מטבע של מדינה הוא אינדיקטור למצבה הכלכלי. ככל שהמצב הכלכלי קשה יותר, כך המטבע חלש ותנודתי יותר. מנגד, כשהמצב הכלכלי איתן, ניתן לחוש זאת בחוסנו של המטבע.

כבר שנים רבות שהשקל הישראלי מפגין חוסן יוצא מן הכלל בהשוואה למרבית המטבעות בעולם. השקל התחזק עד כדי כך שרק לפני שנים בודדות נאלץ בנק ישראל לרכוש פעם אחר פעם מיליארדי דולרים, בניסיון לחזק את הדולר מול השקל ולגרום לפיחות במטבע הישראלי. כך למשל, בשנים 2019־2021 רכש בנק ישראל כ־60 מיליארד דולר.

אבל את תוצאות המבחן האמיתי אנחנו רואים בשנה וחצי האחרונות, מאז פרוץ המלחמה. למעט חריגה בשבועות הראשונים של המלחמה, שער החליפין בין הדולר לשקל נותר יציב פחות או יותר, ונע לאורך התקופה הזו סביב 3.7 שקלים לדולר. זה נכון לא רק מול המטבע האמריקני אלא גם מול מטבעות אחרים; למרות כל המשברים והבעיות שנלוו למלחמה, חוסנה הכלכלי של ישראל לא נעלם מעיני העולם, והדבר בא לידי ביטוי ביחסו למטבע הישראלי.

פריחת השקד

בשבוע שעבר פרסם שר החוץ גדעון סער הצעה לביטול שטר ה־200 שקלים. כיוון שחמאס מחזיק את רוב כספו במיליוני שטרות ישראליים בערך של 200 שקל, הרי שביטול השטר או החלפתו יפגעו קשות ביכולותיו של ארגון הטרור. "שלילת יכולת מימון של ארגוני טרור בכלל והחמאס בפרט מהווה נדבך חיוני במאמץ המלחמתי", כתב סער.

הרעיון של סער זוכה לתמיכת ראש הממשלה, שר האוצר ושרים נוספים. מי שפחות התחברו הם אנשי בנק ישראל. "הצעות שהועלו בנושא על ידי גורמים שונים אינן עומדות ברף מקצועי כלשהוא", נכתב בהודעה שפרסם הבנק המרכזי. בהודעה הובהר גם כי "אין בכוונת נגיד בנק ישראל להפעיל את סמכותו ולפעול לביטול שטר כלשהו או לשינוי תמהיל השטרות שבמחזור".

זו לא המערכה הראשונה במאבק לביטול השטרות. בספטמבר האחרון התבטא ראש הממשלה ברוח דומה; אז הסיבה הייתה רצון להילחם בהעלמות המס ובפשיעה הכלכלית, הנתמכת בעיקר על השטרות הגדולים. גם אז הביע נגיד בנק ישראל התנגדות נחרצת.

למרות חילוקי הדעות, אין חולק על כך שהשימוש במזומן מהווה שנים ארוכות דלק עיקרי להלבנת הון, העלמות מס, מימון טרור ועוד. זהו אמצעי תשלום זמין, אנונימי ונוח להעברה, שמשמש קרקע פורייה ל"כלכלה שחורה" – פעילות פיננסית לא מדווחת, המתקיימת מחוץ למערכת הממוסדת.

ואולם לשיטת בנק ישראל, השימוש שעבריינים עושים במזומן הוא לא סיבה לחסל אותו. "עבריינים אוהבים גם יהלומים, מכוניות יוקרה, תכשיטי זהב – אז נעלים את הכול?" אמר לי פעם בכיר בבנק המרכזי. אכן, מדובר בצעד דרסטי שיש לו מחיר גבוה: הוצאה של מאות מיליוני שטרות מהמחזור והדפסה של שטרות חדשים בערכים זהים או נמוכים (אם רוצים לבטל כליל את הערך הגבוה), זאת לצד שינוי חד בהרגלי השימוש של הציבור במזומן.

אבל עם כל הכבוד, טבעי שגוף האחראי להדפסת הכסף וניהול המזומנים של המדינה לא ימהר לוותר או לקצץ בפעילות שלו. בכלל, על פי גישתם של רוב הבנקים המרכזיים בעולם, שהם היצרנים והמווסתים של מזומנים בשוק, לא נכון להתערב באופן דרסטי ב"תהליכים הטבעיים" של המעבר ממזומן לאמצעי תשלום דיגיטליים. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהזינוק החד בהדפסת השטרות בשנים האחרונות, ומהעובדה שהשוק מוצף במזומנים ומתדלק העלמות מס וארגוני פשע.

