יהודה מאיר לא התעורר מליל האלות השבורות
באלה נוקשה או בקת של רובה שברו חיילי צה"ל ידיים ורגליים של פלשתינים באינתיפאדה הראשונה. עשרים שנה אחרי, יהודה מאיר שנתן את ההוראה מביע צער
אתה מרגיש שהעלו אותך לעולה?
"כן. אצל אברהם זה היה ניסיון. אצלי היה גם ביצוע".
אתה היית בתפקיד השה?
"אני הייתי בתפקיד יצחק".
מאיר מוציא עכשיו את הספר "עקידה" (הוצאת אפי מלצר בע"מ), וזו הסיבה שיש אלות במשרדו, הן הובאו לצורך הצגה בהשקת הספר. "עקידה" הוא הדהוד נשכח לאחת הפרשות הנקלות בתולדות צה"ל. מבוקשים מחווארה ומביתא מוכנסים לפרדס, מושכבים פרקדן, פיותיהם נסתמים, הם מוכים באלות, מופקרים לחסדי הלילה. הספר הוא ניסיון של מאיר להסיר מעליו את אלת האינתיפאדה, אך גם סיור מצמרר במרתפי הבושה של כולנו.
הספר מחיה את מילון הדיכוי שהעדפנו לשכוח: "קיר המכות", "קהל בהכאה", "שלב התפיסה", "דפורמציה". אתה קורא ומבין עד כמה פשוט להתבהם. האם גם היום, בעידן "המכה הקלה בכנף", מישהו עדיין היה נחרד ממכות בפרדס חשוך?
הסתבכותו של יהודה מאיר, 55, מתחילה, אולי, ביום אביבי של אפריל, 1986. הוא מגיע לשומרון כשמאחוריו תפקיד סמ"פ בראס-סודר במלחמת יום הכיפורים, השתתפות במרדפים בבקעה וגם במלחמת לבנון הראשונה, שם הגיע עד לבעל שמי, מצפון לכביש ביירות-דמשק. בלבנון הוא גם משמש בתפקיד מג"ד מחליף בגדוד שממנו נחטפו הנח"לאים.
רפול, אז רמטכ"ל, מדיח אותו ואת כל שרשרת הפיקוד שהיתה שם. אבל בשומרון הוא מתמנה למפקד המרחב, ובאחריותו נפות ג'נין, טול-כרם ושכם. ב-9 בדצמבר, 1987, פורצת האינתיפאדה הראשונה, והשטחים נזרעים אש. בהתחלה תופסים את מי שקל לתפוס. בעיקר זקנים וילדים. המנהיגים ממוקמים בלב ההפגנה, וקשה להגיע אליהם. כשצה"ל פותח באש, המרקעים בניו-יורק, בלונדון ובפריז נשטפים דם.
כאן מתגבשת התפישה התמימה והברוטלית של מדיניות המכות: עדיף שבורים על הרוגים. במקום לירות בראשי המסיתים,
רוח הדברים מתבררת רק באקראי. ב-19 בינואר, 1988, מה שייזכר כיום של ביתא, מבקר יצחק רבין ברמאללה. "הייתי שם עם עוד עשרות כתבים", מצטט מאיר את אוריאל בן-נעמי ב"דבר". "... אני מעיד שרבין הפנה את גבו לעיתונאים ואמר לקצין גולני בדרגת רס"ן: 'לשבור להם את העצמות'". מפגישה של שר הביטחון ברמאללה מובאים בספר דברים של סרן ו': "הרמטכ"ל שאל מדוע יש לי אלה. שתקתי. . . אז רבין אמר לי: 'אני רוצה שתתפוס את זורק האבן ותשבור לו את הידיים והרגליים, אבל לא את הראש. את היד שזרקה את האבן, תשבור אותה'. אני אמרתי שזה מה שנעשה, בסדר".
ביום ההוא מתגלגלת הפגנה עיקשת בכפר ביתא שמדרום לשכם. אבנים, צמיגים, בקבוקי תבערה - כל טוב האינתיפאדה. כשיורד הלילה מצטיידים החיילים של גדוד 50 ברשימות של השב"כ, הולכים לבתים מסומנים, מוציאים אנשים, מעלים אותם לאוטובוס, כופתים את ידיהם. "הפקודה של יהודה היתה לשבור להם ידיים ורגליים, להכאיב ולהשאיר אותם שם", יעיד המ"מ ע"כ לפני תחקירן "בצלם". כשהעצורים כפותים באוטובוס, עוזב יהודה מאיר את המקום.
