"כמו נסיעה ברכבת הרים", אומרת דנה סומברג כשהיא מתבקשת להגדיר את תשע"ח החולפת. "שנה סופר קשה". באמצע החורף החולף, חולקו לעובדי ערוץ 02 מכתבי שימוע לפני פיטורין. כמה שבועות אחר כך התיר להם תיקון חקיקתי לשדר חדשות, ואיום הסגירה הוסר. לקראת סוף מארס יצאה לדרך מהדורת החדשות הראשונה. מאז, ארבעה ערבים בשבוע, סומברג מתיישבת על כס המגישה כדי להיות הפנים של הערוץ, שמתמודד עדיין עם חבלי לידה לא פשוטים – מתגובות ביקורתיות, שלא לומר עוינות, מצד הברנז'ה, ועד נתוני רייטינג שלא ממהרים להתרומם.
למרות המכשולים בדרך, סומברג מלאת אמביציה. "ל'חדשות 10', שזו מערכת הרבה יותר גדולה מאיתנו ועם הרבה יותר משאבים, לקח חמש שנים להתייצב. ובכל זאת, עלינו עושים פעם בכמה ימים עוד אייטם תקשורתי שדן באחוזי הרייטינג שלנו. צריך להבין שאנחנו מביאים שינוי תפיסתי; משתמשים במושגים כמו 'פיגועי אבנים' ולא יידויי אבנים, קוראים לחיילי צה"ל 'כוחותינו'. זה נכנס לשיח. זו לא מהפכה שמתרחשת ביום אחד, היא תיקח זמן. ובכלל, רייטינג הוא אמנם המדד המקובל, אבל אנחנו בעידן הרשתות החברתיות. לא כולם, בלשון המעטה, מחכים בציפייה דרוכה לשמונה בערב כדי לצרוך חדשות. אני מרגישה שיש לנו צופים: גם כמי שחיה בתל־אביב, עיר שהיא לכאורה לא קהל הבית שלנו, אני מקבלת המון תגובות ברחוב".
כמו שקיבלת בזמן שעבדת בחדשות 2?
"לא הוגן להשוות בין מהדורת חדשות שכבר הפכה למדורת השבט, לבין מהדורה של ערוץ קטן שקיימת רק כמה חודשים. אבל אני חושבת שהיום אין אדם במדינה שלא יודע מה זה ערוץ 20, גם אם הוא לא צפה. זה הישג מטורף. אי אפשר להתעלם מאיתנו, וזו כבר הצלחה, גם אם שינוי הנרטיב לוקח זמן. אנחנו אומרים אמת שעד עכשיו לא נשמעה".
לכאורה אנשים מחפשים היום את הנרטיב הלאומי, ובכל זאת הרייטינג של ערוץ 20 אפסי.
"אנשים רוצים לשמוע את זה, רוצים שיקראו לחיילים שלנו 'כוחותינו', שיחבקו אותם ולא 'יחפשו אותם', כמו שאומרים לי הורים לחיילים. אבל רוצים גם את הריאליטי המוכר והרגיל שלהם, ולא קל לשנות הרגלים. צריך לזכור שאנחנו לא משדרים בשבת, ובכל שבוע מתחילים מחדש לאגור צופים. אנחנו אפילו לא ממוקמים טוב ברצף ערוצי החדשות בשלט. אבל מעבר לכל אלו, אני תמיד זוכרת שהמשמעות של אחוז וחצי בטבלת הרייטינג היא 45 אלף איש. מבחינתי אני יושבת בכל ערב ומגישה חדשות מול אצטדיון רמת־גן כשהוא מלא. אני לא מזלזלת בזה, ואני יודעת שאנחנו עושים מוצר מעולה".
אבל אין מה לראות בערוץ 20 חוץ מחדשות. אין דוקו, אין תוכניות מחוץ לעולם האקטואליה.
"אין ספק שצריך להשתפר. אני מבחינתי מנסה להביא עוד קהלים למהדורה, ואנחנו עוסקים בכל ענייני היום: כלכלה, חברה, כתבות צבע. אם כי האייטמים שלנו על מורשת ועל אהבת ישראל הם שמקבלים הכי הרבה חשיפה ברשתות והכי הרבה פרגון".
את התגובות האוהדות, שהיא מספרת עליהן, מספקים צופים מן השורה, לא העמיתים למקצוע. אף שהיא ותיקה למדי בתקשורת הישראלית, חוסר הפרגון הקולגיאלי הצליח להפתיע אותה. "תקופת המאבק שלנו כדי שנוכל לשדר חדשות הייתה מדהימה מהבחינה הזו. כל מי שמטיף לחופש ביטוי ומגוון דעות, התנגד פתאום כשזה הגיע אלינו. חברים שלי ממערכות תקשורת אחרות שלחו לי הודעות וואטסאפ אישיות מעודדות, אבל התבטאו באופן שונה בטוויטר. כששאלתי אותם מהיכן מגיע פיצול האישיות הזה, הם ענו שהם צריכים ליישר קו. גם כשעלינו עם מהדורת החדשות, המון חברים סימסו לי ברכות, אבל לא הסכימו שאשתף את ההודעות האלה ברשתות החברתיות".
