כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל

אחת לשנה בערך מתכנסים עורכי כלי התקשורת בישראל תחת קורת גג אחת – הקומה ה־14 במחנה מטכ"ל בתל־אביב. חרף התחרות המקצועית והרעיונית ביניהם, רובם מאירים שם פנים זה לזה; מנהל חדשות 12 לעורך חדשות 13, מפקד גלי צה"ל למקבילו בקול ישראל, נציג הארץ לנציג מקור ראשון. במפגש האחרון נכח גם עורך ידיעות אחרונות החדש, אחרי שנות החרמה ממושכות של המעמד בידי קודמו בתפקיד עקב נוכחותו של עורך ישראל היום. כל הזכויות על מפגן האחווה המקצועית הזו שמורות לדוברי צה"ל, שמתאמצים להזמין את העורכים למפגש עדכון עם הרמטכ"ל התורן, וכבדרך אגב מקימים לתחיה את ועדת העורכים של פעם, זכרה לברכה.

– לרכישת המהדורה הדיגיטלית המלאה לחצו כאן

היא פעלה במשך עשרות שנים כמעין קרטל למניעת דליפתם של סודות ביטחוניים, מימי המדינה שבדרך ועד להתפוררות ההסכמה הלאומית סביב הצורך בשמירתם של סודות אלו. אחרי מלחמת יום הכיפורים עלו מתוך עולם העיתונות הישראלי קולות כפירה בצדקת קיומה, ואלה הביאו בהדרגה לפיזורה. בגלל ועדת העורכים, כך נטען, נמנעה התקשורת הישראלית מלדווח בתחילת אוקטובר 73' על ההיערכות המצרית והסורית למתקפה בדרום ובצפון. חברי הוועדה דאז התמסרו להסבריו של הרמטכ"ל דוד אלעזר כי הדיווח יביא להגברת המתח, והתחרטו על כך קשות אחרי המלחמה. ברוב חרטתם הם פיתחו ניכור גובר והולך כלפי אחד ממושאי אהדתם העיקריים בעבר – צבא הגנה לישראל. ואולם, לא רק כלפיו. כמעט כל הקדוש והיקר לפני המלחמה נשחט אחריה על ידי התקשורת, עמוד האש והענן של דעת הקהל הישראלית. ציפורניה שהתארכו והושחזו ננעצו ללא רחם בערכי הליבה הלאומיים, וכמובן באנשים ובמחנות שייצגו אותם. ציניות עיתונאית ליחכה בעקביות את שורשי התום של המפעל הציוני. מלחמת יום הכיפורים, שתוארה כמפלה צבאית אף שהסתיימה בניצחון פלאי, האיצה את התהליך שאותו ביכה אורי צבי גרינברג עוד בשנות השישים: "עם הספר שלנו הפך לעם העיתון, והעיתון הוא ללא תודעה של דת מסיני וללא תודעה לאומית ממלכתית כתיקונה".

קבוצת עיתונאים לא־זוטרים מידיעות אחרונות, ממעריב ומהעולם הזה, הפיקה בתוך שבועות ספורים ספר משותף על השתלשלות המלחמה ומוראותיה – "המחדל". מרוב חיפזון נותרו בספר כתמי צנזורה לבנים, כפי שהיה נהוג אז בעיתונים קצרי נשימה על סף הדד־ליין, אך אלה לא גרעו מיוקרתו המקצועית של המסמך. "שבנו מן המלחמה ומצאנו איש את רעהו", סיפרו בהקדמה המשותפת, "ניצים ויונים, בעלי דעות פוליטיות מנוגדות ובעלי השקפות חברתיות שונות. בינינו גם כאלה אשר כתבו בעיתוניהם בשנים האחרונות טורי טורים שהאמינו בהם ותרמו באמצעותם שלא ביודעין לשאננות, לזלזול באויב, לביטחון העצמי המוגזם, להתעלמות מהמציאות ולשאר המרכיבים שהצטרפו יחד למה שמכונה כיום 'המחדל'. ייתכן מאוד שלא תמיד מילאנו את חובתנו כעיתונאים".

הספר, רב המכר, עסק לא רק בתיאור השאננות שאפשרה לצבאות ערב להפתיע את צה"ל ובתיעוד המערכה הצבאית הקשה. הוא הכיל גם פרק של לקחים מוסריים שנכתב בידי צעיר החבורה, יהונתן גפן, קצין צנחנים מיל' בן 26. גפן בחר לפתוח את דבריו בשיר שתיאר את הנטיות הקולוניאליות כביכול של ישראל כעילת מלחמותיה: "לפני שאמי עצמה את עיניה / היא אמרה לי בבת שחוק / בני, לעולם, אתה יודע / אל תעבור את הקו הירוק". לכאורה היה הגיוני יותר לחתום את הספר בדברי הודיה לעומק הטריטוריאלי שאפשר את ניהול המלחמה והדיפת האויב הרחק מריכוזי האוכלוסין הגדולים, אבל מצב הרוח היה תבוסני, והלקחים נכתבו בהתאם. חרף מחאות פובליציסטיות פה ושם, העיתונות הישראלית ליבתה את אווירת הנכאים. מצפונה שנקף אותה על היותה "תקשורת מגויסת" לפני המלחמה, גרר אותה למפגן של שחרור כבלים ובעיטות אחרי המלחמה. לא ביום אחד, וגם לא כרעם ביום בהיר, היא נטתה חזק שמאלה, אבל התופעה התפרצה אז, בחורף הקשה תשל"ד, החורף של ילדי 73'.

