את מה שקרה לבנימין נתניהו בין כ"ג לכ"ד באייר תשע"ח, 8־9 במאי 2018, גם סופרי מדע בדיוני בעלי דמיון מפותח במיוחד היו מתקשים להעלות בדעתם.
בבוקר ראש הממשלה עוד היה בקפריסין, בפסגה שבה נסגרו פרטיו האחרונים של אחד מהפרויקטים הכלכליים האסטרטגיים והמגלומניים שמדינת ישראל שותפה להם בדור האחרון: צינור הגז לאירופה. ה־East Med, שצפוי להיות צינור הגז התת־ימי הארוך ביותר בעולם, נועד לייצא את הגז הישראלי, הקפריסאי והיווני מהים התיכון ליבשת הגדולה והעשירה שממערב לנו. התוכנית אומצה בחום במדינות שלאורך תוואי הצינור, ואפילו האיחוד האירופי, שלא ידוע בחיבתו לישראל ולעומד בראשה, כבר מושקע עמוק במיזם.
אבל זה היה רק המתאבן.
באותו ערב הודיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין עם איראן. נאומו היה מלווה ברטוריקה חריפה ביותר נגד המשטר בטהרן, וכלל הכרזה על חידוש הסנקציות. לא צריך להיות רון דרמר כדי להבין שהקול היה קול דונלד, אבל הידיים לגמרי ידי בנימין. משימת־העל שהגדיר לעצמו ראש ממשלת ישראל, ושעליה השליך את כל יהבו בשנים האחרונות – כולל עימות חסר תקדים עם הנשיא ברק אובמה, ששיאו בנאום בקונגרס במארס 2015 – הוכתרה כהצלחה מסחררת.
כמה שעות אחר כך, לעומק הלילה, הורה נתניהו (לפי פרסומים זרים) על הפצצת אתרי טילים איראניים בסוריה. הפגיעות היו מדויקות, ומערכות הנ"מ של האויב לא הצליחו לאיים על מטוסי חיל האוויר. הטייסים חזרו לבסיסיהם לאחר שביצעו בשלמות את משימתם.
בחמש בבוקר כבר המריא נתניהו על מטוס משלו בדרך למוסקבה. התמונות מהכיכר האדומה, שם צעד לצד ולדימיר פוטין, לא הותירו ספק: ראש ממשלת ישראל זוכה ברוסיה לכבוד מלכים. במצעד לרגל יום הניצחון על הנאצים – אחד האירועים הרשמיים החשובים של רוסיה – נתניהו היה אורח הכבוד. אחר הצהריים הוא נועד עם פוטין, עוד פגישה מני רבות שמטרתן אחת: להרחיק את איראן מהגבול הסורי־ישראלי. בסוף אותו שבוע כבר היה ברור כי מבחינה מדינית וגיאו־אסטרטגית, בנימין נתניהו נמצא בפסגת ליגת־העל של מנהיגי העולם. ייתכן שהוא היחיד שמצליח לנהל במקביל מערכות יחסים מצוינות עם מנהיגי המעצמות החשובות בעולם, כשלפחות אחד מהם רואה בו גם נכס אלקטורלי ראשון במעלה. אין ספק, הייתה זו יממה לפנתיאון.
כמה רחוקה נראתה היממה המוצלחת הזו רק חודש אחד קודם. י"ז בניסן, 2 באפריל, כאן בארץ: נתניהו מכנס מסיבת עיתונאים יחד עם שר הפנים אריה דרעי, ומודיע כי חתם עם האו"ם על הסכם שלפיו כ־16 אלף מסתננים יוצאו ממדינת ישראל. ומה עם השאר? "מי שיישארו, יישארו כאן במעמד זמני לחמש השנים הקרובות", הבטיח נתניהו.
