פגשתי אותו לראשונה בקומה הרביעית בבניין מעריב המתפורר ברחוב קרליבך. הוא ישב אז בלשכתו של רונאל פישר, שעזב את העיתון למחוזות שיתבררו לימים כמסעירים יותר. מוניתי אז לכתב חוקר במוספי סוף השבוע של מעריב, וניגשתי להכיר את הקולגה שכבר היה ותיק בבניין. כשנכנסתי לחדרו התרומם ראשו, עיניים סקרניות וטובות, מעל הניירות שנערמו על השולחן. הקיפו אותו ארגזים מלאים בעוד נייר.
קלמן הוא איש של ניירות. מסמכים. חומר. יש מי שיחשוב שמתיש להתעמק בכל זה. להיכנס לפרטים. לבדוק בזכוכית מגדלת מה התאריך בראש המסמך, האם הוא מתיישר עם הרצף הכרונולוגי של האירועים, האם הנייר חתום בסופו, ואם כן האם החתימה אותנטית. קלמן מת על זה. זו לא כניסה לפרטים שבאה מתוך הכרח. קלמן הוא לא התלמיד שהוריו כופים עליו להכין את שיעורי הבית, הוא מהתלמידים הנדירים שבאמת אוהבים ללמוד. קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי אמיתי.
נהיינו חברים. שותפים לצרות של עיתונאים חוקרים. חולקים עליות נדירות, מתלוננים על אכזבות מקצועיות. עקבתי בהשתאות אחר כישרונו, חריצותו ובעיקר אומץ לבו. כן, זה נכון: לקלמן יש אג'נדה. כן, הוא דתי. כן, הוא ימני (ובהגינותו מתעקש להצהיר על כך מדי בחירות ומבקר אחרים שלא עושים כמותו). וכן, לרוב הוא מוציא אותי מדעתי עם הדעות שלו. אבל קלמן הוא קודם כול עיתונאי, ומסמך חשוב או הקלטה מעניינת הם עבורו מטמון, לא משנה מאיפה הגיעו, או איזה צד של המפה הפוליטית הם משרתים.
כך נהג כשפרסם תחקיר על עברות מין לכאורה של הרב שלמה אבינר, פרסום שקומם עליו קהילה שלמה, כולל זאת הקרובה ביותר לו ולמשפחתו; כך נהג כשפרסם את פרשת הקרקעות של המועמד דאז לרמטכ"לות יואב גלנט, אף שהדבר פגע בשירות המילואים שלו, הקרוב ללבו; כך נהג בשנה שעברה כשהתפלא מול חבריו, עיתונאים המזוהים עם הימין, איך הגיע המחנה הלאומי למצב שבו אסור לשאול שאלות על נתניהו.
כי קלמן הוא עיתונאי. ובשונה מכמה מחבריו שהם גם חבריי, הנייר, ההקלטה ובעיקר המילה הקטנה "אמת", שנזנחה לאחרונה, חשובים מכול אג'נדה, אידיאולוגיה או נאמנות עיוורת למנהיג נערץ. השנה החולפת הייתה השנה של קלמן. יחד עם אסף ליברמן המצוין הוא תקע יתד באחת מרצועות השידור המואזנות ביותר במדינה.
את חוסר הפשרות שלו לגבי מסמכים והקלטות – מטה לחמו בעיתונות החוקרת – תרגם קלמן לסט מגוון של יכולות בתורת הריאיון, בהבעת דעה מנומקת (וגם בקריאת דיווחי תנועה). גם כאן – קלמן עושה את זה בדרכו: הוא לא מסתיר את הכיפה שעל ראשו או את הצד הפוליטי שהוא נוטה אליו, אבל הוא יראיין את בנט באותו אופן נוקב שבו יתנגח בלפיד. כולם יזיעו אצלו – ולעזאזל השיוך והאג'נדה.
במקביל המשיך קלמן לזרוח גם במעריב המתחדש. הוא חשף את תוכנו של מסמך יצחקי, את ניגודי האינטרסים לכאורה אצל שופטי בית המשפט העליון, את מגעיו של יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי עם חברות הגז לפני כניסתו לפוליטיקה. כמו תמיד, הוא התעקש להמשיך להיכנס גם לפינות הנידחות ביותר בחברה הישראלית, שעיתונאים מדירים בדרך כלל את רגליהם מהן: למשל, בסיקור מעמיק ועקשני של סוגיית הבדואים בדרום הארץ.
אני מודה, לא תמיד אני אוהב את בחירת הנושאים של קלמן. לא תמיד הייתי מדרג כך את סדר העדיפויות. לא תמיד הייתי נותן את אותן הפרשנויות לדברים. אבל בדבר אחד אני בטוח: מעבר להיותו כותב בחסד, מקורי ושנון, קלמן עיתונאי הנשען על עובדות. הוא לא יצא לדרך ללא המסמכים שראיתי על שולחנו כשפגשתי בו לראשונה.
ולסיום, יסלחו לי לרגע התחקירים, החשיפות והראיונות הנוקבים: את הטקסט היפה והמרגש ביותר שלו השנה כתב קלמן בלי מסמך אחד על השולחן. הוא פורסם במאי, בתום השבעה על אמו האהובה אביבה ז"ל. "חיים שהם מסע ניצחון גדול", קרא קלמן לרשימה שסקרה את קרב ההישרדות הבלתי ייאמן של אמו במהלך שואה ואחריה. ונדמה לי שהניצחון הזה שלה הוא גם הניצחון שלו, ובאיזשהו מקום – הניצחון של כולנו.
עמרי אסנהיים הוא תחקירן, כתב ובמאי בתוכנית "עובדה" של "קשת 12"