אתה רואה אנשים שעולים לאוטובוס, שלמים בגופם. עובר לך בראש שבעוד כמה דקות יוטל בהם מום שידפוק את שארית חייהם?
"לא הוטל שום מום. לא נגרמו להם חבלות חמורות. הם ניסו להביא כל מיני תעודות".
אבל פורסם שנשברו להם ידיים ורגליים
"לאחד היתה שריטה ברגל. אבל שמע, זאת הרגשה רעה מאוד".
בתוך מהומת ביתא מרגיש המ"פ אלדד שהפקודה הזאת מכרסמת את מעי האנשים. למחרת הוא מתייצב במשרדו של סא"ל מאיר. אלדד מביע תקווה שעניין המכות לא יחזור על עצמו. מאיר משיב לו: "ככה זה בנח"ל. עושים את הדברים ובוכים. בגולני עושים וצוחקים".
"היתה בחדר אווירת עליזות", נזכר אלדד. כעבור זמן הוא נכנס שוב אל מאיר ושומע: "באותה שיטה הולכים לבצע גם בחווארה. רק ידיים ורגליים. לא איברים אחרים. ולהשאיר אותם שם עם מישהו שיוכל להודיע".
נוריות המצפון של אלדד מתחילות ליילל. הוא מבקש להיכנס לתא"ל זאב ליבנה, מפקד אוגדה 162, שבחדר הסמוך. הוא לא זוכר פרטים מדויקים, יאמר לשופטיו של יהודה מאיר, אבל היתה לו תחושה שליבנה יודע היטב במה מדובר. "הוא למעשה נתן לי את ההכשר לפעולה".
אין ספק שהפקודות שנתת לאלדד היו חריגות. מה קורה ליהודה מאיר כשפיו מייצר את המילים: "תוציא אותם ותכה אותם"?
"על-פניו זה עושה רע. כל פעולה אגרסיבית, כוחנית, ברוטלית, עושה רע לבן אדם. אבל בלחימה בצבא האנשים שנמצאים שם צריכים לעשות את העבודה המלוכלכת. אבל היא צריכה להיות תמיד בגבולות טוהר הנשק".
ולא היה ברור לך שכשאתה פוקד להכות לא נשאר כלום מטוהר הנשק?
"לי היה ברור שאני עושה משימה צבאית שקיבלתי עליה פקודה גם משר הביטחון וגם מהמפקדים הבכירים, ואני צריך לבצע את הפקודה".
עצם העובדה שבא אליך המ"פ אלדד ואומר שהוא "מרגיש חרא" עם המשימה הזאת לא מדליקה גם אצלך נורה אדומה?
"לא אמר שהוא מרגיש חרא. אמר שההוראה נראית לו מוזר. וגם אלדד, אחרי השיחה עם ליבנה, הלך וביצע".
ב-23:00 מתחילים לשבור. לשם הקוד הצבאי הומור משל עצמו: "נועם הליכות". טנדר, ג'יפ ואוטובוס עם 30 חיילים מטלטלים בליל חורף זועף. כשהגיעו לכפר, הלך השב"כניק למוכתר כדי שיורה לאנשים שברשימה לצאת מהבתים. יצאו 12. "הם זרמו", מספר המ"מ ע"כ.
"... אני לא הבנתי למה הם מגיעים. זה היה עוד תקופה נאיבית כזאת... עלו לאוטובוס. כופתים... נסענו איזה 300-400 מטר מחווארה... מורידים, סותמים להם את הפה עם כאפיות... אומרים להם להישכב...".
"אני והמ"מ השני היינו צריכים לוודא שהעבודה נעשית מהר, שזה קורה רק בידיים, זה הפקודה שאמרתי, רק בידיים וברגליים, שלא מכים בבטן ובראש... זה פשוט לשבור רגל... מספיק שאתה נותן עם קת של הגליל. שאתה נותן מכה מדויקת לפיקה עם מקל, אתה מרסק את הפיקה... השארנו אותם שם, שחררנו אותם מהכפיתות, שחררנו להם את הפה".
