קלוז-אפ על השונה 10 הסרטים הישראליים המוצגים בפסטיבל "דוקאביב" עוסקים בגיבורי השוליים בחברה הישראלית * הטובים שבהם הם מלאכת מחשבת של תיעוד, המצטיינים פחות בלטו בעיקר בתעמולה זולה או במציצנות יתר * מאיר שניצר מסכם מאיר שניצר 31/03/04 לסביות בנות העדה החרדית, זונות ממין זכר ערבים מגן-החשמל, מתנחלים אוהבי קבר יוסף, נשים אתיופיות מוכות ורצוחות, פלשתינים תחת מצור מחסומי צה"ל, חולה סרטן בדרך למותו, אמהות שכולות, משפחה הומו-סטרייטית מרובת חלקים. גיבורים אלה, שכמו לוקטו מתוך אינוונטר הנידח והדחוי, הזר והמוזר, החלש והשונה, הם שאכלסו הפעם את עשרת סרטי התעודה הישראליים שהתמודדו בתחרות השנתית של פסטיבל "דוקאביב", שהסתיימה אמש (על הזוכים - ראו מסגרת), תוך שהם פותחים מחדש את הדיון על מהותו של הסיפור התיעודי. מהו סיפור דוקומנטרי? סוגיה שנפתרה כבר מזמן, מאז שהוכנסו לשימוש מסרטות הווידיאו ההופכות כל מי שאוחז בהן לסיפור ראוי. כזה הוא הקשה בסרטים שהוצגו הפעם - "ימים עליזים, מר קורטיזון", שביים שלומי שיר המנוח. שיר תיעד את גסיסתו במסמך מצולם, המאתגר את המונח סרט אישי ומנסח באופן נחרץ את גבולות התיעוד הסובייקטיבי. עם כניסתו לבידוד מוחלט, במסגרת טיפולים כימותרפיים שעבר, הפך שיר את מסרטת הווידיאו הביתית לכלי-הנשק העיקרי שעימו הוא לוחם על חייו ועל הגדרת עצמאותו. מאוחר יותר מלווה אותו המסרטה הנאמנה גם בבית-חולים בו הוא מטופל בקורטיזון, המשנה לגמרי את גופו ומשפיע באופן חד גם על תפקודו הנפשי. העובדה שהגיבור העצמי של הסרט מת בסופו, לא נעים להוסיף, היא שהופכת אותו ל"סיפור". פולשנותם של הצופים לאינטימיות הקיצונית ביותר של בן-אנוש - רגעי גסיסתו-היא זו שמממשת את הפוטנציאל הדוקומנטרי של יומן מצולם זה. דברים דומים על אודות ביטול הפרטי מפני המסרטה בולטים בשני סרטים נוספים: "את שאהבה נפשי" של אילאיל אלכסנדר ו"משפוחה" שביים דיוויד נוי. הסרט הראשון מתאר משפחה חרדית מורכבת - שישה צאצאים, בעל, אשתו והמאהבת שלה. האלטרנטיבה לזוגיות הוותיקה היא גם הנושא של הסרט האחר, שבו מתפקדים תינוק, אמו, אביו וחברו לחיים, לו הוא נשוי בנישואים חד-מיניים. ההזמנה הפומבית לביקור בחדרי המיטות של שתי משפחות אלה הינה הלחם והחמאה שמהם ניזון המדיום הדוקומנטרי. אין מדובר עוד בסוגיות אתיות של טוב ורע, שהרי החיץ הזה בוטל מזמן. מדובר בעיקר, אולי אך ורק, בהיזון הדדי בין מצולמים למצלמים/צופים: הרצון לחשיפה פומבית, כמעט אקסהיביציוניזם, מול נטייה רייטינגית למציצנות. התאווה אל החריג והדחוי התממשה ב"גן", סרטם מעורר הרתיעה של רותי שץ ועדי ברש, שהתנחלו בתוך חייהם של שני צעירים ערבים. האחד מכור לסמים, האחר שוהה לא חוקי בתל-אביב, והשניים גם יחד זונים בגן-החשמל. למרות שיש לסייג את הקביעה הבאה, הרי שמדובר בצמד שסיכויי ההישרדות שלו נמוכים, והסרט עושה מזה הון סנסציוני וכאילו מכין עצמו לחלק שני, שיצולם אם וכאשר יקרה משהו לשני צעירים ערבים אבודים אלה. והנה, כאילו בדלת האחורית, חודרים הפלשתינים אל השיח הדוקומנטרי. וקודם כל "מחסומים", סרטו עטור הפרסים הבינלאומיים של יואב שמיר, המתעד את היומיום במחסומי צה"ל בשטחים. "מחסומים" הוא בעיקר סרט על הטיפשות הישראלית. מבלי להתערב בנעשה, מצליחות מצלמותיו של שמיר ללכוד את