אנשי השנה שלי הם הכול ולא כלום. שמונה נערות נפלאות ונער אחד נפלא. פניה היפות של הארץ הזו ופניה המכוערות מכעור. הם כל מה שיכול להיות פה קסום ומיוחד ומלא חן וכל מה שמכעיס ומקומם עד זוב ייאוש. עד זוב מים. עד זוב חיים. הם תום נעורים ורפש־התום־נעורים ששוכר עורכי דינים בלתי מנוצחים. הם צחוק מתגלגל אל מול צחוק הגורל האכזר. הם טי־שירט לבנה קרועה וגלימת עורך דין שחורה. הם גוף בריא וגמיש וקל תנועה והניוון שדוגר ומאיים לבקוע מתוכו. תיק תיק תוק. הם בני ציון וציון אמיר. תיק תיק תוק. ואצלם דממת נעורים. רות סוף. הם עין צופיה ועין עצומה. הם יפחה חלושה וסטירת לחי מצלצלת. הם רעות ויד חברית המושטת לעזרה ויד אלוהים אדירים שגוברת. אלוהים אדירים. הם נקיקי תקווה וסלעי זעם, נחלי אהבה ונחלי כאב. נחלים נחלים נחלים, לאן אתם הולכים, והים איננו מלא לעולם. הם מים צלולים ומים עכורים, יפעת הטבע ואימתו הנוראה. הם נדודי שינה של אב ואם ונדודי מדינה. הם אמונה בטוב ובאדם, ורגע, שאלה, לא הבנתי, המדריך, תגיד לי איך קרתה כנבלה הזאת בישראל? בלי תשובה טובה. הם כל מה שיכולנו להיות כשאנחנו הכי גבוהים וכל מה שאנחנו כשאנחנו רעים וחטאים מאוד. מלוא כל הארץ כבודם של נערינו היפים ומלוא כל הארץ עלבונם.
כשתגדלו תבינו אמרו לכם ושיקרו במצח נחושה
ובלילות שאלוהים מתנחם על הרעה
תהום אל תהום קוראת
אשמנו. בגדנו. גזלנו
חיים
ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה
