 |
 |
|
|
|
|
| הקשבה זה לא משהו שעושים, כי אם מקום שנמצאים בו – חלקת ארץ נפשית של עדינות. וכשנותנים כבוד ללא נראה, עשויה לפעול חוכמה גדולה מאתנו. דני לסרי על קבוצות דיאלוג |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דן לסרי
25/5/2007 8:37 |
|
|
|
|
|
|
|
קבוצת דיאלוג מתכנסת לשם הקשבה. יש קסם בהקשבה: היא סוג של הרפיה המחליפה את המאמץ של ה"צריך" בתנועה הקולחת של ה"יש". היא לא נאחזת, היא מתמסרת. זה לא משהו שעושים, כי אם מקום שנמצאים בו – חלקת ארץ נפשית של עדינות.
 |
| בוֹהםבמלה |
|
סיפורו המופלא של דיוויד בוהם: זוכה פרס נובל בפיזיקה, ידידו של קרישנמורטי ומפתח קבוצות הדיאלוג |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
נמצאים בסקרנות פתוחה ללמידה וממתינים לראות מה יקרה. ממתינים סקרניים, פתוחים להפתעה. לא צריך לעשות שום דבר - רק לשבת ולראות מה קורה, בחוץ או בפנים. כיצד העולם הזה, שברח כל הזמן מאתנו כי רדפנו אחריו בצווים ואיסורים, מתקרב מחדש לאט לאט, בודק אם אכן שינינו מגמה ואנו פנויים עכשיו, ולא מתכוונים להבריח אותו שוב ב"צריך".
העדינות של ההקשבה היא סימנה של פתיחות-לא-פרוצה-להוויה. יש הבדל בין הכנסת אורחים מזמינה ומברכת לבין השארת הבית פרוץ ונעדר נוכחות. הפתיחות להוויה היא ציפייה ערנית - ונוכחת.
אפשר לדמות שהאדם עשוי נקבים נקבים. לא רק אלה הנראים לנו אלא כל מעטפת ההוויה שלו מלאה נקבוביות דרכם הוא יונק את האנרגיה החיונית לקיומו מן המקור. ברגעי חרדה, רגעים של צריך, של דאגה והישרדות, רגעים שבהם אדם מוסר את כל כולו לפרוייקט הדימוי העצמי, מתכווצים פתחי הנקבים, מצטמצמים ונסתמים עד ששוב אינו מסוגל לינוק מהם אלא זרזיף דק של חיוניות, אם בכלל. ההקשבה מרפה את הכיווץ, מאפשרת לנקבים הללו להיפתח ולאיכות הדינמית לשטוף פנימה והחוצה, בחיוניות ורעננות, בריאות ורפואה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יש מקום לאדם
|
|
|
 |
|
|
|
אפשר ממש להרגיש את זה. ישנה מציאות רוחשת רוטטת כל הזמן מתחת לפני השטח, זרם כביר של איכות דינמית שבא מן הלא נודע ופועל כברכה על החיים. זהו שטף הלא נודע. כשמרפים אפשר ממש להרגיש את פעולתו המבריאה על הנפש. אפשר להרגיש איך הלא נודע והבריאות קשורים זה לזה, איך החידוש והחיוניות הם היבטים של אותה מגמה.
ההקשבה היא סוג של הרפיה, הרפיה דרוכה. הישענות נוכחת. היא שונה ממגמת השליטה המאכלסת את העולם בדרמות ועשיות ופתרונות. זו הרפיה גופנית וזו גם הרפיה מן האחיזה הפסיכולוגית - מן הצורך להתמקם חברתית, לקבל אישור, לבנות מחנות, לייצר פתרונות של הישרדות, לעשות מקום בכוח השליטה, להפוך את העצמי למבנה, לדעה, לתנאי. זה הדבר הקסום שבהקשבה. הגילוי שיש כבר מקום לאדם. אין צורך לרדוף אחריו.
מתוך השקט הזה, גם בלי לעשות דבר, מתחילים בכל זאת לעלות דברים. כל הזמן המציאות רוחשת, רוצה לדבר, וכשמפסיקים לעשות במובן החיצוני מתחילים
לנוע דברים במובן הפנימי. כל מה שעולה הוא נכון. גם אם מדובר בשעמום, בהתנגדות, בתסכול, בפחד. הכל רלוונטי ולא נמצא סתם. הכל הוא חלק מן המציאות הרוצה להגיד דבר מה.
במקום הזה אפשר להרגיש הכל, את כל קשת הגוונים של היש. התפנה מקום לכל ילדי הנפש. לתת למציאות להרגיש נוח בקרבנו, לאפשר לה להתפשט. אם נראה המקום מוכר וסגור, הרי זה משום שאנחנו כבר יודעים יותר מדי על הממשות, ולא בגלל שזה מה שהיא.
כל מה שעולה הוא נכון, וכל מה שקורה קורה. ובמקום להגיב מתוך הדפוסים, ובמקום להתנגד לדפוסים אפשר להשהות. כשמשהים הדבר מקבל איכות חדשה. שוב אינו מצווה ומשעבד את הנפש, אלא הופך לברכה, חומר גלם של חירותה.
והנה, את הדבר החי הזה שקורה כאן ועכשיו אפשר להביא לקבוצה. במקום לתת לדפוס לשלוט ולנסות לדאוג ולארגן דברים, אפשר פשוט להביא מתנה לקבוצה, את הנוכחות הערנית הזו, פרי ההשהיה. זו מתנה שכמידת החיות שלה מברכת גם אחרים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"תראו מה מצאתי"
|
|
|
|
|
|
|
אמנם לפעמים זה דורש סוג של אומץ. אומץ להביא משהו שאינו פתרון ולא הגנה ולא מבנה, אלא את הלא נודע, את המתהווה, את הלא-וודאי, את השאלה.
