בשנות ה־60 המוקדמות בילה הילד תומאס פרידמן במחנה הקיץ היהודי "הרצל" שבמדינת ויסקונסין במשך חמישה קיצים רצופים. מי שלא מכיר את מחנות הקיץ היהודיים באמריקה יתקשה להבין כיצד הורים שולחים את ילדיהם למחנה בן שלושה עד שישה שבועות, שבהם הם לנים ומשתכנים הרחק מן הבית יחד עם צעירים יהודים אחרים מהאזור. במחנות לומדים הצעירים והצעירות עברית, נפגשים עם שליחים מישראל, שרים שירים עבריים ולומדים יהדות בצורה בלתי פורמלית – כזו שמשפיעה לרוב יותר מכל שיעור בבית הספר.
לדברי פרידמן, שם ניטעו בו שורשיו היהודיים והציוניים המלווים אותו עד היום. "למדתי כל שיר־עם ישראלי שקיים", הוא נזכר בערגה. "מדי קיץ גם שחזרנו את משפט דרייפוס. זה היה מחנה מאוד ציוני. כשהייתי שליח הניו יורק טיימס בישראל נפגשתי עם העיתונאי הישראלי רון בן ישי ושרנו ביחד את כל אותם שירים שנכתבו בשנות ה־40 וה־50". כדי להוכיח את דבריו הוא שר באוזניי את "ממטולה עד הנגב" מהמנון הפלמ"ח. "היה לי חיבור ציוני עמוק עוד מילדותי. ביליתי שלושה קיצים בקיבוץ החותרים בתוכנית של תנועת הבונים. למדתי באוניברסיטה העברית, וגם באוניברסיטת ברנדייס שהיא יהודית בבסיסה".
הבעיה בדור ה־Y
חשוב לתומאס פרידמן, העיתונאי, הפובליציסט והסופר זוכה פרס פוליצר, שתקף לא פעם את ישראל, להפגין את שורשיו הציוניים כבר בתחילת שיחתנו. ברור לו שרבים בישראל אינם מחבבים אותו, והוא מבקש להראות שהביקורת שלו על ישראל מגיעה ממקום אוהב וחיובי.
"גדלתי בבית יהודי קונסרבטיבי, ולמדתי בתלמוד תורה בעיר שלנו בשנים הראשונות של בית הספר", הוא מספר. לאחר מכן עבר לבית ספר ציבורי שאיננו יהודי, ובימים שני וחמישי השלים לימודי יהדות ב"היברו סקול". "למדתי בהיברו סקול עד גיל בר מצווה, והיינו מגיעים לשם גם בבקרים של יום ראשון. קיבלנו שם עוגיות שוקולד צ'יפס, חלב ושוקולד. כל הקהילה שלנו הייתה שם.
"גדלתי בשנים של מלחמת ששת הימים, תקופה של גאווה ענקית. כולם היו אומרים אז 'תראו מה המדינה היהודית הקטנה שלנו עשתה'. לצערי שנת 1973 שינתה את הגישה כלפי ישראל", הוא אומר ומיד מחפה על דבריו: "התאהבתי בישראל מהרגע הראשון. ישראל לעולם לא תאבד אותי. אני אומר תמיד לדיפלומטים ישראלים: אני, מבקרו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא הבעיה שלכם. אני הייתי תמיד מאוד מעורב בכל הנוגע לישראל: סיקרתי עבור הניו יורק טיימס את המציאות בביירות, והוצבתי כשליח בירושלים. הבעיה נמצאת אצל שתי הבנות שלי. הן לא אנטי ציוניות, אבל ישראל בשבילן היא נושא מורכב. זה לא אותו דור. היחס לישראל שונה מאוד".
פרידמן מנסה להגדיר את דור ה־Y היהודי, הדור של בנותיו: "הן אוהבות לבקר בישראל. היינו דווקא לאחרונה בטיול משפחתי בארץ. אבל ישראל לא נמצאת במרכז חייהן כמו שהיא אצלי".
