריך קודם כול להציל נפש, להציל את מתן. אחר כך נפתור את השוויון בנטל".

איך את מצליחה לעבור מאירוע לאירוע באינטנסיביות כזאת?

"למדתי לנהל את השבר הגדול שלנו ולהיאסף בכל פעם מחדש, כי יש לי ילד להציל. אעשה הכול כדי שמתן יחזור, ואני מקווה שאחרי זה יישאר לי כוח להשתקם יחד איתו".

מה חשבת על הנאום המוקלט של ראש הממשלה ששודר בצאת חג הפסח?

"לא צפיתי בו, כי הכול היה ידוע וברור מראש - אנחנו פסע מהניצחון, וחמאס מראה סימני שבירה. היינו אצלו בפגישה חודשיים אחרי 7 באוקטובר, והוא אמר לנו: 'חכו, בשבועיים הקרובים אתם כבר תראו שינוי בגישה של חמאס'. לפני הכניסה לרפיח הוא אמר לנו שנשארו עוד שלושה גדודים וסיימנו. אנחנו מבינים שראש הממשלה לוקח אותנו למצב מסוכן, במקום להחזיר את כל החטופים ולעשות תוכנית בתחבולות. חמאס ייתן לנו מהר מאוד סיבה לחזור לעזה, ואז נוכל לחזור בכל הכוח, כשכבר אין חטופים מתחת לאדמה, ואז הכול ייראה אחרת. ההתעקשות להמשיך את המלחמה היא לא משיקול ביטחוני. שילמנו בחייהם של חיילים רבים שיצאו כדי להחזיר את החטופים, כשלמעשה יש אפשרות למנף את הלחימה ולהחזיר את כולם תמורת עצירת המלחמה. למרות זאת מחליטים להמשיך ולסכן את החיילים ואת החטופים. הנה, כבר חזרנו להודעות 'הותר לפרסום'".

בחדרו של מתן ממתינה לשובו יונה מפוסלת צהובה. לצידה חולצה ירוקה של מכבי חיפה, הקבוצה האהובה עליו, עם הכיתוב: "רק ביום שתחזרו, יחזור הירוק לעיניים". בני המשפחה מספרים שהם מדמיינים בפרוטרוט את יום שובו. "אני מכינה את עצמי, איך אתפקד באותו יום", מספרת ענת. "נצמדת לפרטים הקטנים, של מי מחליף לו מצעים, מי מכין לו את החדר".

חגי: "אני מדמיין את מתן נכנס לקריית־ביאליק, כשכולם מחכים עם דגלים. הוא היה אמור להתחיל כבר ללמוד בטכניון הנדסה אזרחית במטרה להמשיך את דרכה של אמא שלו במשרד, אבל מה שאנחנו מחפשים עכשיו זה להשאיר אותו בחיים ולהחזיר אותו לסביבה שלו. אחרי שמתן יגיע והכול ייגמר, גם ניר יוכל סוף־סוף לבוא אלינו לבקר בלי מדים. כמו שעשית בזמנו עם ניר, גם איתנו תוכלי לעשות ריאיון שחרור".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il