סומברג מלינה גם על התנהגות לא מקצועית מצד התקשורת הישראלית כלפי החשיפות של ערוץ 20. כדוגמה לכך היא מזכירה את הסיפור שחשף הכתב לירן לוי, על היענות השב"ס לדרישת מחבלים כלואים להציב באגפים שלהם סוהרות שמצאו חן בעיניהם, ועל ההטרדות המיניות שסבלו הסוהרות. "כל כלי תקשורת אחר שהיה מביא סיפור כזה, היה זוכה בפולו־אפ על השערים של כל העיתונים", אומרת סומברג. "יש נטייה לא לקחת אותנו ברצינות. גם פוליטיקאים אומרים לנו 'יש לכם אג'נדה'. כל השמאל הישראלי, שזועק לפלורליזם וחופש ביטוי – יום אחר יום נציגיו הפוליטיים מוזמנים להופיע אצלנו, ומסרבים. אבי גבאי, יאיר לפיד ועוד הרבה אנשים שרוצים קהלים חדשים ולכאורה היו אמורים לקפוץ עלינו כמוצאי שלל רב. זהבה גלאון העבירה בזמנו החלטת סיעה במרצ: לא להתראיין לערוץ 20. רק תארי לעצמך מה היה קורה אם מפלגה הייתה מחליטה לא להתראיין לערוץ 2. איזה בלגן אימים היה פורץ".
הגדרות זה לפריווילגים
וכשסומברג מתרעמת, ומספרת על עמיתים שהרימו גבה לשמע ההחלטה שלה לעבור לערוץ 20, כשהיא מזכירה את ההערות העוקצניות "לא ידענו שאת ימנית, את לא נראית כזו", כשהיא מציינת שלימנים אין קרניים ולכן לא ברור לה מה ציפו לראות על ראשה – נהיה לרגע לא נעים בבטן. כי פתאום פורחת ההבנה שגם מהצד הימני של המפה הפוליטית, זה נראה קצת מוזר. בחורה תל־אביבית, שהייתה כבר כתבת בחדשות 2 ובמעריב – מה בעצם יש לה לחפש בערוץ מסורתי ימני, ועוד כזה שעסוק בנפתולי התייצבות? הרי היית בלב המיינסטרים, למה בחרת במקום שהוא לכאורה פריפריה מקצועית? או באופן סטיגמטי יותר – איך יכול להיות שאת בעצם משלנו?
אז ראשית, סומברג חשפה לאחרונה שהיא לא באמת ילדת שמנת כמו שאפשר היה לחשוב. אפילו ההפך. היא בת 36, גרושה ואם לילדה בת שמונה. נולדה בשכונת התקווה. אמא עובדת ניקיון, אבא מאבטח. בית חילוני, מסגרות חינוך דתיות. "זו הייתה 'שכונת חיים' כזו. לפני העובדים הזרים. כל הדלתות היו פתוחות". היא זוכרת מילדות עיקולי הוצאה לפועל, שחרור בערבות של אבא לא פעם ולא פעמיים, כשהחובות תפחו. חישובים ביתיים בלתי נגמרים אם לקנות השבוע עוף, ואם יהיה מספיק כסף לשלם על הטיול בבית הספר. אופק תעסוקתי מוסלל שפסגת השאיפות בו כללה בית ספר מקצועי, מגמת ספָּרות. "אני לא אוהבת להתמסכן, אבל גדלתי בבית של מצוקה. מה שכן, מגיל צעיר חינכו אותי היטב. תמיד הסבירו שאף אחד לא חייב לי שום דבר".
בגיל 12 גילתה לראשונה את החיים האחרים, אלה שבצד השני של העיר. "הייתי מהדור הראשון של האינטגרציה. עד אז בכלל לא ידעתי שקיימת תל־אביב שונה, שבעה. בתחילת כיתה ז' העלו את כולנו על אוטובוסים לגימנסיה הרצליה. אז לראשונה הבנתי כמה אני בכלל לא חלק מהמשחק. לא חלק מהשיח. כמה הקול שלי ושל כמותי לא נשמע".
אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים, אבל זה תיאור שכמו לקוח מימי המעברה.
"נכון. כי לא היה עדיין אינטרנט, לא היו רשתות חברתיות. היה ניתוק".
