תשע שנים רצופות מכהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. למול עיניו חלפו מנהיגי אופוזיציה רבים מספור, שעלו לזירת ההתגוששות בקול תרועה רמה ונעלמו בקול ענות חלושה. מה רבים שאינם כבר בינינו.
יאיר לפיד ואבי גבאי הם לפי שעה האחרונים בשרשרת המועמדים מול נתניהו. לכאורה יש להם סיכויים משופרים. הם ראו את שורת הנכשלים שהיו שם לפניהם, למדו את ההפסדים, ניתחו את ההתמודדויות, וכעת הם יכולים ליישם: למצוא את הבטן הרכה של ראש הממשלה, ולהכות. ובכל זאת, זה לא עובד (מי מקוראי שורות אלה הסבור שזה כן עובד – מוזמן לדפדף הלאה, הטקסט הזה אינו בשבילו).
כן, סביר להניח שהאופוזיציה תגדיל את סיכוייה להגיע לשלטון אם תצטייד במועמד אטרקטיבי יותר, רצוי עם דרגות גנרל על הכתף, רצוי כזה שראשי התיבות של שמו הם ב"ג, מישהו שלאשתו קוראים רויטל והוא גר בראש־העין. כן, בני, אני מתכוון אליך. אבל גם אם רב־אלוף עלום כלשהו יצטרף לבסוף לזירה – בתום המשחק המקדים הארוך בהיסטוריה – הבעיה תישאר בעינה. היא לא קשורה לרפיון שגורמים אגרסיביים יותר בשמאל מייחסים למנהיגי האופוזיציה, גם לא להחבאת סממנים שמאלניים ולשאר עניינים רטוריים וסגנוניים כאלה ואחרים. הבעיה של האופוזיציה לבנימין נתניהו היא שבמובן היסודי והעמוק של המילה, היא פשוט לא אופוזיציה – במשמעות של הצגת דרך רעיונית אחרת.
כבר תשע שנים, וביתר שאת מאז לפיד־את־גבאי לקחו את המושכות בגוש השמאל־מרכז, האופוזיציה מנסה באופן גמלוני למצוא את הנקודות שבהן היא יכולה לאתגר את המדיניות של נתניהו. במילים אחרות, היא מתקשה לנסח את הסיבות שבגינן יש להחליף את ראש הממשלה ולהנהיג תחתיו שלטון אחר. הבעיה של גבאי ולפיד היא שרוב הזמן, מבחינת מדיניות, נתניהו בכלל לא נמצא בימין.
למרות שיושב ראש הליכוד מקפיד לשלהב את הקהל שלו באמירות, בפוסטים, בציוצים ובנאומים מצולמים נגד השמאלנים, הערבים שנוהרים, העיתונאים ושוב השמאלנים – הרי שמבחינה מעשית ראש הממשלה לא עשה אף מהלך שגבאי, לפיד או לבני לא היו עושים. הוא אמנם נזהר ממהלכים שמאלניים במובהק (כמו ההסכם עם האו"ם בעניין מבקשי המקלט, שאולי באמת היה עשוי לפתור את הבעיה בדרום תל־אביב בניגוד לכל שאר המהלכים חסרי התוחלת שתומכי הגירוש מבקשים לקדם), אבל בכל הנוגע לדברים שכן נעשו בשאר התחומים, בניכוי הרעשים מתגלה מדיניות שהייתה יכולה להיות מיושמת גם בממשלת יש עתיד או המחנה הציוני.