נראה שבנק ישראל מזהה את המענה לכלכלה השחורה בדמות השקל הדיגיטלי, או בשמו המקוצר –  השק"ד. זהו מעין מטבע המונפק על ידי הבנק המרכזי ומשמש התחייבות של בנק ישראל כלפי המחזיקים בו, כולל אנשים פרטיים, בתי עסק, ארגונים שונים והממשלה. למעשה, אם נחשוב על זה רגע, כבר כיום רוב הכסף שנמצא בבנקים הוא "דיגיטלי" – היתרות שיושבות בחשבונות העו"ש שלנו, המשכורות, העברות התשלומים, החסכונות. הבנקים מחזיקים אחוז קטן מאוד בכסף פיזי, כך שהשקל הדיגיטלי יצטרף למציאות שאנחנו כבר מכירים. העניין הוא שייקח כנראה עוד זמן רב עד שנראה שק"ד כזה מצטרף למערך התשלומים, ובינתיים העבריינים חובבי המזומן חוגגים.

הכסף עשה את שלו

הנה כמה נותנים מעניינים על שטרות השקל שלנו: בתוך 30 שנה זינק מחזור המטבע של השקל – סך השטרות והמטבעות – בלא פחות מפי 17. כך, בשנת 1995 הוא עמד על 7.9 מיליארד שקל, וכיום הוא מסתכם ביותר מ־134 מיליארד שקל. בתקופה הזו זינק מספר השטרות מ־88 מיליון ל־ 898 מיליון שטרות.

השוני הדרמטי בא לידי ביטוי לא רק בכמות אלא גם בתמהיל השטרות. באמצע שנות התשעים, רוב השטרות היו בערכים של 50 שקל ורק מיעוטם (10%) בערך של 200 שקל. כיום המצב הפוך – רובם המוחלט (56%) של השטרות הוא של 200 שקל, ורק 10% מהם בערך של 50 שקל. הנתון הזה מהדהד מחדש את השאלה: איפה בדיוק נמצאים יותר מ־500 מיליון שטרות של 200 שקל? השאלה הזו עומדת בבסיס הדרישה שבה פתחנו: לבטל או לפחות לצמצם את השטרות הללו. אגב, במטבעות המצב הפוך בדיוק: מתוך 3.3 מיליארד מטבעות, 56% הם בערך הנמוך ביותר – 10 אגורות.

אזרחי ישראל מושכים מדי חודש כ־11 מיליארד שקל ממכשירים למשיכת מזומן, ועוד כ־2.5 מיליארד שקל מקופות הבנקים. בישראל יש כיום יותר מ־8,000 מכשירים למשיכת מזומן, אבל רק כ־30% מהם הם מכשירים בנקאיים; השאר של חברות חוץ־בנקאיות, שלרוב גובות עמלה גבוהה יותר על המשיכה. עם זאת, סכום המשיכות מהמכשירים החוץ־בנקאיים הוא רק כ־10% מסכום המשיכות בכלל המכשירים. במילים אחרות: המשיכות ממכשירים בנקאיים הן בסכומים הרבה יותר גבוהים.

והנה עוד נתון מעניין. לפני יותר מעשור, כשהייתי עורך כלכלה בכלי תקשורת אחר, קיבלתי פנייה מהורים לילדה קטנה שסיפרו כי בתם החליטה יום אחד להפוך אותם לעשירים. איך עושים את זה? לשיטתה של הילדה, לוקחים שטרות של 200 שקל וגוזרים אותם באמצע; כך, במקום שטר אחד מקבלים שניים. פניתי לבנק ישראל, ואחרי בדיקה של השטרות נאותו להחליף אותם בשטרות חדשים. בעקבות המקרה הזה התוודעתי לכמות המפתיעה של שטרות בלויים המוחלפים מדי שנה. למעשה מדי יום מתבלים עשרות אלפי שטרות – כאלה שנקרעו, כובסו בטעות, נשחקו, קשקשו עליהם או שמישהו החליט לכלות בהם את זעמו. בכל שנה יוצאים מהמחזור כ־100 מיליון שטרות במצבי בלאי שונים. במקומם מונפקים שטרות חדשים, ואילו השטרות הבלויים נגרסים עד דק.

אגב, אולי תופתעו אבל מאות מיליוני השטרות החדשים אינם מודפסים בישראל, אלא באחת ממדינות אירופה. תוצרת כחול לבן? בהחלט, אבל עד שזה מגיע לכסף.