למה?
"אני חושב שבגלל שזה מסובך מדי. המציאות כיום שונה מכפי שהיה בשנים שבהן הזהות שלי התהוותה. אני לא יודע מה לעשות עם זה".
בנותיך התחתנו עם יהודים?
"כן, שתיהן התחתנו עם בחורים יהודים, בחתונות יהודיות. אחד הבחורים התגייר לצורך כך. הן חוזרות הביתה אלינו לחגים, ויש שם זהות יהודית חזקה. הן ממש לא התבוללו".
לא רבים יודעים זאת, אך פרידמן וחברו הדיפלומט דניס רוס הקימו בית כנסת קונסרבטיבי בעיר מגוריהם, רוקוויל מרילנד שבפרברי וושינגטון די.סי. "הקמנו יחד את בית הכנסת 'קול שלום'. דניס ואני מנהלים כל יום כיפור דיאלוג בינינו, ומעבירים הרצאות, כל אחד בתחומו, במהלך ההפסקה שיש לקראת סוף התפילה ולקראת התקיעות בשופר. אנחנו גם מעורבים מאוד בבית הכנסת כיום. אשתי ואני היינו התורמים המרכזיים להקמתו, והיא אף עמדה בראש צוות העיצוב של המבנה המיוחד. הקמנו את בית הכנסת הראשון שהוא סביבתי; כל המערכות, החלונות והתקרה מיוצרות מחומרים בני קיימא".
האם בעיניך יש משבר בין ישראל לבין יהודי ארה"ב?
"בוודאי. אם ניקח את בית הכנסת שלנו כדוגמה: החלטנו פה אחד להפסיק את גיוס הכספים השנתי לבונדס בימים הנוראים כפי שעשינו במשך הרבה מאוד שנים. זו לא הייתה החלטה של הרב אלא שלנו. ההנהלה החליטה שאחרי כל מה שקרה עם הכותל צריך להפסיק עם התרומה שלנו. לא הייתה התנגדות אחת בקרב חברי ההנהלה לכך".
פרידמן מתכוון לביטול יישום מתווה הכותל, לאחר שהוחלט על קבלתו לפני קרוב לשנתיים. מטרת המתווה הייתה הקמת רחבה שוויונית קבועה בכותל המערבי, בסמוך לקשת רובינסון, מתוך רצון לאפשר ליהודים מהתפוצות להתפלל בצורה מעורבת, כפי שהם רגילים.
אתה תמכת בזה? הרי אמרת שאתה תמיד תומך בישראל, ושישראל לעולם לא תאבד אותך, והנה אתה משתתף בהחרמה שלה במידה מסוימת.
"אני תמכתי במהלך, כיוון שאם ישראל אינה מכבדת את מה שאנחנו עושים בתפוצות, ואת צורת החיים שלנו, למה שנגייס עבורה כסף? אגב, אותו מהלך קרה בבתי כנסת רבים בארה"ב, כך שלא היינו הראשונים וממש לא היינו לבד בסיטואציה הזו".
פרידמן מספר שגם השנה הם לא גייסו כספים עבור גוף ישראלי. "לעת עתה הפסקנו לגייס כספים עבור הבונדס, וכעת אנחנו מגייסים רק עבור בית הכנסת ובית הספר היהודי שלנו. אבל אתה לא יכול להגיד שאני מחרים את ישראל, כיוון שאשתי ואני גם תרמנו מלגה עבור שלושה סטודנטים החברים בבית הלל באוניברסיטת סטנפורד כדי שיוכלו לבקר בישראל".
תחושה של זלזול
איך היית רוצה לראות את המציאות בישראל?
"שיכירו ברבנים קונסרבטיבים ורפורמים. שיכירו בחתונות ובגיורים שלהם. בעיניי את הפשרה בעניין הכותל היה צריך לכבד. אי אפשר להגיד ליהודים האמריקנים: אנחנו רוצים שתבואו לישראל, אך צורת ההתבטאות היהודית־דתית שלכם איננה מקובלת עלינו".