פסקה קצרה ברשימה שפורסמה בעיתון 'דבר' יממה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מנציחה קוריוזית את קו פרשת המים שבין הנימה העיתונאית השכיחה בעידן ההוא לבין הקו העיתונאי שהסתמן אחרי המלחמה. היא תקפה את ספינת השידורים הפיראטית של אייבי נתן, בטענה שזו מוציאה את דיבתה של ישראל כסרבנית שלום: "ישראל טוענת שהיא עושה הכול למען השלום. והנה קמה תחנת שידור המבוססת על הטענה שאיננו עושים די ושיש שוויון בין ישראל והערבים מבחינת הרצון בשלום. אייבי היה אמנם מתון בעניין הזה, אך רעיו מן השמאל תפסו טרמפ על הספינה והשתמשו במיקרופון להשמצות אנטי ישראליות קיצוניות". על המילים הנוקבות היה חתום עיתונאי צעיר, יוסי ביילין.

"הסמרטוטיזציה הכללית החלה ביום כיפור העגום, או לפחות אז שמנו לב לדבר", סיכם הסטיריקן אפרים קישון בשלהי שנות השבעים. "נחשול של ייאוש התרומם מעל ראשינו באותם הימים, וחבורה קטנה של נביאים חובבים קפצה ועלתה עליו כאילו חיכתה לו".

את חבורת הנביאים החובבים, נושאי בשורת הייאוש, זיהה קישון בעיקר עם התקשורת: "דור המשך זה של הסגפנות היהודית העתיקה הפך את הבוז העצמי תוך ירחים אחדים לאופנה חדשה, את ההלקאה העצמית לבידור המוני מלווה בגיטרה חשמלית, וסחף אתו את הנוער, את הלוחמים של המחר, למחול סוער של הבה נגעילה. האור נעלם בקרבתם ונשאר החושך. היופי הוסתר והכיעור הופגן, בעיתונות, על הבמה ובאמצעי התקשורת. קבלני השֵפֶל השכילו לערער את אמון היישוב בעצמו, בזכותו להתנהל בארץ אבותיו… הם עשו תוך מספר שנים מן העם המלוכד ביותר עלי אדמות, מן המדינה שגאווה הייתה להשתייך אליה, אומה מתוסכלת ונבוכה, אומה שאיבדה את רוחה".

איזו עיתונות הייתה לנו לפני מלחמת יום הכיפורים? ככלל, עיתונות פטריוטית במובן הנאיבי של המונח. היא לא הייתה עבד נרצע של הממסד, רחוק מכך, אך האמינה בצדקת הדרך הציונית כפי שנוסחה ואומצה בידי השלטון והאופוזיציה כאחד. רוב הכותבים והעורכים נולדו עוד לפני הכרזת המדינה, חוו את חבלי בואה לעולם, והתייחסו אליה כאל ילד טעון אהבה הורית. הם ייסרו אותה תכופות בשבט עטם, אך בדרך כלל לא הכו אותה, לא בעטו בה, ובוודאי לא ירקו עליה. עורך ג'רוזלם פוסט, טד לוריא, כתב ב־1956 לבן־גוריון אחרי שיחת רקע של ראש הממשלה עם ועדת העורכים, כי ניתוח המצב המדיני והביטחוני ששמעו מפיו "יביא לנו תועלת רבה במילוי משימתנו – הסברה והדרכה לעם". 4 דברים דומים כתב גם עורך מעריב עזריאל קרליבך. שניהם היו עורכים של עיתונים בלתי־תלויים.

הדור שלפני הקמת המדינה היה תקופת הזוהר של העיתונות המפלגתית. כל מפלגה הוציאה לאור לפחות עיתון אחד משלה. חברי תנועת העבודה וההסתדרות קראו את דבר, הדתיים הלאומיים את הצופה, השמאל את על המשמר, אוהדי תנועת החרות את המשקיף ואת חרות, ומצביעי הציונים הכלליים את הבוקר. כל העיתונים היו דלי עמודים ורוויי מאמרים – ישימון גדול של פובליציסטיקה. אגב, כבר אז הייתה להם נטייה בועתית. איגרת הנחיות ששלח העורך הראשון של דבר ברל כצנלסון לעורך הלילה דן פינס ב־1937 הכילה את הפנינה הבאה: "בעניין תל־אביב אנחנו מאריכים יותר מדי, כאילו כל ארץ ישראל וכל העולם צריכים לדעת את כל החכמה העליונה השופעת בהיכל תרבות זה. זה עושה גם את העיתון פרובינציאלי מדי".

העיתונות הבלתי־תלויה הייתה מוחלשת, והכילה בעיקר את הארץ. ידיעות אחרונות נוסד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך בשנותיו הראשונות השתרך בחשיבותו ובהשפעתו הרחק מאחורי העיתונים האחרים. מעריב בא לעולם רק בתש"ח, ובתוך זמן קצר נעשה לעיתון נפוץ ומשפיע. עורכו הראשון היה בכיר עיתונאי ישראל הצעירה, עזריאל קרליבך. בצעירותו למד בישיבת מרכז הרב של הרב קוק האב, ואף הוסמך בה לרבנות. רוב העיתונאים שהתלקטו לצדו בעיתון החדש באו מחוגי הימין, אם כי הוא הוא התאמץ לגייס גם עיתונאים "שמאליים".

