הם לא נחתו על השמש, לא העפילו למונדיאל, לא הוציאו אמירה הגיונית מסתיו שפיר. לא, הם רק עשו את המובן מאליו: הכירו בירושלים כבירת ישראל.
הרי כל הטקס היה מובן מאליו. החל בתחזיות של עיתונאי ארצנו שזה לא יקרה, דרך החמיצות שבה הגיב השמאל, וכלה בחגיגת המוות הפלסטינית. בעצם, כלה במבט המדוכא של ערד ניר. אולי זה הקטע בעולם הכל־כך לא מובן מאליו שאנחנו חיים בו. אולי רק נשיא אמריקני בכלל לא מובן מאליו יכול לבוא – אחרי שורת נשיאים אמריקנים שבחרו לעשות הכול למעט המובן מאליו – ולקיים את הבטחת הבחירות הכי מובנת מאליה אי פעם: העברת השגרירות האמריקנית לירושלים.
ומדהים איך אנחנו, עם שחווה את מעמד הר סיני ועוד איזה מעמד או שניים, מתרגשים מדבר כל כך מובן מאליו. אולי כי כבר שנים, הדבר הכי לא מובן מאליו הוא שמישהו עושה את המובן מאליו ביחס אלינו.
אומרים שהמעשה הזה עשוי להוליד בהמשך עוד המון מעשים מובנים מאליהם מצד מדינות אחרות, שיבחרו גם הן במובן מאליו ויעבירו את השגרירויות שלהן לירושלים. מצד אחד זה מרגש, אבל מצד שני – כמה אפשר להתרגש מכך שפולין או ניקרגואה עושות את המובן מאליו? מילא כשזה מגיע ממעצמה שבראשה עומד נשיא יוצא דופן, שבאותה מידה שעשה את המובן מאליו, גם היה יכול להחליט שהוא עוקר את הכותל המערבי ושם אותו – צבוע בוורוד – על מדשאת הבית הלבן. אבל כשמדינות שערך המטבע שלהן נמוך בהרבה משלנו הולכות בעקבות טראמפ, המובן מאליו כבר פחות מרגש. צרפת? ולקאם. אנגליה? לא יכול לחכות. קנדה? סוף־סוף יהיה לכם דבר נוסף להתגאות בו חוץ מהוקי. אבל גואטמלה? וואו, תודה, אני לא יכול לחכות שנרחיב את יחסי הסחר שלנו ותוכלו למכור לנו עוד מהכלום שאתם מייצרים. אני יודע, זה קצת מתנשא, אבל מה לעשות: יש גבול לכמה שאני יכול להתרגש ממדינות שבוחרות לעשות את המובן מאליו.
ורגע לפני תשע"ט, בקשה לי אליך, עולם: אנא, דאג שהאירוע הגדול של השנה הבאה לא יהיה מובן מאליו. תן לי איזו יציאה יוצאת דופן. שחייזרים ינחתו פה ויגידו שהם עוקבים אחרינו שנים ומתים על אתניקס. שבאולפן שישי ישב פרשן שחושב שישראל היא הצד הצודק בסכסוך הישראלי־פלסטיני. שמחקר מדעי יגלה שבירה מאריכה חיים. שהשמאל ינצח, כדי שהימנים שעסוקים כל היום בלהתבכיין על ממשלת הימין יבינו שיכול להיות יותר גרוע. ששירן תגיד לי בסוף הוויכוח "אתה צודק". אם יש דבר שאני לא אעמוד בו, זו עוד שנה כל כך מובנת מאליה.