הדוגמה הכי מובהקת שעל הפרק היא עזה. נניח בצד את ההבטחות הכוזבות של נתניהו לבוחריו בדבר מיטוט שלטון חמאס, וכעת ננסה להבין: במה אבי גבאי הוא אופוזיציה לנתניהו, בכל הנוגע לבעיה מדרום? ההצהרות הכי זכורות שלו בנושא היו אמירה בלתי ברורה לפני שנה בנוגע לאפשרות כיבוש הרצועה, וההצהרה שיש להתייחס למשלחי בלוני התבערה כאילו היו משגרי רקטות. אלה הצעות בעייתיות למי שמתיימר להנהיג את גוש השמאל־מרכז. הרי נניח שאני אזרח שסבור כי מדיניות הממשלה מול חמאס רפה מדי – האם אבי גבאי יהיה הפתרון בשבילי? האם אבקש לזוז דווקא שמאלה על המפה הפוליטית?
דוגמה בוערת נוספת היא מעמדו של בית המשפט העליון. בימין שואפים להחליש את כוחם של השופטים, אבל ראש ממשלת הימין רחוק מלהצטרף למאבק הזה, בטח שלא מנסה לשנות משהו במציאות. לא פסקת התגברות צרה או רחבה, לא מודל קנדי או בריטי או בהאי, ולא שום דבר אחר שמגביל את סמכויות בג"ץ לפסול חוקים. במקרה של בית המשפט, גם הרטוריקה של נתניהו מתונה למדי.
זה לא דומה לפער שיש אצלו בסוגיה העזתית, בין ההכרזות הבומבסטיות למדיניות הזהירה. ההצהרות שלו ביחס לשופטים הן שקולות ורגועות. בטקס חילופי נשיאות בית המשפט העליון, דווקא יושב ראש הכנסת הוביל קו אגרסיבי נגד בית המשפט, בעוד נתניהו דיבר ברכות על "מערכת המשפט הישראלית ששמה יצא בעולם על טיב שופטיה, על עצמאותה ועל העובדה שהיא מייצגת ערכים עילאיים של אלפי שנים שהתבססו שוב בדמוקרטיה הישראלית". הוא דיבר גם על הצורך להגיע להבנות והסביר שמחלוקות הן חלק מהדמוקרטיה, אבל נאומו כלל בעיקר איחולים לנשיאה הנכנסת אסתר חיות ומחמאות לנשיאה היוצאת מרים נאור, כולל סיפורים על המחוזות המשותפים של ילדותם בירושלים. כשכך מדבר ראש ממשלת הימין על מי שבשביל רבים מבוחריו הפכה לסדין אדום, הוא מעקר מראש כל ביקורת אפשרית נגדו מכיוון האופוזיציה על יחסו לבית המשפט.
נתניהו למעשה משייט בכל הזירות: מרבה לקרוץ לימין מבחינה רטורית אבל לא באמת הולך ימינה בנושאי הליבה. כך הוא מאפשר למיינסטרים הציבורי להמשיך לתמוך בו. מה זה משאיר לאופוזיציה? אם נתניהו מסתובב בבלטה שלהם, מהיכן יש עתיד והמחנה הציוני יכולים לאגף את הממשלה? מנהיגי המפלגות הללו מתקשים לנסח מסרים שיאתגרו את השלטון. כדי להבין זאת מספיק לקרוא את הציוצים המבולבלים של גבאי בטוויטר, או לעקוב אחרי הקמפיין התלוש־משהו של לפיד למען הכרה אמריקנית בריבונות הישראלית ברמת הגולן, כאילו זה הנושא הכי בוער לחיינו כרגע.
לפני כשנה שאלתי את לפיד, בריאיון ברשת ב', למה בעצם צריך להחליף את השלטון. מה מבחינתו הקייס נגד ראש הממשלה? תשובתו הייתה שנתניהו הוא פטריוט ישראלי שעשה הרבה דברים טובים למעננו, אבל עושה רושם שדברים במדינה קצת תקועים, לא הכול מתקדם כמו שצריך, ובכלל – צריך להחליף אותו פשוט כי עבר הרבה זמן מאז שנבחר. אם זה הקייס של האופוזיציה, חשבתי לעצמי, אפשר לנחש שהוא לא יספיק.
אסף ליברמן הוא מגיש בתוכנית האקטואליה "קלמן־ליברמן" ברשת כאן ב'