קרליבך הוקיע את הפגזת אלטלנה בידי בן־גוריון ("ארור יהיה", כתב על "התותח הקדוש"). כעבור ארבע שנים חבט גם בהסכם השילומים בין ישראל לגרמניה. מעריב שלו לא היסס לחטט במחדלי שלטון מפא"י, לשפוך אור על ה"סקנדלים" של התקופה ולבקר את נטיות הרודנות של בן־גוריון, אולם נזהר מהפיכת הביקורת לחזות הכול. ביקורתו על הממשלה לא הפכה למסע הכפשה הרסני נגד היסודות המוסריים של ישראל ולא שירתה את אויביה. "מאמר אחד של ביקורת אמת מספיק בהחלט", הנחה את אנשיו ב־1950. "כנגדו צריך ויכול לבוא לפחות תיאור אחד של כל היפה והנפלא שהושג כבר במדינתנו. מטרתו של העיתון היא, כמובן, לתרום לגאולת עם ישראל".

הקו המערכתי הזה נמשך גם אחרי שקרליבך נפטר בחטף ב־1956, ועל כסאו התיישב אריה דיסנצ'יק, בוגר תנועת בית"ר, עיתונאי רב השפעה וברוך קשרים. האגדה מספרת שכאשר ראש הממשלה לוי אשכול ניהל ישיבות סגורות הוא אסר על עוזריו להפריע לו, למעט בשני מקרים: כשפורצת מלחמה, או אם דיסנצ'יק מטלפן. מעריב שתחת הנהגתו היה אז קול הקונצנזוס עם נטייה קלה ימינה. שניים מבכירי העיתון בתקופתו, ובעתיד גם עורכיו הראשיים – שמואל שניצר ושלום רוזנפלד – עשו את ראשית פעמיהם העיתונאיים בעיתוני ימין. רוזנפלד היה אפילו בית"רי. שניצר כתב בעבר בהמשקיף הימני. יחד הם הנהיגו עיתון לאומי מתון. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים לא הייתה בו דריסת רגל למטיפים פרו־פלסטינים. אלתרמן פרסם דווקא במעריב את המסות הגדולות שלו בעד ארץ ישראל השלמה. שניצר, אהוב הציבור הדתי, התפלמס בלהט עם ההפחדות הדמוגרפיות של שוחרי הנסיגות. אפרים קישון קשר כתרים לבני עקיבא. המאייר קריאל גרדוש, "דוש", נלחם על זכותם של המתנחלים הראשונים להתנחל. במדורי האוכל הומלצו תפריטים כשרים בלבד. גם בידיעות אחרונות.

האליטה החילונית, שלא הקפידה על כשרות, קראה כבר אז את הארץ, העיתון הוותיק בישראל שנוסד מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה. למשך זמן קצר נשא את השם "חדשות מהארץ הקדושה". אחד מחברי המערכת הפעילים אז היה זאב ז'בוטינסקי. אבל לא חלפו ימים רבים, ובין ז'בוטינסקי לשאר חברי המערכת התפתחה מחלוקת אידאולוגית. העיתון הסתייג מתפיסת ז'בוטינסקי שלפיה מטרת הציונות היא השגת רוב יהודי בארץ. במאמר מערכת שנדפס באביב 5291 נטען שתפיסה כזו היא "התעלמות מהמציאות". כעבור ארבע שנים נוספות התרחב הקרע בין הארץ לז'בוטינסקי, עד כדי קריאה פומבית של התנועה הרוויזיוניסטית להטלת חרם על העיתון. להבדיל מיוזמות החרמה דומות בימינו, נפלה אז קריאת החרם על אוזניים קשובות. למזלו של הארץ נחלצו לעזרתו בכירי הסופרים באותם ימים, ובכללם חיים נחמן ביאליק. הם פרסמו קול קורא נגד החרם, והעיתון ניצל. כבר אז הוא היה עיתון הבית של האליטה המקומית. בשני העשורים הבאים שלל בזעף את פעולות המחתרות נגד שלטון הבריטים או הערבים. אחרי התקפת האצ"ל על מלון המלך דוד, נכתב במאמר המערכת של העיתון כי אולי עדיף לוותר על הקמת מדינה אם זהו מחירה. קשה לדמיין את הארץ של ימינו מתחבט בשאלה מוסרית דומה בעניינה של המדינה הפלסטינית, גם לא אחרי פעולות טרור פלסטיניות נוראות.

בספרו "ראיתי אותם" טען דן מרגלית כי עורך הארץ בתקופת המנדט, גרשום שוקן, "סימל את שיתוף הפעולה עם השלטון הזר". הוא היה בנו של שלמה זלמן שוקן, בעלי העיתון מאמצע שנות השלושים ואילך, ציוני נלהב ששלל את ההתבוללות והטיף לשיבה אל מקורות התרבות היהודית. כשהלך שלמה זלמן לעולמו, התמנה בנו לעורך העיתון. הוא החזיק במשרה זו 51 שנים תמימות, שבמהלכן עיצב את קווי המתאר הרעיוניים של העיתון בענייני לאום, חברה, כלכלה ודת. חלק קצר מתקופה זו שימש כחבר כנסת מטעם מפלגת המרכז הפרוגרסיבית. ערב מלחמת ששת הימים רתם את עיתונו למאמצי כינונה של ממשלת ליכוד לאומי, ומתח ביקורת על האיפוק של אשכול. ב־1973, על פי השמועה, הצביע מחל.

