המהלומה שחטפנו בערב כ"ה באייר, אצלנו בבית, לא פסחה על אף אחד מאיתנו. 25 אלף מוכי גורל ביציע ועוד מאות אלפים מול מסכי הטלוויזיה, הרגשנו כמו נפגעי הלם. חיפשנו אשמים. במשך 120 דקות של גמר הגביע, שתקנו. כאבנו. זעמנו. בסיומן, נפל הפור: "לא רוצים את אלי (טביב) בטדי". זה הוביל לשלושה חודשים של אי ודאות, תחושה של סיום, מחנק. ואז הגיע משה חוגג, ופתח לנו את נתיבי האוויר.
ברגע אחד עברנו מייאוש לתקווה, מסוף להתחלה. הרוכש המיוחל הגיע נגד כל הסיכויים, וכבר במסיבת העיתונאים הראשונה הבהיר שהשאיפות שלו הן החלומות שלנו: השארת אלי אוחנה כאיש החזק במועדון, רכש איכותי, צוות מקצועי ומסודר, השקעה במחלקות הנוער, טיפוח הקשר עם האוהדים, מאבק אגרסיבי בגזענות ביציע ושיקום המותג החבוט. אסטרטגיה. זה חלומו של כל מי שמחשיב את עצמו לאוהד בית"ר ירושלים.
למודי מפלות, אנחנו יודעים שזה לא באמת תלוי בחוגג, אלא בעיקר בחברי ארגון לה־פמיליה. הם אלו שבהבל פה גורמים להשתת עונשים על הקבוצה ועל אלפים שמשלמים ממיטב כספם כדי ליהנות מכדורגל טהור לעד. גם אנחנו מאוכזבים כשבני סכנין כובשת בטדי, או חלילה מנצחת, אבל מעדיפים לעודד "יאללה־יאללה יא־בית"ר" ולא ש"יישרף להם הכפר". רובנו בוחרים לשים את הפוליטיקה בצד ל־90 דקות. לעשות את ההפרדה. אסקפיזם, קוראים לזה.
בעשור הנוכחי "המשפחה" פגעה קשות בתדמית המועדון, וגרמה לאוהדים רבים להעדיף את הכורסה בבית ולוותר על התענוג בירושלים. בשנתיים האחרונות בהובלת אלי טביב חל שינוי לטובה. היקף התקריות הגזעניות פחת, ובזכות לה־פמיליה נשמעו לרוב שירי עידוד ביציעי בית"ר. אלו הצדדים החיוביים של הארגון, אבל זה לא מספיק, כי ברצותם השירים הופכים לנאצות והעידוד לקריאות שחורגות מגבולות הגזרה.
ארגון האוהדים הזה כאן כדי להישאר, ולכן הוא יכול וצריך להיות חלק מתוכנית ההבראה. הדרישה שהוציאו מנהיגיו (אחרי שיחה נוקבת עם חוגג) להימנע מקריאות גזעניות במשחקים חייבת להיות מיושמת ביציעים הלכה למעשה, ולאורך זמן. אחרת האחראים חייבים להיענש, ובחומרה, באמצעות תביעות אזרחיות ופגיעה בכיסם. רק כך בית"ר תשוב להיות מילה נרדפת לאהבה ללא תנאי, והביקור באצטדיון לבילוי לכל המשפחה. לא רק לפמיליה.
היזם הצעיר הגיע אלינו עם כוונות טובות, והוכיח במעשים שהוא רוצה לגרום לכך שהאימפריה עוד תחזור. בניגוד לגאידמק בזמנו, הוא בונה על אוחנה ולא בא לשנות את זהות המועדון. משפחה יקרה, בקיץ הזה הוכחנו שאנחנו יודעים להתאחד למען מטרה משותפת: בואו נשתף פעולה עם אוחנה וחוגג במאבק על שמה הטוב של בית"ר ירושלים. אנחנו איתכם בשירה, בדחיפה קדימה, בחיבוק אחרי כל גול. תהיו גם אתם איתנו. כי זו יכולה להיות ההזדמנות האחרונה.