ואתה חושב שזה יקרה?
"אין סיכוי" הוא צוחק. "לא בממשלה הזו".
רחבת הכותל השוויונית היא באמת כזה עניין גדול? הרי זה לא מעסיק את היהודי הממוצע באמריקה יותר מדי.
"בשבילי זה עניין של כבוד הדדי. כל פשרה שהייתה מתקבלת הייתה טובה עבורי. וגם אם לא הייתה פשרה הייתי מבין זאת במידה מסוימת, כי המערכת הישראלית הישנה לא תיתן לדבר כזה לקרות. אבל אם כבר הגיעו למתווה, כיצד ניתן לחזור ממנו? מה גם שראש הממשלה לא בדיוק הגן על עמדותינו. איך שאני רואה את זה, זרקו את יהודי ארה"ב מתחת לאוטובוס".
לדבריו, "יש הרבה אנשים פרו־ישראלים בבית הכנסת שלנו. רבים מהמתפללים הם יהודים אינטלקטואלים, מאוד דתיים, ואף על פי כן מה שהתרחש בישראל הדאיג רבים מהם. והם ממש לא שמאל קיצוני".
אתה מרבה להאשים את ראש הממשלה נתניהו במהלכים הללו, אבל אולי זו בכלל החברה הישראלית שלא מקבלת אתכם?
"אני מבין את הפוליטיקה הישראלית. אבל שוב, אם הרעיון למתווה לא היה עולה, היינו ממשיכים להגיד שזו המציאות בישראל ונתמודד עם זה. אבל נושא המתווה כן עלה, וערכו משא ומתן ארוך בעניינו. החברים בדיונים האמינו בו בכל מאודם, והנה באו וזרקו אותו לפח. זה העליב הרבה מאוד אנשים".
אני מבקש להמשיך אך פרידמן מבקש להתעכב עוד קצת על הנושא. "אני מגיע לישראל הרבה מאוד שנים וכמובן גם כותב על הנעשה בישראל. בנושאים שדיברנו עליהם עד כה אני מאוד במרכז המפה הפוליטית, אבל כשראש הממשלה מאשים את הקרן החדשה לישראל בקונספירציות חסרות שחר – זה כבר הזוי. אנחנו תורמים לקרן החדשה, אך במקביל גם לפדרציית ניו יורק (UJA) ולאוניברסיטת ברנדייס. יש לי תואר של כבוד מהאוניברסיטה העברית וגם מהטכניון, והתעודות תלויות במקום מכובד על הקיר שלי. אנחנו מושקעים עמוקות בישראל. אני מודע לעליות ומורדות שיש בפוליטיקה הישראלית. לפעמים יש ראש ממשלה שאני אוהב, ולפעמים יש ראש ממשלה שאני לא אוהב. אך המגמה כרגע מאוד לא חיובית מהצד הישראלי".
תומך ב"שוברים שתיקה"
איזה ראש ממשלה ישראלי אהבת?
"הייתי קרוב מאוד לאהוד אולמרט, וכמובן ליצחק רבין ולאהוד ברק. הכרתי את כולם בחיי הבוגרים. תמיד רחשתי כבוד לכולם, כמו גם ליצחק שמיר. אני רוצה להדגיש: אני לא מנהל מסע צלב נגד ביבי. אם ביבי היה עושה את הדבר הנכון הייתי התומך הכי גדול שלו. זה לא אישי אצלי. זה הכול ביזנס. הביקורת קשורה לרעיונות. הרבה זמן לא ראיתי אותו".
מה היית אומר לראש הממשלה נתניהו אם היית פוגש אותו עכשיו?
