קורות החיים של שפי פז סובלים מחוסר אמינות ספרותית, שרק במדינת ישראל יכול לקרום עור וגידים. יוצאת קיבוץ חילונית להחריד עוברת לגור בעיר הגדולה, חדורה במוטיבציה שמאלנית מובהקת. בתל־אביב היא מתאהבת באישה ומתחתנת איתה, ויחד הן מזדהות לחלוטין עם מסרים פרוגרסיביים כמו אהבת אדם, הכלת הזולת, שוויון, זכויות פליטים, ובקיצור – כל העסק השגור שמפרנס את הכיכר מדי מוצאי שבת. אלא שאז הן מחליטות לעבור לגור בדרום תל־אביב, והמציאות מכה בפניה של שפי לאט, אבל בטוח. מציאות קשה מנשוא של נשים קשות יום, שחייהן הפכו לסיוט מתמשך.
יש שני סוגים של אנשים: אלו שמתאהבים בדעות שלהם ואז מתחתנים איתן באופן קתולי, כך שהמציאות לא תוכל לסדוק אותן ולא משנה מה הנסיבות, וישנו הסוג השני. כדי להשתייך לסוג השני נדרשות להתקיים בכפיפה אחת בלתי אפשרית כמה וכמה תכונות נדירות – יושרה פנימית חדה כתער, אומץ אדיר לצאת מול עצמך ומול העולם ולומר "טעיתי", ענווה, תום ילדותי, ובעיקר היכולת לאהוב את הזולת יותר משאתה אוהב את עצמך או את הפוזה האוניברסלית שגרמה לך להרגיש יפה כשהבטת במראה. שפי בורכה בקומבינציה הנדירה הזאת. כך נוצר הזיווג שנראה על פניו בדיוני – האליטיסטית האשכנזייה הלסבית והחילונית הפכה למלאך הגואל של נשים מזרחיות, מסורתיות, מהשכבות החלשות. נשים מהסוג שנמצא בנקודה העיוורת של אוהבי האנושות, אבל שונאי האדם.
זה היה תהליך איטי, נטול פניות פרסה חדות. כששפי הסתובבה בשכונה החדשה שלה, היא הביטה סביבה כדי לראות: את המצוקה, את ההזנחה, את הזנות הפושה, את מחטי המסוממים הזרוקים בחצרות האחוריות, את בקבוקי הבירה הריקים בכניסות לבניינים הישנים. היא ראתה את הנשים שכלואות בבניינים ומפחדות לצאת אל הרחוב, כי כל סמטה צופנת הטרדה מבהילה או אונס. ובעיקר היא ראתה את המסתננים שהלכו ומילאו את הרחובות יותר ויותר עם כל שנה חולפת, מטילים אימה, אלימות ופחד על נשים שאין להן כתובת לפנות אליה.
שפי החליטה להיות להן לכתובת. זה נשמע כאילו הייתה לה בחירה חופשית, אבל מי שמכיר אותה יודע: ההחלטה בחרה את שפי, לא היא בחרה בהחלטה.
לא בכדי כתבתי "תום ילדותי": שפי פנתה בראש ובראשונה אל ארגוני זכויות האדם ואל ארגוני הנשים, במחשבה נאיבית שהם הראשונים שיצטרפו למאבק. הרי יש כאן נשים מוחלשות וסובלות, חשבה שפי לעצמה, והארגונים האלה הרי היו הבית הטבעי שלה במשך שנים. בהתחלה היא נתקלה באדישות מנומסת, שהפתיעה אותה מאוד. חברות כנסת, מובילות דעת קהל, נשים חזקות ופמיניסטיות – כולן עשו הכול כדי למוסס את תחינותיה העיקשות לעזרה. אחר כך האדישות הפכה להתנגדות אקטיבית ואגרסיבית. הבית הישן של שפי, האוהב, המכיל, השוויוני, הסובלני, סימן אותה כאויבת גזענית ופשיסטית רק כי ביקשה להרחיק מסתננים בלתי חוקיים משכונתה המוחלשת גם ככה. נדמה לי שכאן נשבר ליבה של שפי, אלא שבמקומו צמח לב חדש: נחוש יותר ואדיר בעוצמתו, הלב של שפי הפך לכוח טבע.
"שפי פז לגז", מאחלות לה כתובות גרפיטי מתחת לביתה. "הלוואי שיחזור לך הסרטן", מאחלים לה פעילי שלום ברשת. אבל שפי ממשיכה להילחם. כבר אי אפשר לספור כמה פעמים נגררה, הושפלה ונעצרה בידי המשטרה בהפגנות, כשכל חטאה היה עצם עמידתה שם. גם אי אפשר לספור את העדויות המצולמות לאלימות מזעזעת של מסתננים, ששפי העלתה לרשת כדי שכולם יראו, יזדעזעו ויבואו לעזור. בהפגנה הגדולה שנערכה בסוף אוגוסט תחת הכותרת "סופי מחכה לביבי", ראינו שזה לא מאוד עוזר: למרות התמיכה מהקהל היושב בבית, הנוכחות בשטח הייתה מצומצמת מאוד. אם להוסיף לזה את ההתעלמות המוחלטת של כלי התקשורת, הרי ששפי בסופו של יום נאבקת כמעט לבד.
לפעמים אני חושבת, מאיפה הכוח הזה. מתי היא ישנה? כיצד היא מתפרנסת? איזה מחיר היא משלמת? ואז אני רואה אותה בסרטון, רוקדת מול איזה בית כנסת בדרום תל־אביב, לאחר שראש העיר הוציא צו להפסיק את זמירות הטרום־שבת שלו. מה לקיבוצניקית הזאת ולמאבק על זמירות השבת, אני מחייכת מול הסרטון, ושבוע אחר כך אני שומעת שהיא ניצחה את ראש העיר ובית הכנסת ימשיך להשמיע שירים.
בעולם שלנו, שפי מבלה את רוב זמנה במאבקים ובמעצרים. בעולם מתוקן שפי הייתה בעיקר רוקדת, ומקבלת את פרס ישראל על גבורתה ונחישותה.