במקרה שלה, האינטגרציה לא נחלה הצלחה. "העיפו אותי מבית הספר כי לא עמדתי בסטנדרטים. גם הצבא לא גייס אותי, בין השאר כי אבא שלי ז"ל גסס מסרטן באותה תקופה. עד היום השירות חסר לי. אני רואה שאת מופתעת. לא רואים עליי, נכון? אני נראית כמו מישהי שעברה מסלול של גל"צ ומשם לתקשורת, אבל לא, ממש לא. אגב, אני גאה לומר שאצלנו בערוץ 20 אין גל"צניקים".
לאחר שנשרה מהתיכון היא יצאה לעבוד. "ניקיון, מלצרות, מה שהיה". אחת מעבודות המלצרות הייתה במסעדה סמוך לבית מעריב. "יש לי הרבה חוצפה ונחישות, וידעתי שאני רוצה לעסוק בתקשורת. יום אחד פשוט ניגשתי לקבלה במעריב ושאלתי אם צריכים שם מישהו. אמרו לי שלא, אבל אולי במקומונים. ניגשתי למקומונים, ושם אמרו שמחפשים אנשים עם ניסיון. ביקשתי שינסו אותי, אמרתי שאעבוד בחינם. מכיוון שגדלתי בדרום העיר והכרתי היטב את האזור, שלחו אותי להיות כתבת פלילים. ככה זה התחיל. יצאתי לרוץ בשטח. די מהר הבנתי שאני צריכה להגיע לערוץ 2, ולשם כיוונתי".
בדרך היא עברה גם בחדשות המקומיות של HOT ובערוץ הראשון, עד שב־2008 הצליחה להגשים את החלום. "לא קטפו אותי לשם. ירקתי דם תשע שנים עד שהגעתי". היא המשיכה להתרוצץ מזירת פשע אחת לאחרת, עדיין כיתתה רגליים בין אולמות בתי המשפט; אבל הפעם ככתבת במהדורת החדשות הנצפית במדינה.
לאחר כמה גלגולים מקצועיים נוספים היא מונתה לכתבת המדינית של מעריב, ונגעה לראשונה בפוליטיקה. "עד אז אף פעם לא הבעתי דעה, וגם לא באמת עניין אף אחד מה דעתי, מה חושבת כתבת הפלילים שעוסקת במיץ של הזבל. שואלים אותי היום אם תמיד הייתי ימנית. תראי, גדלתי בשכונת התקווה. הערכים שלי די ברורים, אבל כשאתה עוסק בהישרדות יומיומית, להגדיר את עצמך זו פריווילגיה. רק כשהגעתי לתפקיד של כתבת מדינית, דברים התחדדו לי".
בלי איום על ההגמוניה
לערוץ 20 התגלגלה סומברג די במקרה. "חיפשו פרשנים לתוכנית שהגיש בזמנו שרון גל, והתחלתי להגיע לשם מדי פעם. מאוד התחברתי למה שמצאתי". לדבריה, היא אהבה לראות את המנון המדינה שתלוי בכניסה למערכת הערוץ לצד דגל ישראל, ונהנתה גם מתחושת האנדרדוג. "אתה בא מלמטה, מקים משהו חדש. בעיקר אהבתי את הגיוון האנושי. נוהגים ללגלג על ערוץ 20 שיש בו רק דעה אחת, אבל כמי שעברה כמה וכמה כלי תקשורת, אני אומרת בבירור שזה המקום הכי מגוון. רוב המערכות שעבדתי בהן היו מאוד הומוגניות. אין לי חלילה טענות לאף אחד, אבל אני חושבת שאם בזמנו הייתי מגיעה עם אותה הביוגרפיה, אבל היו קוראים לי 'שרית פרץ' והייתי בעלת חזות, נאמר, מזרחית יותר – לא הייתי משתלבת בתקשורת כל כך מהר. השם והמראה האשכנזיים עזרו לי. חשבו שאני צפונית".
קרולין גליק אמרה פעם שלנשים אין תקרת זכוכית בתקשורת, אבל לימנים כן.
"אני מקווה שזה לא כך".
אם תרצי יום אחד לחזור מערוץ 20 לערוץ 2, זה יהיה אפשרי?
"אני לא יודעת, לא ניסיתי. אבל אין ספק שאחרי ערוץ 20 את מקוטלגת, שמים לך תווית על המצח".
לאחר כמה תפקידים קטנים יותר בערוץ, הוצע לה להגיש את מהדורת החדשות. אני שואלת אם היא מתגעגעת לעיתים ליציאה לשטח. לעיתונאות הסיזיפית, שנוצרת דרך הרגליים. סומברג מודה שלפעמים כן. "בסוף, מי שעיתונאי הוא עיתונאי. אולי המשכורות בתקשורת לא משהו, אבל כשאתה שם אתה חלק מקביעת סדר היום במדינה. אהבתי מאוד את התחום המדיני, אבל בשבילי התפקיד הנוכחי הוא גאווה עצומה".