– לרכישת המהדורה הדיגיטלית המלאה לחצו כאן

מאז ועד היום, רק הארץ, מעריב וידיעות אחרונות שרדו בשוק העיתונות המודפסת מבין כל עיתוני ישראל הצעירה, אך הם לא היו ספקי כישרונותיה. מעיין הכישרון נבע בעיתונות המפלגתית בעיקר. העיתון חרות של מפלגת מנחם בגין הצמיח את שלמה נקדימון, דן מרגלית, שלום רוזנפלד ויואל מרקוס. חלקם נדדו ברבות השנים והעיתונים למחוזות רעיוניים רחוקים. עיתונאים בולטים אחרים נבטו בערוגת השמאל של על המשמר, ביטאון השומר הצעיר: אמנון אברמוביץ', שלי יחימוביץ', מרדכי גילת, סבר פלוצקר, אבי בניהו, סמדר פרי, אלכס פישמן ורוביק רוזנטל. דבר היה בית הגידול של אמנון דנקנר ואהוד יערי. בהעולם הזה של אורי אבנרי – בית הספר המוביל לתקשורת של עיתונאי ישראל בשנות החמישים, השישים והשבעים – רכשו בין השאר את אומנות המקצוע אורי דן, ענת סרגוסטי, רינו צרור ונתן זהבי.

והיה גם עיתון קטן, חסר חשיבות לכאורה, שעדיין רואה אור בירושלים: פי האתון, ביטאון הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. שמו הוענק לו על ידי אביו של אחד המייסדים, פרופ' ישעיהו ליבוביץ. הוא נוסד ב־1958, ובמרוצת עשרים השנים הבאות ליבה סערות לא מעטות בקמפוס הירושלמי השוקק. כותביו ועורכיו הצעירים התאמצו להעניק בו גרסה עברית לאנרכיזם שפשה אז באוניברסיטאות שמעבר לים. הם נהנו לחבוט במוסכמות קדושות ולהתענג על בעיטה במסכת הערכים הכלל־מחנאית. לימים הורישו את העונג הזה לעיתונות הכללית, כמו גם את תופעת הענקת פתחון הפה לאויב. בינואר 1961 העמיד פי האתון במה לסטודנט ערבי למשפטים שחיבר ספר על ערביי הארץ הנאנקים כביכול תחת שלטון ישראל: "על תליינים וחפים מפשע". המחבר תקף לא רק את השלטונות, אלא אפילו את בטאון השמאל על המשמר, שלטענתו היה שותף לטשטוש מעשי העוול. זו הייתה קריאה להתקוממות. "על השליטים בישראל לדעת שאין ביכולתם לשאת לנצח את עול שלטונם", נכתב בספר שפי האתון קידם.  אחד מקוראי דבר, שכנראה קרא גם את עיתון הסטודנטים, מחה נמרצות: "מתוך דברי אותו סטודנט של האוניברסיטה העברית מפעפע ארס של שנאה גלויה כלפי מדינת ישראל".

מלבד נחום ברנע, שהודח מתפקיד העורך לפי דרישת שרת החוץ גולדה מאיר בעקבות מאמר שהגחיך את נשיא המדינה זלמן שז"ר ולעג לפאתוס הרטורי שלו ("זלמן יש לו יום הולדת"), צמחו בפי האתון אושיות עיתונאיות נוספות: תום שגב, עורך הארץ העתידי חנוך מרמרי ושני שותפיו לתוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" – אפרים סידון וב. מיכאל. "יום העצמאות היה אורגיה של ממש למזוכיסט מן השורה, כמוני", לעג מרמרי חצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים. "…אין בעולם שוט אשר יביא סיפוק כה עמוק ויסודי לנפשי המיוסרת, כמו חלונות הראווה שלנו, שקושטו ערב החג בדיוקנאות חוזי המדינה למן דוד ועד הרצל". עמיתו אפרים סידון פרסם בהזדמנות אחרת שיר עקיצות למצעד צה"ל: "הנה ימים באים ונהרו גויים לירושלים / זה ישאיר בה אלף דולר וזה אלפיים / וישבו מצפים ודרוכים על הבמות / ולפניהם הרגליים צועדות והמכונות נעות". כן פורסם טור של ב. מיכאל, שלעג לטענות על תהליך ההשמאלה של הקמפוס: "איך הפכתי לשמאלני ואני עודני עול ימים?".

האחים הרצל ובלפור חקק, חברי צוות הביטאון בשנות השבעים, העידו על עצמם במלאת לו יובל ש"להיות כותב ימני בתוך מערכת פי האתון בשנות השבעים היה בפירוש להיות מיעוט, ולעתים מיעוט שמנסים לדחוק לשוליים. הייתה לנו תחושה שבאמצעות העיתון מנסים ליצור דעת קהל של סטודנטים שהיא כל כולה פוליטיקלי קורקט… אנשי השמאל בקמפוס היו סגורים בתוך עצמם ונהגו לפי הכלל 'זוהי דעתי ואני מסכים איתה', וחיפשו דו־שיח רק עם הדומים להם".