מהר מאוד התברר שההבטחה העמומה למעמד זמני לא תספיק הפעם. צונאמי של תגובות חריפות למהלך התחיל להתגלגל מכיוון ימין. מי שעמד בראש הנחשול היה המתחרה הישיר של נתניהו, שר החינוך נפתלי בנט, שיצא בפוסט חריף נגד ההסכם הטרי וכינה אותו "כניעה מוחלטת". "בחתימה על ההסכם אנחנו מעבירים מסר מסוכן לכל העולם: מי שיצליח להסתנן לישראל באופן בלתי חוקי, יזכה בפרס של תושבות כאן או במדינה מערבית", כתב יו"ר הבית היהודי.
ברשתות החברתיות זעמו ורתחו על ההסכם. אנשי הניו־מדיה של ראש הממשלה ראו את הקריסה התדמיתית של המנהיג במו עיניהם, ולבסוף נתניהו הבין שהוא חייב לעשות משהו כדי לעצור את הסחף בקרב ה"בייס". לאחר כמה שעות, בערבו של יום, הוא הודיע בבהילות על השעיית ההסכם. בבוקר ההשעיה כבר הפכה לביטול: "שמעתי בקשב רב הערות רבות על ההסכם", כתב בעמוד הפייסבוק שלו. "בעקבות זאת, ולאחר שערכתי מאזן מחודש של היתרונות והחסרונות, החלטתי לבטל את ההסכם". ראש הממשלה זגזג, אפשר לומר אפילו בפראות.
ניסן תשע"ח לא יירשם כחודש שבו נתניהו זגזג בפעם הראשונה. מהקדנציה הנוכחית זכורות למשל פרשות המגנומטרים ומתווה הכותל, והיו עוד. גם אייר תשע"ח לא יירשם כחודש שבו נתניהו הוכיח לראשונה שהוא אחד המנהיגים החשובים והמשפיעים בעולם. אבל שתי שרשראות האירועים הללו כן יכולות להעיד שבאמצע שנתו ה־13 כראש ממשלת ישראל – מרחק שנה אחת בלבד משבירת שיא הכהונה, הרשום על שם דוד בן־גוריון – אופיו ותכונותיו של נתניהו מתחדדים ומתחזקים, נצבעים בגוונים מובהקים יותר של שחור ולבן. והמדינה היא במידה רבה תבנית נוף מנהיגה.
בין זגזוג ליציבות
בלשון המעטה, זו לא הייתה שנה שקטה עבור בנימין נתניהו. האיש שמקבל בכל יום שורת החלטות שמשפיעות על חייהם של אזרחי ישראל, ובמידה לא מעטה על אזרחי העולם, עמד גם השנה בפני דילמות קשות, הצלחות, משברים ומשימות לא פשוטות. הדבר נכון גם לגבי בני משפחתו, הנתונים תחת זכוכית מגדלת תקשורתית. שנת תשע"ח בוודאי לא היטיבה איתם. רק בשבוע שעבר דווח כי שרה נתניהו והבן יאיר חשודים בשוחד בפרשת בזק־וואלה, הידועה גם כתיק 4000. ביוני כבר הוגש נגד רעיית ראש הממשלה כתב אישום בפרשת המעונות, ובתחילת 2018 נחשפו הקלטות מביכות של יאיר נתניהו, המעידות על בילויים מפוקפקים ועל קשריו עם בנו של המיליארדר קובי מימון. כל אלו לא הוסיפו כמובן נחת לנתניהו האב, הטרוד בענייני המדינה ובתיקי החקירות הקשורים אליו ישירות.
מצבה המדיני של ישראל לא השתנה בהרבה בשנה הזו. כל סיכום שהיה נכון לסוף תשע"ז, יכול להיכתב גם היום, כמעט מילה במילה: המשא ומתן עם הפלסטינים נותר תקוע, והנשיא טראמפ ממשיך בקו אהדה יוצא דופן כלפינו, אפילו יחסית לנשיאים פרו־ישראליים בעבר. העברת השגרירות האמריקנית לירושלים מהווה נכון לעכשיו את שיאה של הפגנת האהדה הזו, גם אם המהלך היה קשור בחלקו לפוליטיקה פנים־אמריקנית; ה"בייס" האוונגליסטי של טראמפ לא היה סולח לו אילו הפר את ההבטחה הזו, ואילו הגשמתה מעניקה לנשיא ארה"ב שכבת הגנה אלקטורלית נוספת לקראת בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.
