למרות עומס עיסוקיו נעתר רב־אלוף גדי איזנקוט לכתוב דברי הקדמה לספר הטרי "הרמטכ"ל, מחקר השוואתי של שישה היבטים בתפקודו של מפקד הצבא" (מאת מאיר פינקל, הוצאת מערכות ומודן). בגלל אופיו וקוצר זמנו הוא מיעט במילים, ואף על פי כן הצליח לבטא בהן את המתח שבין הציפיות הציבוריות ממנו לבין משימותיו. "לאורך השנים רמטכ"לים נבחנו ונשפטו בעיקר על פי האופן שבו הופעל כוחו של צה"ל", קבע איזנקוט, אך ציין שלא פחות מכך חשובים "בניין הכוח והחובה להבטיח מוכנות גבוהה בעתיד".
למזלו, הוא עצמו נבחן ונשפט בתשע"ח לא רק על פי האופן שבו הופעל כוחו של צה"ל. עם ישראל רחוק מלהיות מאושר מהעובדה שטרור העפיפונים טופל בעיקר על ידי לוחמי האש, ולא בידי הצבא. הוא חש מושפל משהו לנוכח שליטת חמאס על מתג המתיחות בחזית הדרום. בימים הלוהטים שם עלתה מהציבור, ולא רק מהאגף הימני שלו, תביעה בלתי מסופקת לחידוש הסיכולים הממוקדים. התסכול רק גבר בעקבות הפסקת האש, שלפחות לכאורה הניחה על ראשי חמאס הילת מנצחים.
ואולם, למרות חוסר הנחת האזרחי מהמתרחש בדרום, איזנקוט מסיים את תשע"ח כמעט על זרי דפנה. הוא רמטכ"ל מוערך ואהוד, אפילו אהוב. לצד הנרגנות הטבעית, מחלחלת לציבור ההכרה במורכבות האתגרים הביטחוניים שצה"ל אנוס להתמודד איתם בימינו, אתגרים שאינם מאפשרים הכרעות מהירות. בריאיון שהעניק לנו בערב פסח אישר הרמטכ"ל ה־21 של צה"ל כי הוא מתקנא בקודמיו, שהתמודדו מול צבאות סדירים בעיקר. "היום יש פרדוקס", הוא חשף תסכול מקצועי קל, "מצד אחד המאזן האסטרטגי של מדינת ישראל משופר ביחס לסביבה, ומצד שני שולי הביטחון קטנו מאוד והמורכבות גדלה. ואז אנשים שואלים 'איך זה שצה"ל הגדול לא מצליח להכריע בשישה ימים את חמאס או חזבאללה?'"
הרבה אנשים אכן שואלים שאלות מהסוג הזה, אך גם משיבים עליהן בכוחות עצמם תשובות מספקות. הציבור כבר יודע שמתחת לפני השטח רוחשת פעילות מבצעית מסועפת בניצוחו של איזנקוט – כמו מאות הפצצות ליליות בסוריה ועוד כהנה וכהנה פעולות שרק שמץ מהן נקלט במכ"ם התקשורתי, ושרובנו המכריע מתקשה לדמיין את טיבן, את תדירותן הצפופה ואת הטווח שבו הן מתקיימות. בשלהי השנה שבה קיבלה ישראל אחריות למפרע על תקיפת הכור הסורי ב־2007, מותר להעריך שנזדקק לעוד שנים רבות כדי להתוודע למניפת הפעילות המבצעית החשאית בשנה העברית היוצאת. חשיפתה בטרם עת עשויה להועיל מאוד למוניטין הנועזות של המטכ"ל הנוכחי, אך להזיק לישראל. "יכולתי ליח"צן את הפעילות של צה"ל בשנים האחרונות, וזה היה מוסיף הרבה מאוד נקודות וכבוד לצה"ל, ואף על פי כן אני מעדיף לפעול בדרך שאנחנו פועלים בה", אמר לנו הרמטכ"ל בריאיון הנ"ל, ולא יסף.