כל הזמן הזה ישב המ"פ אלדד באוטובוס, מבקש מהנהג להגביר את סיבובי המנוע כדי לא לשמוע את הצעקות.
שלושה חודשים אחרי מתמנה יהודה מאיר למפקד מחוז דן ומועלה לדרגת אלוף משנה. עובר עוד חודש והצלב האדום מתלונן במשטרה על התעללות של חיילים בכפריים מחווארה. נפתחת חקירת מצ"ח, נשמעים 29 עדים, הפיגורות המרכזיות מכחישות, איש לא מועמד לדין. "בתחילת 1989'", כותב מאיר בספרו, "החלו להופיע כתבות על ביתא וחווארה שקושרות את שמי לאירועים". הוא מחליט להיפגש עם יוסי שריד כדי לעצור את הסחף. "הלכתי היישר אל לוע הארי".
שריד מגלה אמפתיה. מאיר מספר שהולכים לתפור לו פרישה מצה"ל וקריירה שנייה בשב"כ או בסוכנות. כפי שמתאר מאיר, שריד מתנדב לדבר עם "דן שומרון, חבר שלי", ומבטיח: "אל תדאג יהודה, אני אסגור לך את כל הפינות". כשהם ממש על הסף, מבקש שריד שישאיר אצלו את תיק הנתונים לצורך שיחה עם הרמטכ"ל וראש השב"כ. אחרי יומיים מוצא מאיר את סיפורו ב"הארץ" תחת הכותרת: "ליל האלות השבורות".
באותו יום ממליץ הפצ"ר, תא"ל אמנון סטרשנוב, לרמטכ"ל להסתפק בדין משמעתי, למרות שקבע כי בחווארה ניתנה "פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה לסרב לה". כעבור ארבעה ימים נשפט מאיר לפני דן שומרון ויוצא בנזיפה חמורה. הצבא משאיל אותו לשב"כ בלי לפגוע בדרגותיו.
כמה מהפלשתינים, בתיווך האגודה לזכויות האזרח, עותרים לבג"ץ שמורה לפצ"ר להעמיד את מאיר לדין פלילי. "איזו אי בהירות יכולה להיות כלפי פקודה בלתי חוקית בעליל מסוג זה, אשר כדברי הפצ"ר: 'דגל שחור מתנוסס מעליה', ואף חובה לא לציית לה?".
עוד לפני שנפתח המשפט מאיר מרגיש ש"הולכים לנטוש אותי". זה קורה כשראש מנהל הסגל, ירמי אולמרט, מזמן אותו כדי לומר: "יש להחליש את ההסכם של בית הדין המשמעתי. שלא נבוא כאלה גיבורים, שלא יתרשמו שהקלנו איתך מדי". מודיעים לו שהוא יוצא לחופשה ללא תשלום, והוא מתחנן: "אני מפרנס משפחה, לא יודע שום דבר אחר לעשות".
הדיונים בתיק יארכו שנה. עשרות חברים מגיעים עם מאיר לבית המשפט. אורנה אשתו כל יום בבית המשפט. "לך תסביר לילדים שיש סיכוי שאבא שלהם ייכנס לבית סוהר", היא אומרת באותם ימים עגומים. פרקליטיו מציעים לו לקבל עסקת טיעון. הוא דוחה. "אני חייל, לוחם, עשיתי את שלי במסגרת מדיניות ברורה של שר הביטחון ודרגי הפיקוד. לא עוסק בפשרות כאלה".
למרות כל הנחרצות המוחצנת הזאת הוא נשבר בעדותו. "ראיתי את הבגידה הגדולה, את הנטישה המוחלטת, ובכיתי. בפעם היחידה לאורך הפרשה הזאת". בעצת גולדנברג, הוא מנסה להושיב את צה"ל על ספסל הנאשמים. "הייתי מצפה שהקצונה הבכירה ושר הביטחון לשעבר, יצחק רבין, יעמדו על שתי הרגליים ולא יתכחשו לאמת", הוא אומר מעל הדוכן.
"כל אותם מפקדים, החל משר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, עמרם מצנע, ותא"ל זאב ליבנה, נתנו פקודות מפורשות. הייתי שותף להן כפי שהצבא היה שותף להן. אתה מצפה שאלה ששלחו אותך לא יפקירו אותך. אותי זרקו לכלבים".