גם מבחינה פנימית לא חלו שינויים גדולים מתשע"ז. ישראל המשיכה לשגשג כלכלית ולהיות אי של יציבות. הישראלים ממשיכים להצהיר בסקרים בינלאומיים שהם מאושרים עד מאוד, התורים בנתב"ג מוסיפים להתארך, והאופוזיציה לנתניהו – בליכוד, בקואליציה ובשמאל – עדיין מדשדשת במי אפסיים. מתנגדי ראש הממשלה, שהתנגדותם התעצמה השנה כמו בכל שנה שהוא אוחז ברסן השלטון, מאשימים אותו בעיקר בסטגנציה. בעמידה במקום. בחוסר מעש. מעריציו – וגם הם מעריצים אותו היום יותר מאשר לפני שנה – באמת לא מצליחים להבין מה לעזאזל רוצים מהבנאדם. כל אזרח ועמדתו, לפי נטיית הלב הפוליטית. מכיוון שרוב העם נמצא כבר שנים ארוכות בימין, נתניהו יכול להיות שקט מהבחינה הזו; אזרחי ישראל, כך מוכיחים סקרים למכביר, רואים בו את האדם המתאים ביותר כיום לתפקיד ראש הממשלה. אף מתחרה לא מגיע לקרסוליו.
שועטים אל האופק
בגיליון "אנשי השנה" מראש השנה שעבר, נכתב כך על ראש הממשלה: "הגילויים המביכים שעולים מהחקירות, מובילים רבים שתמכו בו כל השנים לומר ש'בטוח יש משהו'. זה סימן לא טוב. האיש ברחוב לא מדבר על הישגי נתניהו; הוא מדבר על אפשרות העמדתו לדין".
באופן מוזר, האמירה הזו לא נכונה כיום. השמאל האדוק דבק כמובן בנושא החקירות – בעיקר באמצעות שליחיו הרבים בתקשורת – ומתעקש להמשיך ולהשאיר אותן על סדר היום, אך נדמה שמבחינת שאר הציבור הישראלי, הנושא ננטש. חקירות נתניהו דחוקות בפינה חשוכה כלשהי במוחו. זה מוזר, כי גם מבחינת החשדות המגמה לא השתנתה. גופי אכיפת החוק אינם רומזים שהם מורידים את הרגל מדוושת החקירות, העדויות ממשיכות להיגבות ולהצטבר, וכפי שכבר הזכרנו למעלה, החדשות הרעות רק המשיכו להיערם לפתחו של נתניהו. שתיים מהמכות שספג נראו אנושות בזמנן, וגם כרגע איננו יודעים בוודאות לאן יתפתחו: הסכם עד המדינה שנחתם בחודש פברואר עם שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר ומקורבו של נתניהו, והסכם דומה שחתם כעבור חודש ניר חפץ, איש סודם של נתניהו ורעייתו.
כיצד אפשר להסביר את אדישות הציבור לחקירות המגיעות כבר לשלבים מתקדמים? יכולות להיות לכך שלוש סיבות מרכזיות. הראשונה: הפרשה שלקראת סוף תשע"ז נראתה כחמורה ובעלת פוטנציאל השחיתות הגבוה מכולן, פרשת הצוללות ("תיק 3000"), הספיקה מאז לרדת מעל הפרק בכל הקשור לנתניהו. הסיבה השנייה היא שלציבור הרחב, שאינו מעורה בהליכים המשפטיים הסבוכים, קצת נמאס מכותרות גדולות שלא יוצא מהן כלום. "כבר שנים מדברים איתי על שחיתות", חושב לעצמו האזרח, "אז איפה היא לעזאזל?". הסיבה השלישית קשורה לפרשה שבה נתניהו היה אמור לכאורה להסתבך עד צוואר גם מבחינה ציבורית – פרשת המתנות, או "תיק 1000".
