איך עושה דיכאון. הוא נכנס לאט לאט לתוך הדקות והשעות והלילות, בלי שמרגישים. הוא לא שחור ולא רועש ולא שפיצי, כמו שכולם חושבים, אבל הוא סמיך, סבלני ונחוש. איך אני שונא אותו, הוא בא כמו עששת, כמו חור בשן, הוא מתחפר לאט לאט, צולל אל הרקמות של החניכיים, של הבשר, של הרוח העייפה, הוא לא אומר שהוא בדרך, הוא לא מודיע שהנה הוא כבר מתקרב ובא, להפך, הוא פשוט כבר שם, מתישהו, איכשהו, וכשהוא שם כבר מאוחר מדי.
איך עושה דיכאון. כשהוא כבר בא, הוא חי מתחת לעפעפיים, צובע את הכול בגוונים דהויים ורפויים ואפורים. שום דבר לא מעניין, שום דבר לא סוחף, שום דבר לא ממלא את הפה ברוק תאוותני. הכול סתם כשדיכאון, אפילו פחות מסתם. המיילים מעיקים, והווטסאפ מחניק, והפייסבוק מעייף, והאינסטגרם הוא כמו פחמים כבויים בתוך האישונים. כולם שמחים שם, וקלים שם, ונימוחים שם, לכולם החיים מחליקים, אי אפשר לסבול את זה, אי אפשר לסבול את זה.
פעם, כשהייתי צעיר יותר, הייתי איכשהו מצליח לחמוק מהמחשבות והתחושות והתעוקות הצפופות. אני לא זוכר איך הייתי עושה את זה. נראה לי שהייתי יוצא לטייל בטבע, או מעשן מלא, או נפגש עם חברים אהובים. אבל היום זה לא ככה, זה כבר לא ככה, קשה להסביר את זה. היום הכול סבוך יותר, החיים שלי מסונדלים יותר, כבר אי אפשר לברוח. צריך לאסוף את חיה מהגן בשעה ארבע, ואת נח בארבע וחצי, אחר כך צריך לדאוג שהם מוציאים אנרגיות, ואוכלים, ומתקלחים, ולפעמים חיה צורחת פתאום, ולפעמים נח צורח פתאום, ולפעמים שניהם צורחים ביחד, וכששניהם צורחים ביחד בא לי למות, באמת שבא לי למות. אחר כך, כשהם כבר נרדמים, הבית מטונף ומבולגן, וצריך לנקות אותו, ככה זה, צריך לנקות אותו, אי אפשר שהוא יישאר ככה, וכשהבית נקי, שוב יש שקט, ושוב הראש מלא בעשן הסגול, הרקוב, הסמיך. ואין לאן לברוח, זה דבר נורא ואיום, אין לאן לברוח. פעם הייתי מצליח לברוח, אבל היום אני כאילו סגור בתוכו. החיים שלי אחרים, והדיכאון שלי כבר מנוסה יותר, וערמומי יותר, ומתוחכם יותר. אפילו לישון הוא לא נותן.
איזו עליבות, איזו כפיפות נפש, איזו עצבות. וזה לא שמשהו נכנס בי, או משהו כזה. זה אני, זה אני כאן, זה אני במאה אחוז. הדיכאון הזה הוא אני, ואין לי לאן לברוח
קשה לכתוב דיכאון. הנה, זה כבר כמה שעות שאני יושב מול המחשב, ומנסה, ומקליד, ומוחק, ושוב מקליד, ולא מצליח. קשה לכתוב דיכאון, אבל מי שהרגיש אותו יודע, ומי שנכווה ממנו שומע, ומי שנחנק ממנו מבין. בשעות הראשונות שלו, אני מנסה להיעזר בבני אדם שאני אוהב. אני כותב להם הודעות, אחי אני בדיכאון, והם כותבים לי, רוצה לצאת, ואני כותב להם, לא אחי, והם שואלים, מה, קרה משהו, ואני אומר להם שלא, לא קרה כלום, לא צריך לקרות כלום כדי שהכול ישתופף. לפעמים הם שולחים לי קישור לאיזה שיר יפה ביוטיוב, ואז אני צופה בו, ומחייך לרגע, ושוב נכבה.
איך עושה דיכאון. ככה, ככה בדיוק. אני מרגיש אותו עכשיו בכל הגוף שלי, בעיקר בריאות, ובקיבה, ובמוח. אני מרגיש אותו מנהל אותי, מכופף אותי, שולח אותי למחשבות נחושות ועלובות. פתאום מתחשק לי לעשן סיגריות, עד שהגרון שלי יישרף. פתאום מתחשק לי לזלול בשר, למרות שאני צמחוני. פתאום מתחשק לי לריב עם אשתי, למרות שאני אוהב אותה. איזו עליבות, איזו כפיפות נפש, איזו עצבות. וזה לא שמשהו נכנס בי, או משהו כזה. זה אני, זה אני כאן, זה אני במאה אחוז. הדיכאון הזה הוא אני, ואין לי לאן לברוח.
לפעמים הגשם יורד על תל אביב. רוב הזמן הוא יורד בקטנה, במין טפטופים עדינים וטובים. אבל לפעמים הוא קודח ומשתולל ויוקד, בום, בום, בום, וכשהוא ככה כולם מתחבאים ממנו, כל האנשים שהולכים ברחוב מחפשים מחסה, וכל הטוסטוסים שמטרטרים על הכביש עוצרים שנייה בצד, וכל האנשים שמעשנים במרפסת נמלטים מהר פנימה. ויש כאלה, אומללים וטיפשים, ששומעים את הגשם הזה, ודווקא אז יוצאים אל הרחוב. הם עומדים בו, לבדם, בתוך הרעש. והרחוב ריק, והלילה שחור, והם שם, בתוך הגשם הצפוף, הם שם בחוץ, אף אחד לא רואה אותם, והם לא רואים אף אחד. והגשם שוטף להם את הקרחת, ונכנס להם בין הצוואר לחולצה, ונספג להם במכנסיים ובגרביים ובנעליים, הוא משחית להם את הפלאפון היקר, שיצטרך אחר כך לשבת בתוך קערה של אורז, הוא משפיל אותם בטיפות ענקיות, ואת הכול הוא עושה במין מהירות רעה ושחצנית, בלי סבלנות. וככה יוצא שבתוך כמה שניות הם רטובים וקפואים ועצובים. תתארו לכם אותם, עומדים שם, בגשם הפרוע. הלב שלהם דופק חלש, והעיניים שלהם אטומות, והנשמה שלהם כבויה. ככה עושה דיכאון.