בסוף חודש מארס 1964 הונחה אבן הפינה למוסד שמאלני בולט בתקשורת הישראלית של שנות השבעים. דב יודקובסקי, העורך המהפכן בפועל של ידיעות אחרונות, ייסד מוסף סאטירי שצורף לעיתון – "ציפור הנפש". איש התיאטרון יעקב אגמון הציע, יודקובסקי אישר. על העריכה הופקד בעז עברון, חבר קבוצת שמאל קיצונית של יוצאי המחתרות אשר דגלה בהשבת פליטי 48' לארץ ובביטול חוק השבות. עברון גייס את עמוס קינן, שסולק מהעיתון הארץ אחרי שנחשד בהנחת פצצה בביתו של שר התחבורה הדתי, כמו גם את משורר הפלמ"ח חיים חפר ואת הבוהמיין קל העט דן בן־אמוץ. במאמר המערכת בגיליון הראשון, "נא להכיר", כתב בן־אמוץ באירוניה: "המטרות ש'ציפור הנפש' הציב לעצמו הן צנועות ופשוטות מאוד בעצם: אנחנו בסך הכול רוצים לשפר את טעמו של הקהל, לערוך מהפכה בשטח החינוך והתרבות, להילחם בטמטום המוחין ובדעות הקדומות, לגרום לשינוי ערכים בחברה הישראלית, להגביר את הערנות למתרחש סביבנו, להילחם באפליות ובחוסר סובלנות, ואם אפשר – להפיל גם את המשטר. לא רק את המשטר הקיים, אלא כל משטר שיקום אחריו".

כיצד מפילים כל משטר? לפי בן־אמוץ, לא באמצעות התנגשות ישירה, אלא על ידי טרור הסאטירה ואמל"ח הציניות. "הסיכויים שלנו לפרוץ את שערי הברזל של מוסכמות החברה באמצעות קרב פנים אל פנים הם אפסיים כמעט. לכן לא נותר לנו אלא לעבור לשיטות של מלחמת גרילה: לזנב אחרי הטורים הממושמעים, להציב סימן שאלה ליד כל סימן קריאה, להטיל חשד בכל אמונה מבוססת, להוציא את האוויר מהבלונים המנופחים, להטיל ספק בכל המוסכמות ולפצל את המלוכדים. אין לנו פרות קדושות".

לאמיתו של דבר, בן־אמוץ לא הורשה לשחוט כל פרה קדושה. בחוזה שנחתם בין ידיעות אחרונות לעורכי המוסף סוכם כי במוסף הסאטירי לא יוטחו עלבונות בקודשי ישראל. העיתון חשש מפגיעה ברגשות רבים מקוראיו, בעיקר עולי המזרח שאחריהם חיזר, אבל ראשוני הנפגעים מהמוסף היו דווקא חברי המערכת הוותיקים שבאו משורות הימין. הומור הגרדומים של ציפור הנפש גרם להם חלחלה. אולי גם התקנאו בכישרון הכתיבה של החבורה שהפיקה אותו. "גולדה מאיר התנצרה", צעקה כותרת המוסף אחרי ששרת החוץ דאז נפגשה ברומא עם האפיפיור. "קמה מלכות ישראל הרביעית", לעגה כותרת אחרת למה שזיהתה כתשוקת כיבושים ישראלית. מתחת היה כתוב שהקמת המלכות הבדיונית, המשתרעת מאילת ועד דמשק, צוינה בריקודי "הורה אתה בחרתנו".

כשחבורת ציפור הנפש נטשה את מכונות הכתיבה והשתתפה בהפגנות נגד הפקעת האדמות שעליהן נועדה לקום כרמיאל, היא הצליחה לעורר עליה גם את חמת זעמו של העורך הראשי הרצל רוזנבלום. במאמר המערכת הוא כינה אותם "ביטניקים" ו"אקזיסטנציאליסטים שדרכם ניהיליזם טוטאלי, שלילת הכול וזיהום הכול". דן בן־אמוץ גמל לו בתגובה חריפה שפרסם בעיתון אחר, העולם הזה, ואז הופסקה הדפסת המוסף, פחות משנתיים לאחר תחילת הופעתו. ניסיון הדפסה עצמאי שלו כשל כלכלית אחרי שישה גיליונות בלבד, אבל ידיעות אחרונות קלט מחדש לקרבו את רוב החבורה, למעט את דן בן־אמוץ עצמו. אט־אט התלקטו אנשיה יחד עם שחקני חיזוק (סילבי קשת, זיוה יריב ודידי מנוסי) אל תוך כפולת העמודים השנואה ביותר על הימין במשך שנים רבות, שאף זכתה לכינוי "פתחלנד" או "עמודי אש"ף". היא הכילה טורי סאטירה לצד מנחת חרוזים שבועית של חיים חפר, מאמרי הגות שוצפים וקריקטורה.

"הפתחלנד עזר לנו לפרוץ לאזורים שהיו בשליטה טוטלית של מעריב", הסביר יודקובסקי כעבור שנים את הרעיון השיווקי שמאחורי כפולת העמודים השמאלנית בעיתון של המדינה, "אבל מעבר לכך הוא עורר עניין גם אצל קוראים אחרים. נכון, היו הרבה תלונות. בכל יום חמישי היה לי כאב ראש גדול. אבל בסופו של דבר האמנתי שאם יש בעיר קרקס של חתלתולים וכלבלבים ויש בעיר קרקס של אריות ונמרים, הקהל מעדיף את האריות והנמרים. זה יותר מסוכן, אבל בא יותר קהל".