בפברואר השנה הודיעה המשטרה שגובשה תשתית ראייתית נגד ראש הממשלה בחשד לקבלת שוחד מאנשי עסקים, בדמות מתנות כגון משקאות חריפים וסיגרים בשווי כולל של כמיליון שקל. למרות ההודעה הזו, נתניהו הצליח לנצח בקרב על הנרטיב. באמצע תשע"ז הוא עלה על בימת הכנסת ואמר ש"מותר על פי חוק לקבל מתנות מחברים". שנה וחצי חלפו מאז, והשיח הציבורי מלמד שהאמירה הזו התקבעה היטב בקהל הרחב. מי שניסח זאת טוב מכולם היה דווקא נפתלי בנט, באמירתו ש"על סיגרים לא מפילים ממשלה". כמובן, לא כל הציבור מקבל זאת, אבל הציבור שנתניהו מכוון אליו, אותו "בייס" וסביבותיו, מוכן להעניק לו את הקדנציה הבאה. בטח לאחר שהתברר בשבוע שעבר כי ההכרעות בחקירות נתניהו השונות – שהיועץ המשפטי לממשלה איחד להחלטה אחת – לא צפויות להתקבל לפני תחילת 2020, ובכל מקרה יהיה זה אחרי הבחירות הבאות.
כל זה כמובן לא אומר שהחקירות יסתיימו בלא כלום. ייתכן שביום מן הימים תתעורר מדינת ישראל להחלטה להעמיד לדין את ראש הממשלה באשמת עבירות חמורות. ייתכן גם שהוא ינוקה מכל רבב. אך לפי כל הסימנים, שני התרחישים הללו לא יתממשו בתשע"ט.
על סיפה של שנה חדשה, בנימין נתניהו נראה כמנהיג יחיד השולט ללא מצרים במדינת ישראל. מבחינת תלמידי חטיבת ביניים ומטה, כל שם של ראש ממשלה אחר הוא בבחינת היסטוריה רחוקה. במידה רבה, שנת תשע"ח חיזקה עוד יותר את התכתם של מדינת ישראל ובנימין נתניהו לכדי ישות אחת, כמעט בלתי ניתנת להפרדה. השמאל נחרד מכך, ורובו של הימין רק מקווה שלא ייגמר לעולם.
ההפרדה הזו תגיע מתישהו. הפוליטיקה הישראלית גמישה ונזילה, וגם אם לעת עתה נראה שכל מרכיבי הקואליציה לא מעוניינים בהקדמת הבחירות, אלה יכולות לפרוץ כמעט בכל רגע בעקבות משבר בלתי ניתן לניבוי. וכידוע, אף אחד לא יודע כיצד הוא יוצא מבחירות. אבל כל אלה הם כרגע בבחינת חישובי קיצין. נתניהו עדיין כאן, והוא מתכוון להישאר.
שנת תשע"ח הוכיחה יותר מכל קודמותיה שבנימין נתניהו הוא חבילה כוללת שאי אפשר לפרקה למרכיביה. אי אפשר לקחת ממנו רק את סגולותיו ויכולותיו הפנטסטיות בתחומים רבים, ולהשליך הימה את הזגזוגים, הבהלה ושאר תכונות האופי השליליות. נתניהו הוא מדינאי מוכשר ביותר, ויש בו גם סתירות וניגודים שמטלטלים אותו אנה ואנה. ואנחנו, מדינת ישראל ואזרחיה, ניטלטל יחד איתו גם לעבר האופק של תשע"ט.