הוא שתקן גדול. אין לו יומרות רטוריות. את נאומיו המעטים, מחויבי הפרוטוקול, מקפיד רב־אלוף איזנקוט לקרוא מהכתב, כמי שכפאו שד. הכומתה שהוא חובש אז לראשו מעצימה את הסבל המוחצן שלו במעמדים פומביים שכאלה. כרמטכ"ל הוא העניק סבב ראיונות אחד ויחיד לעיתונות המודפסת (בפסח האחרון), וסבב אחד לעיתונות האינטרנט (ראש השנה תשע"ח). בטלוויזיה לא התראיין כלל, וברדיו התארח רק ב"קולה של אמא" בגלי צה"ל. נראה שהוא מבקש לחסוך לעצמו מעידות מילוליות בזירות המועדות למעידות כאלו. "לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים", אמר בהופעה פומבית בפני תלמידים בבת־ים ב־2016, וכנראה התחרט על האמירה.
מנגד הוא אינו מקמץ בשיחות רקע עם גורמי תקשורת, ומקפיד על קיום מפגשים עם הכתבים הצבאיים ועורכי העיתונים פעם־פעמיים בשנה, מעין מתן דין וחשבון על מעשיו לעם ישראל. אמון הציבור בצה"ל הוא בעיניו ערך עליון. לכן הוא גם מתנגד להמלצות המתרבות והולכות לייסד פה צבא מקצועי. להערכתו, האמון האזרחי בצה"ל – כתשעים אחוז בסקרים – נובע מהיותו צבא העם. אם יהפוך לצבא מקצועי, הוא יזכה לאמון מופחת, כמו כל הגופים המקצועיים הקיימים.
חוץ מהפסד במלחמה, אין דבר שממלא את איזנקוט אימה יותר מהתסריט של פרימת התפרים שבין הצבא לעם. ב־43 חודשי ישיבתו בקומה ה־14 של המגדל המטכ"לי בתל־אביב השתדל לחיות בשלום עם ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אבל לא תמיד הצליח לזהות מוקשים בעוד מועד. אילו צפה פני עתיד היה גונז, למשל, את ההודעה של דובר צה"ל בעניין החיילים הדתיים שהפנו גבם למדריכת הצניחה שלהם, או את הצהרת התמיכה הצה"לית באלוף יאיר גולן. הן לא הרגיעו איש, רק ליבו את אש התמיד של לפיד המחלוקת.
לקט העיתונות שמונח לפניו מדי יום, כולל במידת הצורך גם את הפובליציסטיקה באתרי הימין ובעלוני השבת. לעיתים היא מצליחה להכאיב לו, כי למרות גינוניו הצנועים אין לו עור של פיל. את עיקר מטחי האש שלה הוא ספג בסוגיית שילוב הנשים במערך הלוחם. הגיגנים ורבנים האשימו אותו בכניעה לפרובוקציות ה"הדתה" של עיתון הארץ. גם אמו השומרת מצוות, אסתר, העבירה לו לפעמים תלונות של מתפללים ומתפללות מבית הכנסת שאותו היא פוקדת בשבתות. איזנקוט ניסה להסביר לה ולאחרים שרוח פמיניזם לא נחה עליו פתאום כשהתיישב על כס הרמטכ"ל, ושגישתו בנידון עניינית לחלוטין.
איזנקוט צריך נשים בצבא, אך אינו מתכנן לשבץ אותן בגולני, בצנחנים או בסיירות המובחרות. צוותי הטנקים שבהם הציב חיילות אינם מיועדים להסתער יום אחד על ביירות או על דמשק. עיקר תפקידן של הבנות השריונריות הוא משימות בט"ש בגבולות, והן נדרשות לצורך מילוי השורות המתרוקנות בהדרגה מגברים. חבל שהעניין הזה לא הובהר כדבעי כבר מהרגע הראשון, כדי למנוע אי הבנות וסערות שווא. חלק לא קטן מסערות ה"הדתה" וה"החלנה" נובעות מאי הבנות שאפשר לחסוך בעזרת קצת יותר רגישות. מצד שני, אין לייחס לאיזנקוט תום לב מוחלט בסוגיית הקשרים שבין הצבא לאגף החרד"לי בציונות הדתית. התעקשותו לא לאפשר את מינוי תת־אלוף עופר וינטר לעוזרו הצבאי של ראש הממשלה ולא להפקיד אוגדה בידיו נובעת גם מרתיעה מהשקפותיו הדתיות המסוימות של וינטר, כפי שהתבטאו באיגרת הקרב המפורסמת ב־2014. לא הכול אצלו היה מקצועי וענייני בסוגיה הווינטרית, היה גם עניין תרבותי.
