היא רק בת 15, אבל השחיינית אנסטסיה גורבנקו כבר זכתה במדליית זהב אולימפית. "הלחץ היה גדול", היא נזכרת בערב ההוא באולימפיאדת הנוער בבואנוס־איירס. "כשקפצתי למים לא חשבתי על ניצחון. גם כשנגעתי ראשונה בקיר היה לי קשה לעכל שזה קרה, לא האמנתי בהתחלה ולקח לי זמן להבין שבאמת ניצחתי. זה היה הדבר שהכי רציתי שיקרה וההרגשה הייתה נפלאה".
בהישג המדהים הזה – מקום ראשון במשחה 200 מעורב – גם ניפצה גורבנקו את השיא הישראלי, שקבעה השחיינית עמית עברי, ושיפרה אותו ב־41 מאיות: עכשיו היא מחזיקה בו, לאחר ששחתה 200 מטר ב־2:12.88 דקות. "עמית פרגנה, תמכה ורצתה שזה יקרה, ואני מודה לה על היחס החברי. זו תחושת סיפוק גדולה לקבוע שיא חדש, הרגשה שלא עבדת כל כך קשה לחינם".
זמן קצר לאחר הזכייה עמדה אנסטסיה בראש הפודיום וקיבלה את מדליית הזהב בטקס חגיגי. "זו הייתה תחושה שלא חוויתי לפני כן. התרגשתי והייתי גאה לעמוד על הפודיום ולשמוע את ההמנון. שמחתי בשבילי וגם בשביל המדינה, כי זה לא קורה לנו הרבה. חשוב להוכיח שגם הישראלים טובים בשחייה".
אחרי הזכייה, שהייתה בתחילת התחרות, התחרתה גורבנקו בכמה מקצים נוספים ועלתה לשלושה מעמדי גמר. היא הגיעה במקצי שליחים למקומות השביעי והשמיני בעולם, ולבדה השיגה את המקום השביעי בגמר 100 מטר בסגנון חופשי. בנוסף סיימה תשיעית ב־200 מטר גב. "למרות הניצחון וכל הרעש סביבי, הצלחתי להישאר מרוכזת בהמשך התחרות, ולא חשבתי כל הזמן על המדליה", היא אומרת.
"זו הייתה תחרות מהנה וכיפית, עם הקהל הכי גדול שאי פעם שחיתי מולו, מה שהוסיף הרבה אנרגיה טובה לתחרות. הרבה ישראלים ויהודים ניגשו ובירכו אותי. היינו משלחת מגובשת, ואחרי כל יום תחרויות ישבנו, דיברנו, צחקנו ושיחקנו. גם יצאנו לטיולים בעיר וביקרנו שתי קהילות יהודיות. זו הייתה חוויה מדהימה בשבילי. שמחתי לצבור הרבה ניסיון להמשך הדרך שלי ואני ממש שמחה שהייתי חלק מזה".
ההישג של אנסטסיה הפך אותה לפנים מוכרות בישראל, וברגע שנחתה בנמל התעופה חיכתה לה כאן מסיבת עיתונאים. "האמת שלא ציפיתי לקבלת פנים כזאת, אבל עם ההצלחה באה גם ההכרה. צריך להתרגל לזה והאמת שגם נהניתי. עדיין קצת מוזר לי לפעמים לדבר עם התקשורת, כי יש שאלות שאין לי תשובה עליהן".
עד כמה היה קשה לחזור לשגרה ולאימונים?
"ללימודים חזרתי מיד, אבל מכיוון שלקחתי קצת מנוחה מאימונים החזרה היא בשלבים והקצב עולה בהדרגה. אני מתרגלת לאט־לאט לשגרה".
הגיל לא קובע
אנסטסיה גורבנקו נולדה וגדלה בחיפה, ולעיסוק בספורט הגיעה בגיל מאוד צעיר. "אבא שלי, ולדימיר, הוא חובב שחייה מילדותו באוקראינה. הוא זה שהביא אותי בפעם הראשונה לשחות בגיל תשע, כי היה לו חשוב שאכיר את הענף. במקביל עסקתי אז גם בהתעמלות אמנותית".
