תשע"ח הייתה שנת עגונות היוצאות לחירות. בחודש יוני שוחררו שלוש אסירות מכלא נישואיהן: צביה גורודצקי, מזל דדון וג'. שלושתן היו עגונות, כבולות בידי בעליהן, בלי יכולת להמשיך בחייהן. כל אחת מהן שוחררה בצורה אחרת.
דדון היא היחידה שקיבלה גט מבעלה. הביוש (שיימינג) שנעשה לו ברשתות החברתיות הצטרף למסע שכנוע נרחב, וירון אטיאס בחר סוף־סוף לשחרר. המקרה של ג', אשתו לשעבר של ד"ר עודד גז, מורכב יותר. למרות השיימינג מטעם בית הדין ולמרות סנקציות חריפות שננקטו נגדו, גז סירב לגרש את אשתו וברח לחו"ל. שש שנות עגינותה באו אל קיצן בהחלטת בית הדין לבטל את קידושיהם למפרע ולהכריז עליה כרווקה. נישואיה של גורודצקי, שבמשך עשרים שנה הייתה מסורבת גט, בוטלו בבית דין אורתודוכסי פרטי, בראשות הרב פרופ' דניאל שפרבר יחד עם שני רבנים אחרים שסירבו להיחשף.
משותפת לשלושת המקרים החשיפה הפומבית שלהם. בשנות עגינותה האחרונות יצאה גורודצקי להפגין מול הכנסת וזכתה לתמיכת רבים; גז קנה את פרסומו כשאלפים שיתפו בפייסבוק את סיפור סרבנותו; וכך גם נעשה לירון אטיאס. העגונות בעל כורחן הפכו לפנים של מאבק שעד כה נותר בשוליים. הדיינים אמנם לא מבלים את זמנם בפייסבוק, אך גם הם לא יכלו להתעלם מהלחץ הציבורי למען שחרורן. ההלכה לא השתנתה, הזמנים השתנו. נשים אינן מוכנות לקבל עליהן את הדין בהכנעה. הן יוצאות להפגין, הן מתראיינות בתקשורת, הן נחשפות ברשתות החברתיות. הן אומרות "לא עוד".
הדיינים, בניגוד לסטיגמה, גילו כאן סבלנות רבה, הקשבה ויצירתיות. זו הולידה לבסוף את הפתרון. אך המקרה של גורודצקי, שנאלצה לפנות לנתיב של בית דין פרטי (ועדיין אורתודוכסי), צריך לעורר את בתי הדין הרבניים. אמנם שירותי הדת בחלקם כבר הופקעו מידי הממסד הדתי – גופים רבניים מציעים כשרות אלטרנטיבית, ונישואין כדת משה וישראל אינם נערכים רק דרך הרבנות – אך כמו שאמרה אשתו לשעבר של עודד גז בריאיון לעיתון זה: "אנחנו צריכים לתת את הסמכות לבתי הדין הרבניים, כדי שהם ירגישו שזו האחריות שלהם, וישתמשו בכל הכלים כדי לשחרר כל עגונה. בית דין פרטי לא פותר את הבעיה הלאומית. יש בעיה כזו, ויש כלים כדי לפתור אותה. ככל שהם ייכנסו יותר לשגרה, כך יימנעו יותר בעיות". עשרות עגונות עדיין מחכות לשחרורן. הלוואי שבשנה הבאה ישעטו כולן החוצה מכלאן.