"מה שאני תמיד אומר לו: אתה יכול לדבר עם הקונגרס, עם האוונגליסטים, אפילו תקבל מחיאות כפיים ו'סטנדינג אוביישן'. ועדיין אתה לא תוכל לדבר באוניברסיטת ויסקונסין או באוניברסיטת ברקלי. יצטרכו אז להביא הרבה מאוד כוחות משטרה כדי לאפשר דבר כזה. זה מראה שאין לו תמיכה לא רק מהקהילה היהודית שהיא ברובה ליברלית, אלא מליברלים אמריקנים באופן כללי.
"הדעות שלי לא השתנו במהלך השנים", הוא ממשיך ואומר. "אני בעד פתרון שתי המדינות. הטענה המרכזית כלפי ביבי היא לא שהוא לא מוותר על הגדה המערבית, הרי הפלסטינים לא באמת מסוגלים כיום להקים ממשלה אחראית משלהם. הבעיה שלי איתו היא אחרת: למה אתה שם 100 אלף מתנחלים מעבר לגושי ההתיישבות, שגורמים לפתרון שתי המדינות להיות לא אפשרי?
"ישראל היא המדינה הכי יצירתית בעולם. היא פורצת דרך בכל התחומים, חוץ מבנושא אחד שבו היא לא מסוגלת לחשוב כיצד היא גורמת לכך ששניים וחצי עד שלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית יזכו ביותר אוטונומיה מבלי לסכן את ביטחון ישראל. אכן, זו שאלה קשה, אבל היכן השתמש ביבי בחשיבה יצירתית לצורך כך? זו הביקורת שלי".
פרידמן מוסיף: "הכיבוש הישראלי בגדה המערבית יאיים על האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. לא צריך מחר לעזוב את הגדה המערבית, אבל צריך לחשוב באופן יצירתי".
אמרת שאתה רואה עצמך במרכז, אבל אתה תומך כלכלית בגופים כמו "שוברים שתיקה" או "בצלם" המזוהים בישראל כשמאל קיצוני.
"אני חושב ש'שוברים שתיקה' הוא ארגון בריא. אתן לך אנלוגיה: כאמריקני, אני לא תומך גדול של אדוארד סנודן (עובד לשעבר בסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית שהתפרסם בהדלפת מידע סודי על תוכניות המעקב של הסוכנות), אבל אני שמח שאני גר בחברה שקיים בה אחד כמותו. אני שמח שאני חי בחברה שבה אנשים מעלים, לעיתים בצורה רדיקלית, את שאלת המעקב של המשטר אחר האזרחים, וגורמים לנו להרגיש קצת לא בנוח. ככה אני מרגיש לגבי חלק מהארגונים של הקרן החדשה לישראל. אני לא עוקב מקרוב במי הם תומכים. בין אם אני מסכים איתם ובין אם לא, אני שמח שהם גורמים לנו להרגיש לא בנוח. זה בריא לחברה".
אין תרומות ללא ייצוג
רבים בישראל לא מבינים למה צריך לתת ליהודים אמריקנים להביע עמדה בכל הנוגע לישראל. למה להתחשב בכם אם אתם חיים שם?
"ישראל מציגה את עצמה כמדינת העם היהודי, ונתניהו מציג עצמו כמנהיגו של העם היהודי. אם כך, אם אני יהודי, אני צריך שיהיה לי כאן קול. ישראל מגיעה אליי, לדור שלי ושל הוריי, ומגייסת מאות מיליוני דולרים כסוג של מס שאנחנו משלמים בשמחה, כי אנחנו מאמינים בחשיבות של מדינה יהודית. אך אני לא מאמין במיסוי ללא ייצוג. ואני אומר זאת בענווה. אני לא כותב שישראל צריכה לעשות ככה או ככה. אני פרשן, יודע משהו על האזור הזה בעולם, ודעתי היא שישראל והעם היהודי מחוברים האחד עם השני".
בעיניך, איזו אמירה או התערבות צריכה להיות ליהודי העולם במתרחש במדינת ישראל?