בתחילת הדרך שובצו ב"פתחלנד" גם אנשי ימין, אפילו חתן פרס נובל לימים אלי ויזל.  אולם בהדרגה נעשה המדור לנחלת כותבי שמאל רדיקלי בלבד. טוריהם של נציגי הימין בידיעות אחרונות – ישראל אלדד, אליהו עמיקם והרצל רוזנבלום – פוזרו לאורך העיתון. הם נשאו אופי כבד יותר, נטול חוש הומור או רוטב סאטירי, ולא שימשו מופת לחיקוי בקרב הדור העיתונאי הצעיר. נשכנותה של כפולת הפתחלנד והאנרכיות שהפיצה קסמו פי כמה לכותבים שצמחו פה אחרי הקמת המדינה. מעריב גייס את יהונתן גפן מדבר וייבא את אמנון אברמוביץ מעל המשמר כדי להתחרות בכישרונות השמאלניים של ידיעות. תחרות התוכן העזה בין שני העיתונים סחפה את שניהם שמאלה. באותם ימים זה היה כיוון הזרימה של העיתונות הבינלאומית.

פרחי עיתונות ששבו לארץ אחרי השתלמות נעורים הביאו איתם הנה את רוחות ההתקוממות האמריקנית נגד מלחמת ווייטנאם ומרידות הסטודנטים באירופה. אופנת הניו־ג'ורנליזם, שהעדיפה את עמדתו האישית של הכותב על הדיווח האובייקטיבי, חלחלה ארצה. תחילה היא התבטאה דווקא בעיתונות המשודרת. שני שדרים צעירים בקול ישראל, יצחק רועה וירון לונדון, חוללו מהפכה באופן ההגשה של יומני החדשות. רועה שידר מדי צהרים את "בחצי היום", ולונדון שידר לעת ערב את "היום הזה". קולם היה ערב לאוזן ונגינתו ידידותית. קטעי הקישור והפתיחים שלהם לא נשאו עוד אופי יבשושי, פונקציונלי, ותובלו בקורטוב דעתנות. לונדון ורועה נכחו היטב בתפריט החדשות שהגישו למאזיניהם. תחילה לא הייתה זו נוכחות פוליטית. איש לא היה יכול לנחש מה חושבים לונדון או רועה בסוגיית השטחים שהחלה להעסיק את הציבור זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. ובכל זאת, סגנון ההגשה האישי של השניים שם בהדרגה קץ לעידן הניטרליות העיתונאית בכלי התקשורת הממלכתיים – קול ישראל, גלי צה"ל והטלוויזיה הישראלית.

קול ישראל, שבא לעולם כרדיו מחתרתי של ארגון ההגנה, היה תחנת הרדיו המואזנת ביותר עד מלחמת ששת הימים. למעשה הוא שימש אז כקול מפלגת השלטון מפא"י. לשכת ראש הממשלה דוד בן־גוריון תפקדה כעורכת־העל שלו. טדי קולק ויצחק נבון, שני מנהלי לשכת ראש הממשלה, היו מצטלצלים בקביעות עם מנהלי הרדיו ומכפיפים את שיקולי המערכת לשיקולי הממשלה. גם סגן השר שמעון פרס. רשימת הפרשנים עברה זיקוק קפדני כדי להבטיח את נאמנותם למנהיג, ולעיתים גם רשימת המרואיינים. כשהנהלת הרדיו החלה לשדר פעם יומן אקטואליה לילי, שהיה נועז מדי לטעמו של המאזין בן־גוריון, הוא הנחית עליה וטו באמצעות קולק: "אתה מתבקש לתת הוראה לקול ישראל להפסיק את נוסח השידורים של שעה 9 בערב. עליהם למסור את החדשות כפי שעשו כל השנים. אם יש להם פרשן מקובל – יעשה הפרשן את מלאכתו לאחר החדשות, ואבקש להודיע לי תחילה מי הוא הפרשן".

לדוגמה: אנשי קול ישראל נתבעו על ידי לשכת ראש הממשלה לתאר בצבעים אפלוליים את דמותו של רוברט סובלן, פסיכיאטר יהודי שהוסגר בנסיבות מקוממות לארצות הברית ושלח יד בנפשו בדרך לשם. הכתב חיים יבין  זכר לאחר שנים שבימי פרשת לבון הסוערת עבר קול ישראל בכל יום "שבעת מדורי גיהנום" על מה שמותר לשדר ועל מה שאסור.  במשך ימים רבים לא אוזכרה הפרשה כלל בשידורי הרדיו, רק בעיתונות הכתובה. ידיעות מפתח על אודותיה עברו עריכה קפדנית מוקדמת של לשכת ראש הממשלה.

"עובדי קול ישראל עצמם, מגדול ועד קטן, להוציא מתי מעט, הקדישו בימי פֶּרֶס־קולק־נבון זמן לא מועט ל'ניחושון', מה מותר ומה אסור, מה יאושר ומה ייפסל, מה ירוכך ומה יסולף, מה ימצא חן ומה יבוקר בהערה, או בנזיפה, או באיום להבא", שחזר פעם איש הרדיו לשעבר יוסי שריד את המצב ששרר שם בימי בן־גוריון. עובדי הרדיו, שרבים מהם הפכו במרוצת השנים לבכירי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית, חשו מושפלים. זיכרון ההשפלה ההיא פיתח בהם מרדנות עתידית נגד הממלכה ששילמה את שכרם, ובעיקר נגד ממשלות שמדיניותן לא הייתה לטעמם. "באותו לילה גמלה בעומק ליבי ההחלטה שלעולם לא אסכים להיות אסקופה נדרסת של פוליטיקאים השואפים להכתיב לי מה לחשוב, מה לשדר, מה לומר", סיכם חיים יבין באוטוביוגרפיה שלו את חוויותיו ברדיו בתקופת בן־גוריון.