השופטים לא מתרשמים. בהכרעת הדין ציינו שפקודת מאיר להכות היתה חריגה ומזעזעת עד כדי כך, שנפסלה בידי אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה, והגדירו את האירועים מהבזויים בתולדות צה"ל. "עצם השימוש ברשימות של מנגנון בלתי מבוקר לצורך הענשת מסיתים, מעלה מיד הקשרים אסוציאטיביים מזעזעים".
הם מתחשבים בחרטה של מאיר, בעדויות האופי, בתקופה הקשה שעברה משפחתו, אך מחליטים להורידו לדרגת טוראי. "אם עד היום יש משהו שמפריע לי זה נושא הדרגות", הוא אומר.
אולי אם הייתם מזמנים את רבין לדוכן עדותו היתה מצילה אותך?
"הרעיון של פקודה בלתי חוקית בעליל הוא שגם אם קיבלת אותה, אסור לך לבצע. בתקשורת, רבין לא נשמע אף פעם מורה לשבור עצמות. הבאתו למשפט היתה יוצרת הו-הא גדול מדי".
כשמסתיים המשפט, מוצא עצמו טוראי יהודה מאיר בלי פנסיה, בלי פיצויי פרישה, בלי רכב, בלי זכות לקנות בשק"ם. רמת חיים שלו נופלת ב-50 אחוז. בהתחלה הוא חי מדמי אבטלה ומחצי משרה של אשתו. מהרגע ששמו ותמונתו החלו להתפרסם איש לא רצה להעסיק אותו. "אבל החלטתי שכל עבודה מכבדת את בעליה". מפקד האזור לשעבר מתחיל לעבוד בנקיון בתי ספר בעמנואל. "עם מטאטא ומגב".
במלחמת המפרץ הראשונה הוא עוסק בשיפוץ מקלטים. פעם יצא לעבודת איטום חלונות בביתה של רנה פילוסוף, גיסתה של דליה רבין. כשהוא מסיים היא מציעה לו לקחת איזה זוג נעליים ישנות. "ואז בפעם הראשונה ירד לי האסימון. איך אנשים מתייחסים אלי. נעלבתי".
במקביל מתחיל מאיר לאבטח מכליות בחברת מוקד גלעד, ומאוחר יותר פותח חברת אבטחה משלו, מוקד י-ה-ב, שפועלת בשטחים. בפברואר, 1992, נרצח מאבטח מכלית שלו בתחנת דלק בג'נין. כעבור שנה פוצעים מחבלים מאבטח אחר בבית סחור. ב-1995 נהרג מאבטח בצומת סג'עיה ברצועת עזה.
עובדים לשעבר בחברה מאשימים אז כי חבריהם לעבודה מכרו תחמושת לפלשתינים והבריחו תושבים מעזה לישראל. המנכ"ל, יהודה מאיר, מגיש תלונה למשטרת אריאל. "אם הדבר נכון", קבע , "אני חושב שהעניין חמור".
בסביבות הזמן הזה הוא מתגרש מאורנה. טוען שלאירועי ביתא וחווארה לא היה קשר ישיר לכך. "זאת היתה מערכת נסיבות שלמה, שרק מקצתה קשור בכלל לצבא". לאחר גירושיו עבר לגור עם מאשה, עולה מרוסיה שעובדת בחברה שלו. הם התחתנו ויש להם ילדה בת עשר.
לפני כשלוש שנים שנים התמודד מאיר על ראשות אריאל, ואז הכו בו שוב האלות השבורות. "בדרך כלל לא מעניין אותי מי יהיה ראש העיר אריאל", כותב יוסי שריד ב"הארץ" של 29 ביולי,2004. "אבל לבחירה הפעם נודעת משמעות ציבורית ומוסרית מפליגה". שריד מזכיר את שמו של מאיר ומדגיש: "חשוב לציין שלא נגזר על החוליגן הזה במדים, ולו יום אחד סמלי, בכלא". בימים שפרסם את "ליל האלות" השבורות, מזכיר שריד, דיברו על "חריגים" ועל "עשבים שוטים". "היום אנחנו יודעים את האמת, העשבים השתלטו על הערוגה".
אתה חושב שעכשיו, כשהסיכול הממוקד הוא עניין יומיומי, מקרה כמו שלך היה מתקבל בהבנה גדולה יותר?