לצנן את תשוקת הפיגועים
באמצע הקיץ דווח בתקשורת על דין ודברים בין הרמטכ"ל לנפתלי בנט. לפי הפרסומים, הרמטכ"ל אמר בישיבת הקבינט שיש לו השגות מבצעיות וערכיות כאחת על ההצעה לירות במפריחי עפיפונים. אחר כך התברר שהייתה הפרזה בתיאור ממדי ההתנגשות. בנט לא הציע לירות בילדים, איזנקוט לא הציע להעניק חנינה מראש לכל עפיפונאי. בסוף הם אפילו נפרדו כידידים. ועם זאת, הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה: מבין אלפי המחבלים הצעירים שהציתו את הנגב המערבי בין אייר לאלול, רק מעטים נפצעו מירי חיילי צה"ל. איש מהמציתים לא שילם בחייו על פעולת האיבה שלו נגדנו. הוראות הפתיחה באש שאיזנקוט הוריד לפיקוד דרום – אגב, בלי להימלך ביועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט – לא אפשרו יותר מכך. לאורך ימים רבים צה"ל נמנע מלחשוף אותן כדי לבלבל את האויב, אבל מבחן התוצאה היה שקוף: כוחותינו לא ירו במשלחי העפיפונים כדי להרוג, ובדרך כלל בקושי ירו. איזנקוט ביקש, והצליח, לחסוך ממדינת ישראל תצלומי נערים פלסטינים הרוגים עם עפיפון ביד. לקבינט ולגורמים אזרחיים נוספים הוא הבטיח שעם קצת סבלנות ואורך רוח, יצליח צה"ל בהדרגה לשים קץ לפיגועי התבערה. כרגע נראה שעמד בהבטחה.
גם בראשי התושבים בעוטף עזה הפציר להתאזר בסבלנות. איזנקוט זוכר ומזכיר לטובה את יכולת נשיכת השפתיים של ראשי המתנחלים בשנות האינתיפאדה השנייה, אז שירת כמפקד אוגדת יו"ש, ומבקש להעתיק את נוהל נשיכת השפתיים גם לגזרות עימות עכשוויות. בעיניו יש לה השפעה עצומה על רצון הלחימה של הצד השני: אם הערבים ייתקלו ביהודים קרי רוח, תשוקת הפיגועים שלהם תצטנן.
ככל הידוע, אין מחלוקת טקטית או אסטרטגית בין הרמטכ"ל לראש הממשלה ולשר הביטחון. נתניהו וליברמן אימצו הקיץ את דרך הפעולה המומלצת של איזנקוט מול חמאס. "הקבינט לא מסוגל לקבל החלטה נגד הדרג הצבאי. הרמטכ"ל קובע הרבה מאוד בדיוני הקבינט", ניסח לאחרונה בדייקנות יו"ר הקואליציה דוד אמסלם את מערכת היחסים של הצמרת המדינית עם ראש המטה הכללי. איזנקוט כמובן אינו כופה את דעתו על הקבינט, אבל לנוכח מורכבות המצב הביטחוני, אוזני השרים כרויות למוצא פיו. שר הביטחון אינו בר־סמכא מקצועי בתחום הביטחון, ולשאר השרים – למעט נפתלי בנט – אין חלופות מבצעיות להמלצות צה"ל. חלקם היו אולי רוצים רמטכ"ל מגזע הסוסים הדוהרים, אבל הם למדו להעריך את סגנון הפֶּרד המדוד של הרמטכ"ל הנוכחי. שוב ושוב שמעו ממנו בחודשים האחרונים שלא כדאי לצאת למבצע נרחב מול חמאס, ודאי לא למבצע הכרוך בכניסה קרקעית של צה"ל לרצועה. ככל הנראה זה מה שהשתוקקו לשמוע ממנו, אבל אילו המליץ לתקוף את עזה בכל הכוח, היו מתקשים לסרב לו. הכריזמה השקטה שלו הכריעה את הכף בעד ההסדרה ונגד האופציה ההתקפית.
