"אחרי נתניהו, אני אהיה ראש ממשלה", הכריז יו"ר הבית היהודי בתחילת שנת תשע"ח, ומאז הוא עושה הכול כדי שזה יקרה. בשלל הזדמנויות מיצב נפתלי בנט את עצמו כמבוגר האחראי וזכה לאהדה נרחבת, ומצד שני הצליח לשמר את תדמיתו כימני וכביטחוניסט. הוא עדיין מגלה מעט פזיזות ברטוריקה, ולא תמיד שוקל את מהלכיו לפני שיצא לקטטה נוספת עם ליברמן או ביבי. בחודשים האחרונים הוא מאגף מימין את הממשלה בכל הזדמנות (פסקת ההתגברות, תגובה צבאית לטרור ההצתות) ומוכיח את נחיצותו לבסיס בוחריו, אבל מניח בצד עניינים חברתיים.
בעיצומה של סערת טקס המשואות, כשהתחוללה מלחמת רגב־אדלשטיין־נתניהו, פנה יו"ר הבית היהודי במכתב לראש הממשלה והציע לו, בחריגה מן הפרוטוקול, להיות הנואם המרכזי בטקס פרס ישראל. נתניהו לא נענה להצעה, אך המכתב השיג את יעדו: בעוד בליכוד נמשכות ההתכתשויות, בנט נתפס כדמות השקולה והממלכתית. עם פרסום המלצות המשטרה להעמיד לדין את נתניהו באשמת קבלת שוחד, אמר בנט שהוא מאמין לראש הממשלה, אך מתח ביקורת מוסרית ("קבלת מתנות בהיקף כזה לאורך זמן איננה משמשת דוגמה לאזרחי ישראל") – מה שלא עשה כחלון, למשל. בהמשך השנה, עם פרסום ההצהרה המשותפת של נתניהו וראש ממשלת פולין על חוק השואה הפולני, יו"ר הבית היהודי תקף אותה בחריפות וכינה אותה "חרפה רוויַת שקרים". בכל אחת מהפעמים האלו הוא זכה כמובן לתמיכה גורפת במחנות אחרים, והצטייר כמי שאינו הולך בעיניים עצומות אחרי ראש הממשלה. מצד שני, הוא שילם על כך בביקורת פנימית.
בנקודות אחרות על הציר בשנה שחלפה, הצליח בנט לחשק את הממשלה מימין, ואף "הואשם" שהוא ראש הממשלה בפועל. הוא היה זה שהוביל את המאבק נגד מתווה המסתננים שהציע נתניהו, ובהמשך דחף את פסקת ההתגברות (שבינתיים התמוססה ונעלמה), תוך התנגחות עם הליכוד ושימוש בוועדת השרים בראשות שקד. אגב, אם לא הנחישות של בנט לדחיפת חוק מל"ג יו"ש לפני למעלה מחצי שנה בוועדת השרים, בניגוד לעמדתם של נציגי הליכוד, חגיגות חנוכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל היו נדחות למועד לא ידוע.
בזירה הפנים־מגזרית גילה בנט פרגמטיות. הוא נטש את המחשבות על היפרדות מהאיחוד הלאומי, והודיע על ריצה משותפת עם אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ' גם בבחירות הבאות. עוד סימן להבנה שהבייס הוא העיקר, בעידן שבו כל מי שרואה עצמו מועמד לראשות הממשלה פוזל ימינה. בין לבין ניגח בנט את שר הביטחון על מדיניות ההסדרה אל מול טרור העפיפונים וירי הרקטות, וטען שזו "שגיאה חסרת אחריות". את הביקורת על ההתנהלות הביטחונית של ציר ליברמן־נתניהו הוא לא שמר רק לחדרים הפנימיים, אלא הביע בכל ריאיון.
וישנו העניין הקטן ההוא שנקרא משרד החינוך. השנה לא עמדה בסימן שינויים גדולים במערכת: בנט התמקד בטיפוח מהפכת המתמטיקה ובשמירה על הקיים. יחד עם זאת, הוא המשיך למקם בעמדות השפעה במשרד את אנשי הציונות הדתית, כמו למשל המפקחת החדשה על מקצוע האזרחות – עינת אוחיון, עד לא מכבר מנהלת אולפנית הראל בכפר־סבא.
כדאי גם להזכיר את מה שבנט לא עשה השנה. במאבקי דת ומדינה הוא פשוט לא הביע עמדה. את המלחמות על צביונה של הציבוריות הישראלית הוא השאיר לחרדים ולאנשי האיחוד הלאומי. זו הייתה בחירה מודעת של מי שרוצה לגרוף מצביעים מהליכוד ולהצטייר כממלכתי יותר מדתי. ראשות מפלגה מגזרית מעולם לא הביאה מישהו לראשות הממשלה.
ימני, ממלכתי, ביטחוני (לאו דווקא בסדר הזה). זה הטיקט שרצה בנט למכור בשנה האחרונה לאזרחי ישראל. בסקרים נראה שמפלגת הבית היהודי שומרת על כוחה. לא ממריאה כלפי מעלה, אך המסלול קיים. בנט הבהיר מה הוא מציע. כשתבוא ההזדמנות – בבחירות הבאות, בבחירות שאחריהן – הוא ינסה לקטוף את הפירות.