"המקרה שלי היה מאוד דומה לסיכול כזה. לא בהרג אלא בהכאה. בתקופתי מנחם פינקלשטיין היה תובע צבאי ובתקופת הסיכולים הוא היה פצ"ר. מוזר. ופה יש אישור לסיכול, לאו דווקא של פצצות מתקתקות אלא של דרגים פוליטיים, וחוץ מהמסוכל עצמו יש גם נפגעים מסביב. ואין משפטים. מוזר, לא?".
הבעות החרטה שלך היו בסמיכות לבחירות באריאל ולבקשת החנינה שלך שנדחתה בידי דן חלוץ. אפשר לשמוע חרטה נקייה?
"לחרטה שלי אין קשר לאירועים האלה. כבר בבית המשפט אמרתי שאני מתחרט על הפקודה ועל המעשים. אני אומר עכשיו שזאת היתה סיטואציה שלא היתה צריכה לבוא לעולם. הלוואי שלא הייתי נותן את ההנחיות האלה והלוואי שלא היו ניתנות כלל".
20 שנה אחרי, אתה מסוגל להזדהות עם הסבל שלהם, עם הכאב שלהם?
"של מי?".
של האנשים שהוכו בפקודתך
"אם אתה מצפה שקצין צה"ל יביע צער על כך שבפעילות מלחמתית, כתוצאה מהתנהגות הצבא, אנשים נהרגו, נפצעו או הוכו, אז קשה לי מאוד להתחבר לעניין הזה. לו במכות היו נפגעים זקנים וילדים, הייתי מאוד מצטער. אבל אני לא מצטער אם נפגעו מסיתים ראשיים".
בפרספקטיבה של הזמן, אתה מרוצה מאיך שתפקדת באותו יום?
"לא הייתי מתפקד אחרת לו נקלעתי לאותה קונסטלציה שנקלעתי אז".
לא היית מתפקד אחרת?
"לא הייתי מתפקד אחרת. אבל הייתי מעדיף לא להיות שם. לו היית שואל אותי אם הייתי מוכן להיות היחיד שמסרב פקודה ואומר שזאת פקודה בלתי חוקית בעליל-אז, אני לא. זאת הפקודה, אלה החיילים, זאת העבודה שצריך לעשות".
אוקיי , לא רצית לסרב פקודה, אז למה לא היית קצת כמו אלי גבע, שאמר: "לא מוכן לפקד על פריצה לביירות, אבל מוכן להשתתף בתור חייל"?
"אם אפי איתם (אז מח"ט גבעתי) לא עשה את זה וגבי אשכנזי (אז מח"ט גולני) לא עשה את זה, אז גם יהודה מאיר לא עשה את זה. אלי גבע עשה מעשה חריג ורפול הראה לו את הדלת. ואני לא אלי גבע. אני מבצע משימות".
עד כמה זה יושב עמוק בראש שלך?
"20 שנה שאני שואל את עצמי יום-יום למה אני? למה אני, איש לא אלים, לא כוחני, הסתבכתי באירוע כזה אומלל? יום-יום זה אוכל אותי. יום-יום זה מתסכל אותי".
מדבר על זה הרבה בבית?
"אשתי מאשה, שעלתה שנתיים אחרי האירוע, מתקשה להבין על מה אני מדבר. מתקשה להבין איך אדם שחווה כזאת טראומה ממשיך לאהוב את המדינה שלו. בתי בת העשר מתחילה לשאול. לא יודע איך אסביר לה על מה עמדתי למשפט. אבי בן ה-84, אין יום שהוא לא שואל מה קידמתי בקשר למשפט".
נוהגים לראות בך סמל לברוטליות צבאית. תיק די כבד
"מאוד כואב. מאוד קשה לסחוב על הגב מטען כזה. הספר הוא פורקן, ניסיון להשתחרר קצת מהמשא הזה".
היום אתה אדם מר נפש?
"מר נפש לא באג'נדה שלי".
כועס יותר?
"הכעס הוא לא משהו אופרטיבי".
עזוב אופרטיבי, תן לי להבין מי אתה
"אני מאוד מאוד מאוכזב. פגוע. לא חושב שהייתי צריך לצאת מהסיטואציה שנקלעתי אליה, כפי שיצאתי".
מרגיש קצת דרייפוס?
"הוא לפחות קיבל רהביליטציה".
נא להמתין לטעינת התגובות