אב שכול ממבצע צוק איתן, שניגש אליו לאחרונה באזכרה לחללי המבצע כדי לשאול אם לא הייתה ברירה אחרת ב־2014, קיבל ממנו תשובה חד־משמעית: הדרך היחידה אז לטיפול במנהרות הייתה להיכנס פנימה לרצועה, ולו גם במחיר נפגעים. אלא שבינתיים נמצא פתרון טכני לאיום המנהרות, והעמדה האיזנקוטית הנוכחית גורסת שיש ברירה. בישיבות הקבינט התכופות העריך הרמטכ"ל שאם ניגרר לעימות כולל ונמוטט בכוח את שלטון חמאס, עלול לקום בעזה שלטון גרוע יותר.
גם בדיעבד הוא מתקשה להשתכנע בצדקת הטענה ש"אילו רק היינו מחסלים על ההתחלה שלושה־ארבעה מפריחי עפיפונים, היינו גומרים עם התופעה כבר בשבוע הראשון". עוד לפני היותו רמטכ"ל המליץ לנצח את הפלסטינים "באם־16 ולא באף־16". איזנקוט מאמין במאזן אימה מצטבר, כי לדבריו "עברו הימים של מלחמות קונץ־פטנט". ובכל זאת, חורה לו כשמתארים אותו כרמטכ"ל צמחוני שאינו משיב מלחמה שערה. הרי בפקודתו מנע צה"ל את ההסתערות הפלסטינית על גדר הרצועה, ועשרות רבות של פורעים נהרגו בידי כוחותינו. ראשי חמאס לא מימשו את זממם לחצות את הגדר, לחטוף פה חיילים ולהרוג בנו ככל האפשר. באחד מימי שישי הסוערים ביותר בתחילת יוני התייצב איזנקוט בחמ"ל דרומי וניצח שם אישית על מבצע הבלימה. זה לא היה מבצע צמחוני במיוחד. בתוך שבועות אחדים נהרגו בקרב על הגדר קרוב ל־180 פלסטינים. קשה להאמין שרמטכ"ל אחר, ולו גם נץ שבניצים, היה מגיב באופן תקיף יותר על ניסיון הפלישה החמאסי לשטחנו.
כן, איזנקוט מנאום המספריים הוא אותו איזנקוט של הקרב על הגדר. אין ספק שעכבה מוסרית מנעה ממנו לצוות על פתיחה באש לעבר צעירים שמפריחים עפיפונים, אבל הוא רחוק מלהיות יפה נפש. את "שוברים שתיקה" הוא מחשיב לגוף שחותר תחת אושיות הצבא. בעבר הרחוק נפגש עם ראשי הארגון, ובין שני הצדדים לא בדיוק נוצרה כימיה. כמעט באותה מידה הוא אינו מחבב גורמי ימין שמייחסים לצה"ל סרבנות ניצחון.
יעיל יותר מפילבוקס
רוב הכוחות הסדירים בפיקודו של הרמטכ"ל ה־21 מוצבים ביהודה ושומרון. טרור הסכינים, שהעסיק אותו רבות בשתי שנות כהונתו הראשונות, דעך בינתיים, אם כי לא נעלם כליל. אחרי תקופה לא קצרה של מבוכה מבצעית נמצאה התרופה המודיעינית לתופעה. גם במקרה הזה, לפי הבנתו, מידת הסבלנות הצה"לית הכריעה את הכף. עיניו אורו כשמומחה פלסטיני לדעת קהל אמר לבכירי צה"ל: "הצלחתם להפתיע אותנו בהתנהגות רציונלית. ידעתם להבחין בין הטרור לאוכלוסייה, והשארתם פתח של תקווה לאוכלוסייה הבלתי מעורבת". הקביעה הזו הייתה אישור לצדקת מדיניותו, המתנגדת לענישה קיבוצית. בישיבות הקבינט שכונסו אחרי פיגועים קשים, הוא הזהיר ש"סגרים וכתרים יביאו לאינתיפאדה שלישית".
