שתי פרשות שהלהיטו את השיח הישראלי השנה נגעו ישירות לחבר הכנסת אמיר אוחנה. הליכודניק מבאר־שבע, שמתגורר כעת בתל־אביב עם בן זוגו ושני ילדיהם, עמד בראש הוועדה להכנת חוק יסוד הלאום. רצה הגורל, ובסמיכות לאותו חוק יסוד שאוחנה היה ממוביליו, עבר גם "חוק הפונדקאות" שאינו כולל זוגות חד־מיניים. בהיעדר בשורה חדשה לקהילה הלהט"בית, עורר החוק האחרון סערה שאיימה להבליע את הישג הקואליציה בחקיקת חוק הלאום.
בקהילה הגאה – לאו דווקא ציבור המצביעים האוטומטי של מפלגת השלטון – ציפו שאוחנה יהפוך שולחן או לפחות ישבור משמעת קואליציונית. הח"כ מצידו הסביר ששימורו של מצב קיים, שלא השתנה גם תחת ממשלות שמאל מובהקות, הוא לא סיבה טובה למרד. ואיך לומר בעדינות? לא כולם אהבו את זה. אוחנה קיבל תגובות מבזות, כונה "פשיסט" ו"גזען", ואם זה לא מספיק – גם הפיצו תמונה שלו לצד אדולף היטלר, בשם הליברליות הנאורה.
אם אוחנה נקרע בין מחאת הקהילה שהוא משתייך לה ובין עמדת הקואליציה שהוא חבר בה, הוא הצליח להסתיר זאת היטב. בדרכו האלגנטית שמר אוחנה על סדר עדיפויות ברור, בלי להתבלבל ובלי ולהתנצל. בריאיון לשירית אביטן־כהן בעיתון הזה אמר חבר הכנסת לפני כחודשיים: "במדינת ישראל המאוימת והמאותגרת, הנושא הלהט"בי הוא לא הנושא הכי חשוב. הנושאים הביטחוניים הלאומיים הרבה יותר חשובים. כן, אני רוצה לקדם את הנושאים האלו", הוסיף בנוגע לזכויות החד־מיניים, "אבל הם לא חזות הכול. אני הומו, לא רק הומו. בעוד מאה שנה כשיסתכלו אחורה, חוק הלאום הוא מה שיזכרו. היתר יתעופף ברוח".
אוחנה בן ה־42 ובן זוגו הם הורים לתאומים שנולדו בהליך פונדקאות בארה"ב, לפני שלוש שנים. הנושא לא זר לו. אבל כאמור, הוא בוחר את המלחמות שלו. בסדר העדיפויות שקבע לעצמו, חוק הלאום ניצב בראש הרשימה. אם תרצו, בראש פירמידת האינטרסים שלו עומדים אופייה וזהותה של המדינה. נאצות וקללות אינן זרות למכשיר הסלולרי שלו, אבל אוחנה כמו אוחנה לא מתחנף לשיח השולט בתקשורת בנושא הלהט"בי, ולא נגרר לפסטיבל שנאת נתניהו רק כדי לזכות בכמה נקודות זמניות מהמיקרופונים של המדינה. את הקרבות שלו הוא מנהל בנחישות מעודנת, נקייה ולא מתלהמת. ככה בטבעי, כאילו אין סולם חזן־רגב לפרובוקציות קולניות שמשיגות עוד הופעה תקשורתית, כשהשם של הח"כ מאוית נכון, גם במחיר טינוף השיח הציבורי.
בעידן הרשתות החברתיות, בשעה שמשכן הכנסת עמוס בעובדי אלילים הסוגדים לאלוהי הלייקים, גם בסגנון הזה כשלעצמו יש בשורה. בעוד מאה שנה כשיסתכלו אחורה, אוחנה ייזכר בין מקדמי חוק הלאום, ויש לקוות שייזכר גם כמי שעשה פוליטיקה אחרת, בעידן שבו חיצי הלשון הפכו לנשק קונבנציונלי בקרב על התודעה.
