בשיא, נשים כמעט התחרו ביניהן בסיפורי הטרדות. "גם אני הוטרדתי", התנוססו הפוסטים מכל עבר. באוטובוס, בצבא, בריאיון עבודה – ההטרדה הפכה כמעט לתו תקן. "מה איתך סיס, עוד לא הוטרדת?", "אני כבר הוטרדתי במשרד". הוטרדתי, משמע אני אישה. הוטרדת, משמע את קיימת.
הקמפיין היגר הפעם מהוליווד, לאחר שנחשפה שם ספירלת שתיקה של תעשייה שלמה: מפיקים, בוסים נהנתנים, במאים ושאר בעלי כוח ושררה הטרידו ותקפו שחקניות על ימין ועל שמאל, ואלו נאלצו לשתוק כדי לשמר את הקריירה. הארווי ויינשטיין, מפיק־העל ההוליוודי שעשרות נשים האשימו בהטרדות, בתקיפה ובאונס, היה הקש ששבר את גב הגמל. ברשתות החברתיות התפשטה התגית MeToo, ונשים וגברים בכל רחבי העולם שיתפו את סיפורי הפגיעות המיניות שחוו.
הזכורה מכולן אצלנו הייתה מגישת החדשות אושרת קוטלר, שבתחילת נובמבר בחרה לחשוף בשידור חי את "ההצעה המגונה" שקיבלה לפני 25 שנה ממנכ"ל קשת דאז, אלכס גלעדי. זה קרה כשקוטלר הגיעה אליו לריאיון עבודה. "כמה שעות אחר כך, אלכס גלעדי מזמין אותי לארוחת ערב", סיפרה לתמר איש־שלום ולצופים. "כשאני מנסה להתחמק ואומרת לו שאולי צהריים דווקא, הוא מבהיר לי 'לא, לא, ארוחת ערב, וגם תפני את הערב'. ואז אני אומרת לו: 'מר גלעדי, מחמיא לי שאתה מזמין אותי לארוחת ערב, אבל אתה יודע שאני נשואה?'. ואז הוא מסביר לי… הוא אומר לי, 'מה זה קשור? את לא יודעת איך מתקדמים בטלוויזיה בהוליווד?'"
הווידוי הפומבי התקבל בהלם מוחלט בתעשייה, והביא לבסוף להשעייתו העצמית של גלעדי. כפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ עוד ועוד סיפורים – העיתונאית נרי ליבנה חשפה הצעה מגונה נוספת מגלעדי, דנה וייס האשימה את גבי גזית, אחר כך גם שלמה גרוניך עלה על המוקד, והעיתונאית סילבי קשת טענה שטומי לפיד המנוח ניסה לאנוס אותה בזמן ששהו יחד בלונדון, אי אז בשנות השישים.
אסור להמעיט בערכו של הקמפיין. תהליך החשיפה המבורך עשוי להבטיח לבנות ולבנים שלנו עולם טוב יותר בעתיד. אבל צריכה להתלוות אליו גם אפשרות ללימוד הלקח. כאשר פורסם ריאיון ההתנצלות של ארי שביט בעיתון הארץ, כשנה וחצי אחרי שהואשם בהטרדה מינית של העיתונאית דניאל ברין ופרש מכתיבה, היו שטענו שלא צריך להעניק לו במה. זהו בדיוק המדרון המסוכן: אם גברים ירגישו שהציבור לעולם לא ימחל להם, ושאין דרך לתקן את מעשיהם, הם יעדיפו להכחיש מאשר לקחת אחריות.
בעיה נוספת שיצר הקמפיין היא חוסר המדרג בחומרת המעשים: דין ליטוף בישבן כדין אונס, אף שגם בעולם הפלילים לא מתייחסים למי שסטר לחברו באותה חומרה כמי שנועץ סכין בחזה. יש מדרג בפשע. חייב להיות. כאשר הציבור הוא השופט והטוקבקיסט הוא חורץ הדין, הזעזוע הופך לחסר פרופורציה וגורם לקהות חושים.
שלא יהיו אי הבנות: סביר מאוד להניח שרוב הסיפורים שנחשפו בקמפיין היו נכונים. גם השאלה "למה הן נזכרות עכשיו" די מיותרת, וכבר אמרה מי שאמרה ש"ביום שהגברים ישאלו אותנו מתי להטריד, אנחנו נשאל אותם מתי לחשוף את ההטרדות". מצד שני, החוק למניעת הטרדות מיניות נחקק רק בשנת 1998, ואי אפשר לחמוק מהתהייה המתבקשת: לו הגברים שהטרידו בעבר היו נקלעים לאותה סיטואציה היום, עם כל המודעות שיש להטרדות מיניות, האם עדיין היו נוהגים כך?
אלכס גלעדי הציע מה שהציע לקוטלר בעידן שבו המילים "הטרדה מינית" בקושי היו קיימות בלקסיקון. המעשה הזה היה מכוער אז כמו שהוא מכוער היום, אבל אדם גם נשפט לפי הסביבה שחי בה, ולפי מערכת הערכים סביבו. לקחת אדם בן 75 ולעקור אותו מההקשר ההיסטורי – זה קצת כמו לקחת מלך פאודלי ולשפוט אותו מוסרית על גזל נכסים מנתיניו, או לבקש מילדי שנות השישים לשפוט את הוריהם על הצלפות החגורה שספגו.
היום, בקונסטלציה האובר־מודעת, גבר צריך להיות ממש אידיוט כדי לקחת סיכון ולהטריד מינית, ומי שעושה זאת ראוי בהחלט לגינוי ציבורי. אבל מטרידי שנות השמונים והתשעים, גם אם התנהגו כנבלות, מה טעם יש בלהתחשבן איתם או לחנך אותם שנייה לפני המוות או שנייה אחריו? הניחו לישישים ולזקנים. בואו נתמקד בגברים בני ימינו.