"לדעתי יש לנו מקום של ביטוי דרך הסוכנות היהודית ושאר המוסדות שלה. אל תבקש ממני לפרט כאן יותר, כי אני כבר לא מעודכן במציאות בנושאים אלה".
טוב שציינת את זה, כי הסוכנות היהודית פחות מרכזית משהייתה בעבר.
פרידמן צוחק, "הבנתי אותך", וממשיך: "יש לנו דרכים מסוימות להביע את עמדותינו, באופן אישי או מאורגן. אני חושב שישראל שומעת את הדעות האלה. יש הרבה מאוד יהודים המבקרים בישראל, ופוליטיקאים ישראלים המבקרים באמריקה, והם מנהלים שיח".
כאשר אני שואל אותו לתגובתו לכך שהעיתונאי היהודי־אמריקני פיטר ביינרט עוכב בשדה התעופה בן גוריון הוא משיב: "נגעלתי מכך. זה אסון. פיטר ביינרט אוהב מעומק ליבו את מדינת ישראל, ומה שהוא כותב זה מתוך אהבה וחשש לגורל המדינה. הרעיון שמתייחסים למישהו כמוהו כאיש שמאל אנרכיסטי הוא מגעיל".
בטורו בניו יורק טיימס ביקר פרידמן את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים וכתב: "במשך קרוב לשלושים שנה שבהן אני מסקר את יחסי החוץ של ארצות הברית מעולם לא ראיתי נשיא שמוותר על כל כך הרבה עבור קבלת כה מעט בתמורה". עוד אמר כי לספר הקרוב שהוא מתכנן לכתוב על יחסי החוץ של ארצות הברית בשנתו הראשונה של הנשיא דונאלד טראמפ הוא מתכנן לקרוא "אמנות הבגידה", בין היתר בעקבות העברת השגרירות.
ביקרת את העובדה שהממשל האמריקני החליט להעביר את השגרירות מתל אביב לירושלים. כך גם עשתה התנועה הרפורמית ואז חזרה בה. אתה עדיין חושב שזו הייתה טעות?
"דעתי גם היום היא שלא הייתי מעביר את השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים. אם הייתי מעביר אותה, אז הייתי מבקש להשיג משהו בתמורה. זה הנדל"ן הכי חשוב ואסטרטגי בארסנל שלנו במזרח התיכון. הייתי ממליץ לנשיא להגיד: 'ביבי, אתה רוצה שנעביר את השגרירות? תקפיא את כל ההתנחלויות בתמורה לכך'. הייתי הולך במקביל לאבו מאזן ואומר לו: 'אתה לא רוצה שנעביר את השגרירות, אבל בתמורה תקבל הקפאה של כל ההתנחלויות'. אבל לתת את זה בחינם? מבלי לבקש משהו בתמורה כדי לקדם את הסכם השלום? זו אידיוטיות מוחלטת".
האם אתה רואה את ירושלים כבירת ישראל?
"עבורי זו לא שאלה. בוודאי שירושלים היא בירת ישראל. מהם הגבולות המדויקים? את זה צריכים להחליט הישראלים והפלסטינים".
בסיכום שיחתנו חוזר פרידמן על הראשונות: "התאהבתי בישראל מהרגע הראשון. אני בחיים לא אתמוך בתנועת ה־BDS ולא משנה מה יקרה. אבל שוב: אני לא הבעיה, לא משנה אילו ביקורות אני כותב. הבעיה היא שאני לא רואה את תומאס פרידמן כשאני מבקר בקמפוסים אוניברסיטאיים כאן בארה"ב. אמריקה מאוד חשובה לישראל, אך ההימור על התמיכה של הנוצרים האוונגליסטים או של הימין האמריקני, והמחשבה שיחסי ארה"ב ישראל ישגשגו בלי קשר עמוק בין יהודים מישראל עם יהודים־אמריקנים מכל הגילים – הן מחשבות מסוכנות מאוד".