זה גם מקום של אחריות. כשאדם מביא את מה שהוא מביא לקבוצה הוא לא מביא את זה כדי להרשים, להשתמש באחרים, ליצור מחנות, לקשור אנשים אליו או לקבל מהם אישור. לא, הוא מביא את כחומר גלם לתהליך שהוא שותף לו, לא אדון שלו, כמו ילד שמוצא דבר מה חדש והוא אומר "היי תראו מה מצאתי!" הוא אינו דואג, הוא סומך על אותה איכות דינמית שתדע מה לעשות עם המציאה הזו. אחריותו הייתה לתת, לא לדאוג.
השחרור הזה אפשרי כחלק מתחושת האחריות שלו. הוא אינו מאשים אחרים - הוא מבין שהוא כאן, שיש דבר כזה להיות, הוא שאינו רק דעה, אינו רק תגובה לאחר, שהוא בפני עצמו, שזו אחריותו שלו, וחירותו שלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אתה הכתובת של המציאות
|
|
|
|
|
|
|
ואף על פי שאנחנו יכולים להיות אנשים רבים בקבוצה, כל מה שקורה מדבר אל כל אחד באופן אישי. מה שקורה, קורה קודם כל לו. זה הוא כאן, והוא כאן באופן לא מקרי. והוא יכול לפיכך להבין את הממשות שמגיעה אליו באופן פרשני-ערני-אישי. הוא יכול לפענח מדוע זה הגיע אליו דווקא עכשיו ובצורה זו. פרשנות זו אינו בהכרח מהלך ניתוחי רציונלי או קריאה בסימנים. זהו מהלך הקשבתי. יכולת להרגיש. כל מה שנדרש כדי להבין הוא להסכים להיות נוכח. להסכים להיות כתובת. להסכים להיות כתובת זה הפוך מן המצב שבו קוראים למישהו והוא מסתכל לצדדיו כדי לראות למי מופנית הקריאה. טמבל, אליך קראו. אתה הכתובת של המציאות. גם זה חלק מן המקום של האחריות האישית.
במקום הזה מתברר שכל אחד מחברי הקבוצה הוא חלק מריבוי הפנים של האדם עצמו. הם, האחרים, אינם באמת "הזרים". הם חלק מן העולם שלו עצמו. צדדים שונים של הווייתו, בשר מבשרו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להשאיר את המרכז ריק
|
|
|
|
|
|
|
וזה לא שהוא לא רואה את המגבלות של האדם האחר. הוא רואה. הוא חושב שהאחר סתום, מרובע, נעול בדפוס, והוא מדמה שהוא כבר מכיר אותו. מתוך כך הוא גם מתחיל להגיב אליו ונכנס עמו למלכודת של השטחה הדדית, בלי להשאיר חלל למשהו אחר. הוא אינו מכיר בכך שישנו דבר שנמצא תמיד מעבר למגבלה, ושזה כל העניין כאן. שהאדם האחר הזה מחובר גם, בהכרח וכל עוד הוא חי, למקור יוצר ומחדש. שהוא לא רק התבנית והמגבלה, אלא תמיד עוד משהו שנמצא מעבר לאדם. ואם שטח הפנים שלו נראה מוגבל הרי זה משום שלא הסכמנו לראות את המקום בו הוא מחובר אל הבלתי מוגבל. יותר מכך, שאנחנו הכנסנו אותו לתוך התבנית הזו ולא מאפשרים לו לצאת ממנה, וברגע שנשחרר דבר מה אצלנו הוא עצמו ישתחרר ויוכל לגלות לנו את פניו האחרות ואת ייעודו במעגל הזה.
כך אנחנו לומדים לראות שהתבניתיות של האחר היא חלק מצורת התקשורת. הכנסנו מישהו למקום הזה כחלק מן ההתמקמות החברתית שלנו, ונוח היה לנו להשאיר אותו שם. ההסכמה שלנו לחזור לאופן הווייתי נוכחותי, משחררת גם את האחר. הוא לא רוצה להיות כבול במגבלותיו יותר משאנו רוצים זאת. אולי נראה שהוא מתעקש להישאר בהם, אבל זה משום שדפוסיו הם תגובה לביקורתיות שלנו.
כשאנו רואים כך את האדם האחר, באופן לא מוגבל, אנחנו בעצם נותנים כבוד למקור שברא אותו. ונותנים כבוד לעצמנו שנמצאים במפגש עמו. הכבוד הזה משחרר את האחר מן התפקיד שאנו מטילים עליו להיות המאשר שלנו, מעין הבמה שעליה אנו רוצים לחקוק את דרמות חיינו.
הכבוד הזה משאיר את מרכז המעגל ריק ומאוורר. אנחנו מבינים שלא הכל נבנה בממדי אנוש. שלא הכל הוא התמקמות חברתית ודרמות אנושיות, והחזות וה"עצמי", אלא שישנו גם דבר מה המתרחש במישור המאונך. זה בעצם להשאיר מקום של כבוד ללא נראה, ללא נודע, להבין שגם אם איננו מבינים, ואיננו רואים, זה לא אומר שלא פועלת כאן חוכמה גדולה מאתנו, אם רק נפנה לה מקום, נשאיר את המרכז ריק ונסכים להקשיב כך בסקרנות ערנית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| דני לסרי
| /images/archive/gallery/521/407.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
דני לסרי הוא סופר ומחנך וממקימי "האקדמיה הדיאלוגית", שבו ייפתח בקרוב קורס להנחיית קבוצות דיאלוג.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