העלית בדעתך שהחודשים הראשונים של הגשת החדשות יהיו כל כך מאתגרים?
"תראי, החיים לא קלים. שלי לפחות אף פעם לא היו. אני מודה שחשבתי שיהיה מעט יותר פרגון. אני זוכרת שהמהדורה של התאגיד עלתה, והתקשורת כולה התגייסה ובירכה בהתלהבות ואיחלה הצלחה. במקרה שלנו, הפוליטיקאים פרגנו, ומהימין פרגנו, והתקשורת – הרבה פחות משחשבתי. אני לא מבינה למה. הרי בסוף אנחנו ערוץ קטן, ואנחנו לא באמת מאיימים על ההגמוניה. כל אחד רוצה להיות אהוב, אז זה לא נעים. אם כי להיות אהוב על ידי הברנז'ה זה גם כך עניין די מצומצם. את יכולה לראות את ציוצי האהדה בטוויטר ואת חלוקת הפרסים ההדדית.
"השנה הבאה תהיה שנת מפנה. יהיה איחוד של ערוץ 10 ורשת, אולי תהיינה בחירות. הרבה דברים יכולים לקרות. אני אדם אופטימי באופן חסר תקנה, תמיד נראה לי שיהיה טוב. אני בהחלט רואה מציאות שבה אנחנו פורצים ומתעצמים והרייטינג צומח. גם עכשיו משהו לא מסתנכרן בעיניי בין נתוני הצפייה לתגובות ברחוב. לא שאני חושבת שאנחנו עומדים על 20 אחוז, אבל אני יודעת שאנשים צופים בנו".
אולי אתם קצת דוחפים יותר מדי? קצת "ימנים בכוח"?
"בשוק שהיה כל כך חד־צדדי, הגיוני שתהיה תנועת מטוטלת. כדי לעשות שינוי, ההבדל צריך להיות חד. לעולם לא נקרא לעהד תמימי 'לוחמת חופש', כמו שהיו מי שקראו לה, וגם בסיפור אלאור אזריה ברור שהטיפול שלנו הוא שונה מכולם. מה שעשינו הוא אבן דרך בתקשורת הישראלית. הנענו שינוי בשיח, ועצם זה שגם בתוך הימניות רואים כבר גוונים שונים – זה עניין שכל צרכני התקשורת מרוויחים ממנו.
"הנוכחות שלנו גרמה לאנשים לצאת מארון הימניות, להגיד בקול שהם ימנים. בשישי בבוקר הייתי בקניון רמת־אביב, לא מקום קלאסי של קהל צופי ערוץ 20, וקניתי לי קפה. אנשים שעמדו מאחוריי בתור אמרו 'סליחה, את דנה מערוץ 20?', וטיפה התכווצתי. כי במקומות כאלו אני מקבלת לפעמים שטיפה – 'איך את יכולה', 'מעבירים לך תשלומים מהלשכה בבלפור', 'את יותר גרועה מהקריינית בצפון־קוריאה'. אלו תגובות שוליות, אבל זה קורה. אחרי שלועגים לנו בתוכניות כמו גב האומה, זה קורה אפילו יותר. אמרתי לעצמי, רק שלא יתחילו על הבוקר. אבל הופתעתי: הם אמרו שהם צופים ואוהבים, ושמחים שהערוץ קיים. אני מרגישה שיש ממש צמא לשיקוף של דעות אחרות".
בואי רגע נשים דברים על השולחן: מגיש או כתב בערוץ 20 יכול להביע דעה שחורגת מהקו המערכתי?
"אני יודעת שזה יישמע מתחסד או משהו, אבל ממש ממש אין קו מנחה. יש עורך ראשי למהדורה, יורם כהן, ויש אצלנו שיח. אני לא מגישה שבאה, מתאפרת ומתיישבת על הכיסא, אני מעורבת. יש דברים שאני רוצה לומר, אז מדברים יחד ומחליטים".
יש נושאים שאת רוצה לעסוק בהם אבל לא יכולה?
"לא".
ולמה הורידו את "הפטריוטים"?
"האמת היא שאין לי מושג. אני שמחה ששמעון ריקלין ואראל סג"ל מופיעים לפניי בתוכנית משלהם, ונותנים לי את המקפצה לחדשות. יש לנו הרבה שיחות, לפעמים ויכוחים, אבל גם אז לא מדובר בהתנצחויות מתוך פוזיציה אלא בדיונים. לפעמים הם משכנעים אותי, לפעמים אני משכנעת אותם. בכלל, ערוץ 20 הוא מקום טוב. הווי, חמימות, אווירה של חלוציות, של לנסות לעשות משהו אחר. ואני מאוד מקווה שבראש השנה הבא נסתכל אחורה ונאמר: עשינו זאת. עשינו את הקפיצה".