אבל אפילו בן־גוריון לא הצליח לשלוט בקול ישראל לאורך ימים. "אנחנו מאבדים את השליטה על הרדיו", נחרד בשלהי תקופת שלטונו. אחריו עלה לשלטון מנהיג נוח מעט יותר לרעיון הדמוקרטי, לוי אשכול. בתקופת אשכול נחקק חוק רשות השידור, שהפך את הרדיו משלוחה של משרד ראש הממשלה למוסד ממלכתי בלתי תלוי בשלטון המרכזי, לפחות לכאורה. החוק קבע כי ייעודה של הרשות הוא "לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה; לטפח אזרחות טובה; לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה". עוד נקבע ש"הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור".24 לאורך זמן הפכה ההבטחה הזו לבדיחה עצובה. רשות השידור הפרה אותה בשיטתיות מרתונית. בכל שנות קיומה היא נתנה ביטוי להשקפות ולדעות הרווחות באולפנים בעיקר.

ירון לונדון, שהתקבל לקול ישראל ב־1961, העניק בספר זיכרונותיו, כנראה בבלי דעת, הסבר סוציולוגי־כלכלי להומוגניות הדעתנית שהשתררה שם כבר בימים הם. "כאשר באתי אליה, הייתה ירושלים עיר ענייה ונצורה משלושה עברים. מחייתם של תושביה נשענה על המוסדות הציבוריים, והרדיו היה ממקורות הפרנסה הבודדים שזומנו לאנשי רוח. היו מהם שהשתקעו במלאכת השידור".  בין השאר נקב לונדון בשמותיהם של הפרופסורים לעתיד ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון – לא בדיוק אנשי ימין. לצדם עבד במשך שנתיים־שלוש הצעיר המוכשר יוסי שריד, כקריין, ככתב וכעורך. חברו הטוב של שריד, דן שילון, נקלט אף הוא ברדיו ב־1961. חיים יבין, סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית, התקבל לקורס קריינים בקול ישראל עוד ב־1956. הקורס נקטע באיבו בגלל מבצע קדש. בזיכרונות יבין כתוב ש"אני התמסרתי למחאה נגד בן־גוריון, 'מחרחר המלחמה', כפי שכינינו אותו אנחנו"…

עוד לפני מלחמת יום הכיפורים הצטבר זעם ממשלתי וציבורי נגד התנהלותה הדעתנית של העיתונות המשודרת. בישיבת הממשלה ב־11 ביוני 1972 קבלו שרים אחדים כי הרשות נוקטת "קו עיתונאי מדי". זה היה ניסוח מגושם של הטענה נגד היחס התקשורתי הניטרלי לסוגיות חוץ וביטחון. בימים הרחוקים ההם רחשה עדיין ציפייה כללית מהתקשורת לא להתנהל "כמו האו"ם" כאשר ישראל נתונה למצוקה מדינית או צבאית. זעמם של השרים יצא נגד אופן הדיווח חסר הפניות בעניינו של פעיל השמאל הקיצוני גיורא נוימן, איש תנועת השמאל הקיצונית "מצפן". נוימן נידון לחמישה חודשי מחבוש על סירובו לשרת ב"צבא הכיבוש", וביומן השבוע של קול ישראל שודרה בעניינו כתבה שהכעיסה רבים. דוברי קואליציה ואופוזיציה קבלו לראשונה על "אש"פיזם" בתקשורת הממלכתית. כשראש הממשלה גולדה מאיר שקלה למנות מעין קומיסר פוליטי שיחזיר לתלם את רשות השידור, נאלצה הרשות לנסח לראשונה טיוטת קוד אתי, תחת הכותרת "אמינות, הגינות, איזון ומקצועיות בשידורי החדשות וענייני היום". זו הייתה התשתית של "מסמך נקדי", שחיבר כעבור זמן בכיר קול ישראל נקדימון רוגל. מצד אחד המסמך נועד להגן על עצמאות העובדים העיתונאיים בתחנה, מצד שני להבטיח את הקפדתם על חוק רשות השידור המחייב אותם לשמור על ניטרליות ואיזון. המסמך הבהיר כי "אין לרשות קול, מדיניות, או השקפה משלה, אין הרשות משדרת 'מאמרי מערכת'. תפקידם של הרשות ושל עובדיה להניח לקולות השונים לדבר בעד עצמם… תפקידם העיקרי של עובדי האינפורמציה ברשות הוא אפוא לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם ככל האפשר כדי להניח להם להגיע למסקנות מעצמם, ולא להביא עובדות ומסקנות מוכנות בצדן".

