אומה שלמה הוכתה בתדהמה וכאב בשבוע שעבר, באסון שבו מצאו את מותם עשרה צעירים בשיטפון בנחל צפית בערבה, במסגרת טיול גיבוש של המכינה הקדם צבאית 'בני ציון'. תאונות מהסוג הזה לא אמורות להתרחש במדינת ישראל הנאורה בשנת 2018. מדינת ישראל הקטנה, רווית ניסיון ודם, הייתה צריכה להפיק את הלקחים ממקרים קודמים בעבר, בכדי למנוע אסונות שכאלה. אבל כמו בכל אסון בישראל, מה שכבר לא מפתיע כאן אף אחד, זו המהירות של כל הגורמים הנוגעים לעניין להתנער מאחריות, ולהדגיש כי מדובר במכינה שלא מפוקחת על ידי אף גורם ולא נדרשת לאישורים מאיש.
התנהלות זו מזכירה מקרה טרגי דומה אחר, שהתרחש בשנת 2007. מדובר באסון השיטפון בקומראן, שבו קיפחו את חייהם ארבעה צעירים בעת טיול סנפלינג בנחל קומראן שבצפון ים המלח, כאשר שינוי פתאומי במזג האוויר גרם לכך שנקברו תחת נחשול עצום של מים, בוץ וסלעים. גם כאן, מיד לאחר המקרה מיהרו כל הצדדים להטיל את האשמה על הצעירים עצמם, וטענו כי נהגו בחוסר אחריות לנוכח ההתרעות והאזהרות הרבות. בסופו של דבר התבהרה התמונה והצעירים נוקו מכל אחריות.
לאחר האסון בנחל קומראן, הוסקו מסקנות ונקבעו נהלים חדשים שנועדו למנוע מקרים דומים. היה מצופה כי כל הגופים הרשמיים במדינת ישראל, מוסדות הציבור, משרדי הממשלה והגורמים הבכירים שבהם, יאמצו את ההמלצות הנדרשות ויישמו אותן לאלתר, ולא ישבו בחיבוק ידיים עד לאסון הבא. אך בישראל כמו בישראל, לא הרבה השתנה, מלבד דבר אחד כאמור: המהירות בה כולם פועלים להסיר מעצמם אחריות, ובראשם, במקרה הנוכחי, משרד החינוך.
רק לשם התזכורת, מדובר באותו משרד חינוך שהקים את המכינות הקדם צבאיות, שמתגאה בהן תחת כל עץ רענן ושאחראי לחלק ניכר מתקציבן, דווקא הוא היה מהראשונים להעביר לציבור בישראל מסר כי המכינות הקדם צבאיות מתנהלות באופן עצמאי, וכי המשרד לא אחראי על פיקוחן. האמנם?
כמה גופים רשמיים יש בישראל שמקימים מסגרות לבני נוער, מממנים אותן ומתגאים בהן, אך לא מעורבים כלל בפעילותן? והאם יש בכלל דרך להצדיק התנערות שכזו? אין צל של ספק כי בימים אלה יש גורמים במשרד החינוך שמכים על חטא על חוסר מעורבותם במכינות הקדם צבאיות, אלא שחוסר המעורבות במכינות אינו עולה לכדי שיקול דעת מוטעה בלבד כי אם חוסר אחריות משווע, רשלני, שעלה במקרה הזה בחיי אדם יקרים.
התובנה הזו מאירה באור קצת אחר, שאינו נקי משיקולים זרים, את ההחלטה המהירה של משרד החינוך להקים ועדת בדיקה בינמשרדית, שבראשה יעמוד, מי אם לא, מנכ"ל משרד החינוך. האם ייתכן כי שיקולים זרים, ציניים, שנועדו להסית את דעת הקהל לכיוונים שונים, עמדו לנגד עיניו של שר החינוך, עת החליט על מינוי הועדה? האם לא היה ראוי יותר כי בראש ועדה שכזו יעמוד אדם שאינו קשור למשרד החינוך? האם ייתכן ששר החינוך לא רואה את הבעייתיות שבהקמת ועדה שכזו, כאשר משרדו הוא החשוד המיידי?
בתרבות שהתפתחה במדינת ישראל בעשורים האחרונים, קשה מאוד, שלא לומר בלתי אפשרי, לדמיין סיטואציה שבה גורם בודק וחוקר נסיבות של אירוע כלשהו, ומוצא את עצמו כגורם האחראי והאשם בתוצאותיו. בעוד מדובר בתרבות קלאסית של נטילת אחריות במדינות העולם המערבי, אצלנו בישראל מחשבה כזאת מעוררת, למרבה הצער, גיחוך.
אין ספק שלשיקול הדעת של מקבלי ההחלטות במכינה הקדם צבאית אחריות גדולה לאסון הנוכחי, אך הסרת האחריות מהגורמים הרשמיים במדינת ישראל, תהיה הוספת חטא על פשע.