המפגש הנבוך בין הצדדים הניצים במזרח התיכון. הפלשתינים נראים ברובם עייפים מעימותים על רקע ביורוקרטי - שהם לב הסכסוך במחסומים. לעומתם החיילים, שנראים לעתים כפרודיה על צבא כיבוש. אלמנט אחרון זה כמו מוריד את גובה הסכסוך מהרמות הלאומיות שלו אל רמת השלומיאליות. ככזה הוא מסייע בעקיפין גם בתיאור פגיעותו של צה"ל. מקומם בהרבה הוא "בחומש קרוב לשמים" שהכינה המתנחלת מנורה חזני. כן, בסרט הזה היא קודם כל מתנחלת ורק אחר-כך במאית (גרועה). סרט תעמולה אטום, שבח והלל לנוער הגבעות. לעומת אטימותו של סרט זה, בולטת הרגישות של "שיר ערש", שהוכן על-ידי עדי ארבל. הסרט מציב מצלמה מול אמהות שילדיהן נרצחו באינתיפאדה: מתנחלות, פלשתיניות ואפילו אמריקנית נוצרייה. הסרט שומר מרחק מפני גילויים רגשניים ומשתדל לרסן את השיחות סביב השכול, וכאילו להפוך אותן ל"אובייקטיביות" יותר. משימה בלתי אפשרית, כמובן. הריסון הוא שם המשחק ב"משפה לשפה", סרטה של נורית אביב, הבוחן את האופן שבו העתיקו עשרה יוצרים ישראלים את שפת הביטוי שלהם לעברית. אם בשל הנושא ואם בגלל גיבוריו, זהו המתוכנן שבעשרת הסרטים שהתחרו הפעם. מצלמה קבועה, קומפוזיציה מחושבת היטב, שוטים ארוכים, אך ורק מונולוגים של הגיבורים. מרכיבים שיוצרים יחד סרט שכוחו בעיקר בתיאוריה הניצבת מאחוריו. שני הסרטים שבלטו בתחרות הם "משאללה" של איתן חריס ו"אירוסי דמים" בבימוי עדה אושפיז, השונים מאוד זה מזה. "משאללה" מגולל סיפור סבוך על אודות רצח על רקע לאומני, ועושה זאת באופן שנון, שמקרב אותו להגדרה של סרט עלילתי מרתק. "אירוסי דמים", היפוכו המוחלט, בוחן בעיה חברתית - האלימות כלפי הנשים בנות העדה האתיופית - בפרטנות, באורך-רוח, לעתים ברגשנות מחושבת וכמובן בהיקף חסר תקדים. שעתיים וחצי אורכו של סרט זה. חמיס טוטאנג'י היה נהג מונית פלשתיני, שנרצח כנקמה על חיסולו של נהג מונית יהודי. טוטאנג'י היה גם שמו של משורר אלמוני לגמרי, ששיר עז מפרי עטו פורסם ב"מעריב" שנים מספר לאחר רצח הנהג. איתן חריס, צלם מנוסה שזה לו סרט הבכורה כבמאי, מגולל סיפור כפול - על הנהג ועל המשורר האלמוני - ובתוך כך מתווה נתיב מפתיע של הומניות וחסד בתוך פרצי האלימות במזרח התיכון. אלימותם של הגברים בני העדה האתיופית, שעדה אושפיז בחרה להציב במרכז "אירוסי דמים", נבחנת על-פי פרמטרים חברתיים, דתיים ומגדריים. פירוקו של הסיפור האישי לחלקי פסיפס קטנים מתבצע בדקדקנות נוסח קלוד לנצמן. אושפיז כמו מחדירה סכין קהה לתוך בטן הבעיה החברתית ונוברת בה באטיות ובאורך-רוח, כמתעלמת לגמרי מדרישות הרייטינג שדבקו בשנים האחרונות גם בז'אנר התיעודי. פרס ראשון ל"משפה לשפה" / והזוכים הם סרט התעודה "משפה לשפה" שביימה נורית אביב הוכרז כסרט הישראלי הטוב ביותר של פסטיבל "דוקאביב" 2004, בטקס שנערך אמש בסינמטק. את הפרס הראשון בתחרות הבינלאומית גרף "66 עונות " של הבמאי הסלובקי פטר קרקס. פרט ל"משפה לשפה" (שלקח הביתה 50 אלף שקל) זכו סרטים נוספים בקטיגוריות שונות: "את שאהבה נפשי" של איליאיל אלכנסדר עבור יצירת ביכורים, "מחסומים" על צילום, "משפוחה" על עריכה וסאונד ו"משאללה" בפרס הקידום וההפצה. בציון לשבח זכו "אירוסי דמים" ו"ימים עליזים, מר קורטיזון". ביום שבת, בין 10:00 ל-16:00, ייערך מרתון הקרנות של הסרטים הזוכים בסינמטק.