בכל מפגש עם גורמים אזרחיים העוסק במתרחש ביו"ש, מדקלם איזנקוט בעל פה את מספר הפועלים והתלמידים שיצאו בבוקר לעבודה או ללימודים, מבקש להוכיח בכך את חשיבות השגרה. מבחינתו, גם 50 אלף השב"חים שחודרים מדי יום לשטחי ישראל הקטנה כדי למצוא בה את פרנסתם הם מעין ביטוח מפני התפרצות אינתיפאדה חדשה. בינתיים, לילה־לילה מכווין השב"כ את כוחותינו לפשוט על בתי חשודים במזימות טרור, לצורכי חקירה או מעצר. הפעילות האפורה הזו תורמת לביטחון המתיישבים יותר מכל מחסום דרכים צה"לי או פילבוקס.
את 1,400 הכבישים ביו"ש מעדיף הרמטכ"ל להשאיר פתוחים לשתי האוכלוסיות. יחסית לנפח התעבורה העצום בהם, אירועי הפח"ע בדרכים זעומים. פיגוע ירי כמו רצח הרב רזיאל שבח במהלך החורף היה נדיר ביותר בשנים האחרונות, ודאי בהשוואה לעשור הקודם ולשנות התשעים. שלושה מתיישבים נוספים, שני מאבטחים ושוטר מג"ב נרצחו בתשע"ח בידי מחבלים פלסטינים, שזרועות המודיעין – המצוינות בדרך כלל – לא הצליחו לאתר בעוד מועד.
בלשון המעטה, איזנקוט אינו מייחל לקריסת הרשות הפלסטינית. הוא מעדיף שהפלסטינים ינהלו בעצמם את חייהם, ועל פי רוב ממליץ לא לדחוף אותם לאמץ את רעיון המדינה האחת. מכיוון שהוא מתנזר מפיזור רמזים על השקפותיו האידיאולוגיות קשה לדעת מה דעתו על פתרון שתי המדינות, אבל שקלול עמדותיו הביטחוניות המוחצנות מביא למסקנה שהוא מאמין יותר בניהול הסכסוך. אם אי פעם יהיה צורך בהכרעה, יעשה אז צה"ל כמיטב יכולתו. מבקר מערכת הביטחון אמנם פרסם באביב דו"ח מדאיג על כשירות מערך היבשה, וכעבור זמן קצר גם נציב קבילות החיילים הנפיק חוות דעת לא מרנינה על מגמת האיכות המקצועית של צה"ל, אבל הרמטכ"ל לא היה היחיד שיצא חוצץ נגד הממצאים הנחרצים, כך שמותר לנו לקוות שהמבקרים הפריזו, ושאם הם בכל זאת צודקים, נותר עדיין זמן לתיקון המעוות.
על כוס אספרסו שחור וחלבה צבאית, מול תל־אביב השאננה שלמרגלות לשכתו, יגיד לכם מן הסתם רב־אלוף גדי איזנקוט שהאתגר הישראלי תשע"ט הוא לשמור על הרתעה מול המרחב הערבי מסביב, ועל מקסימום התחשבות בצרכים האזרחיים של הפלסטינים. כארבעה חודשים לפני תום כהונתו נראה שהנוסחה האיזנקוטית הזו עובדת היטב, אבל במזרח התיכון גם ארבעה חודשים הם נצח. מי כמו איזנקוט יודע שההבדל בין שלווה לפיצוץ תלוי פה תמיד על חוט השערה.
חגי סגל הוא העורך הראשי של מקור ראשון