בשלב מסוים עזבה אנסטסיה את ההתעמלות כדי להתמקד בשחייה. ההחלטה הייתה מוצלחת: בגיל 13 זכתה גורבנקו בארבע מדליות זהב באליפות ישראל, ובשנה וחצי האחרונות רשמה קפיצה מקצועית גדולה. באליפות אירופה לנוער בהלסינקי שבפינלנד היא סיימה שנייה בגמר 200 מטר מעורב אישי, אך טעות טכנית שלה הובילה לפסילתה ולאובדן המדליה. "טעיתי שם באחד הסיבובים, בהחלפה בין הסגנונות. זו הייתה חוויה קשה, כי הייתי אמורה לקבל מדליה ולעמוד על הפודיום. כל האנשים סביבי תמכו בי ועודדו אותי, ואחרי יומיים התאוששתי והמשכתי הלאה. למדתי מזה, ובאולימפיאדה עשיתי את הסיבובים כמו שצריך".
השנה החליטה אנסטסיה לעזוב את הבית ואת המועדון שלה בקריית־ביאליק, ולעבור לגור ולהתאמן באקדמיית השחייה במכון וינגייט. "קשה לעזוב את הבית ולהתרחק מהחברות, אבל גם ככה רוב השנה אני נמצאת בחו"ל, בתחרויות ואימונים, אז זה פחות משנה בפועל. אני חיה כרגע עם שותפות בווינגייט, ויש כאן אווירה טובה. אני מתאמנת בכל יום פעמיים, בשחייה או בחדר כושר, ובשבת אני נחה".
ועם כל זה, איך את מצליחה לשלב לימודים?
"אני לומדת השנה בתיכון חוף השרון, והכול מסתדר ומשתלב יחד, בטח מאז שעברתי לווינגייט, אף שקשה כל הזמן להשלים חומרים. החיים שלי מאוד עמוסים ואני צריכה לוותר על הרבה כדי לפתח את הקריירה שלי. אני לא יוצאת לבילויים כמו נערים או נערות בגיל שלי".
יש ימים שנמאס ולא בא לך לקפוץ למים?
"בטח, אבל בכל מקרה אני הולכת להתאמן. לא בכל יום אפשר להביא מאה אחוזים ממך, אבל אני לא מוותרת לעצמי".
השנה השתתפה גורבנקו בפעם הראשונה גם באליפות אירופה לבוגרים. "הגעתי לשם קצת מותשת מהעונה שעברה עליי, אבל עדיין היה מדהים לשחות ליד שחיינים גדולים, שחלקם שברו שיאי עולם, ולראות אותם מתחרים".
עד כמה מוזר בשבילך לשחות לצד נשים מבוגרות ממך?
"אני לא חושבת על הגיל. בשחייה חשובה השורה התחתונה, התוצאה שאת משיגה. השחייניות הישראליות הבוגרות יותר מאוד מפרגנות, עוזרות ומייעצות".
ההצלחה וההכרה מביאות איתן גם לחץ וציפייה. איך את מתמודדת עם זה?
"אני פחות מתייחסת לציפיות ממני, ומעדיפה להתרכז כרגע בעבודה קשה ובתוכנית האימונים שלי".
על מה את חולמת?
"לנצח באולימפיאדה ולשבור שיא עולם. משחקי טוקיו 2020 הם מטרה ריאלית, אבל באמת קשה לדעת עכשיו אם אצליח להגיע. השיא שלי קרוב לקריטריון האולימפי, ואחרי ששיפרתי את התוצאה שלי בשנייה שלמה מאז אליפות אירופה, אני מאמינה שאני יכולה להמשיך להשתפר".
מה דעתך על מצב השחייה בישראל?
"יש דור מוכשר שמגיע עכשיו, ודברים טובים יכולים לקרות".
מה תמליצי לצעירים שחולמים לעסוק בספורט?
"אני ממליצה לכולם לחלום בגדול. זה מה שאני עושה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"ההישג באולימפיאדה העלה את האושר המקצועי שלי לחמש. אבל חודש לפני האולימפיאדה, סבא שלי ויקטור, שמאוד אהבתי, נפטר. נסעתי לתחרות כי ידעתי כמה הוא תמך בי וכמה הוא היה רוצה שאלך ואתחרה הכי חזק שאני יכולה. חשבתי עליו כשהייתי על הפודיום והקדשתי לו את הניצחון".