אחרי מלחמת יום הכיפורים גדלה מאוד הנוכחות הרדיופונית בנוף התקשורת. קול ישראל וגלי צה"ל עברו לשדר לאורך כל שעות היממה (עד אז נפסקו השידורים אחר חצות), ובתחנה הצבאית החלו לשדר מבזקי חדשות מדי חצי שעה. כוחם של העובדים העיתונאיים שם עלה בהתאם, ועמד ביחס הפוך למידת הקפדתם על כללי מסמך נקדי. כבר באמצע שנות השבעים נקטו עובדי קול ישראל עמדות שהציתו נגדם לא רק את חמת הימין באופוזיציה, אלא אפילו את חמת מפלגת המערך השלטת. "גיס חמישי", תקף אותם עורך 'ידיעות אחרונות' הרצל רוזנבלום במאמר המערכת. עיקר זעמו יצא על האופן שבו סיקר קול ישראל את אירועי יום האדמה באותה שנה, שבמהלכם הפגינו ערביי ישראל באלימות נגד הפקעת אדמותיהם בגליל ושישה מהם נהרגו מירי אנשי כוחות הביטחון. "הקבוצה שהתבצרה ברדיו", כתב רוזנבלום, "מורכבת – במקרה או שלא במקרה – מאנשים בעלי כושר תעמולה כביר. כוחה של הקבוצה הזאת בציבור כמוהו כאפס, ולא עולה בידם להגיע במספרים כלשהם לכנסת למרות צעקנותם ואונם שהוא בעיקר בפיהם. ואולם דבר זה איננו מונע מהם לשלוט אכסקלוסיבית גם ברדיו וגם בטלוויזיה שהופקדו בידם על ידי המדינה, לביצוע משימותיהם ההרסניות".

דובר רשות השידור משה עמירב איים על רוזנבלום בתביעת דיבה. "הכתבים ברדיו עושים עבודתם בנאמנות", התרעם עמירב, המוכר היום יותר כאחד מחלוצי ההידברות עם אש"ף. מאז ומתמיד הדפה רשות השידור בהתנסחויות צדקניות דומות דברי ביקורת על חוסר הגינותה. עובדיה ועורכיה לא פשפשו במעשיהם ובמילותיהם גם כשהביקורת באה מחוגי אופוזיציה וקואליציה כאחד. עד עליית בגין לשלטון ב־1977, שתיהן האשימו אותה בשמאלנות. "ירון לונדון הוא עוכר ישראל", תקף חבר הכנסת דוד קורן מהמערך בישיבת הנהלת הסיעה ב־1976 . חברתו לסיעה, שושנה ארבלי־אלמוזלינו, קבעה ש"המצב ברשות השידור הוא בלתי נסבל", וטענה ש"הטלוויזיה מנהלת תעמולת זוועה נגד המדינה". עמיתם אליהו מויאל העיר כי בעקבות ביקור בחו"ל הבין שהתעמולה הערבית נגד ישראל שואבת תעצומות מכלי התקשורת הישראליים.

פעם אחת ננקטו צעדים משמעתיים נגד עובד עיתונאי ברדיו, אבל איש ימין דווקא – עורך החדשות אריה נאור, לימים מזכיר ממשלת בגין הראשונה. הוא זומן לבירור והורחק מדסק החדשות אחרי שבעיתון על המשמר התפרסם מאמר שפירט את חטאיו המקצועיים. בין השאר נטען במאמר כי נאור "הבליט ללא כל פרופורציה, בשלוש־ארבע מהדורות בזו אחר זו" את הידיעות על התפטרות פרופ' יובל נאמן מתפקידו כעוזר שר הביטחון במחאה על הסכם הביניים עם מצרים בקיץ 75'. היה ברור שמישהו בתוך חדר החדשות לא אהב את הסגנון הימני של נאור, ועל כן הדליף את הציטוטים המדויקים לעל המשמר. מעריב דיווח כי "בעקבות ההאשמות ההדדיות בין אנשי ימין ושמאל ברדיו, שוררת במחלקת החדשות אווירה קשה. היחסים האישיים השתבשו עד כי ישנם עורכי חדשות שאינם מדברים איש עם רעהו". מכתב שהתפרסם במדור הקוראים של העיתון שפך אור על תפאורת העימות. קריאה מחודשת בו חושפת את זרמי העומק של ממסד השידור הציבורי שנים רבות לפני תהליך אוסלו והשתלטות שיח ה"כיבוש". מתברר שכמעט הכול בעבע שם כבר אז:

"חוגים מסוימים ברשות השידור מוטרדים באחרונה מכך שבקרב שדרני הרדיו ופרשניו, הידועים בהשקפותיהם היוניות, נמצא לרפואה עובד בכיר אחד בעל דעות ימניות רחמנא ליצלן, משל מצורע היה אשר מקומו לא יכירנו בחברה בריאה ומתקדמת. זה כמה חודשים שהחוגים הללו אינם נלאים מלהלעיט את בעלי מדורי הרדיו והטלוויזיה ברכילות מגמתית על מר אריה נאור, עורך החדשות ברדיו, אשר חטאו הגדול הוא שאינו נמנה עם מחנה היונים השולטים בכיפה בכלי התקשורת הממלכתיים, ועל שהעז להבליט במהדורות החדשות לא רק את התבטאויותיהם הכמעט יומיומיות של כוכבים מסוגם של אורי אבנרי, מאיר פעיל, שולמית אלוני ודומיהם, אלא גם את פעולותיהם האחרונות של אנשי גוש אמונים. בעיתונים אף פורסם שלפני כשבועיים נתפס מר נאור שוב בקלקלתו: במספר מהדורות חדשות ברדיו כונו ארגוני החבלה הפלשתיניים בשם 'כנופיות'. לשמע כינוי פוגע זה הזדעזעו אמות הספים באולפני רשות השידור, ולא נתקררה דעתם של חסידי הישות הפלשתינית עד שיצאו לתבוע את עלבונם של יאסר ערפאת וג'ורג' חבש. חקרו ודרשו ומצאו כי את מעשה הנבלה עשה, שוב, הנץ המועד אריה נאור, אשר בא הפעם על עונשו: הוא אולץ לנטוש את עריכת החדשות והוגלה למחלקה אחרת ברדיו".

מתוך החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל, חגי סגל (2019).