את השנה הזו החל יעקב ליצמן, אז שר הבריאות, בתור האיש החזק בפוליטיקה החרדית. בשנה הקודמת הוא פרץ את גבולות המגזר: בסקר אחר סקר הוא מוצב כשר הפופולרי ביותר בין שרי הממשלה, כל רפורמה והצהרה זכו לתשואות מהקואליציה ומהאופוזיציה, וגם יריבו יאיר לפיד "הודה" שהוא איש עשייה מצליח. פאב תל־אביבי אחד אפילו שינה את שמו לליצמן, כמחווה לשר הראשון שהכריז על רפורמת קנאביס (שבוששה מאז לבוא). לפני שבר גאון.
אחד המשפטים שמאפיינים את ליצמן מגדיר את מקור כוחו, אך גם את העקב אכילס שלו. "לי אין פריימריס", היה נוהג להתרברב בראיונות ובשיחות עם עיתונאים. רוצה לומר: בזמן ששאר השרים עסוקים בפופולריות ובדעת הציבור, אני יכול לעסוק בדבר עצמו – קידום המטרות שנבחרתי לקדמן. זאת משום שאני "דופק חשבון" לאדם אחד ויחיד, הלא הוא האדמו"ר מגור – מנהיג החסידות שליצמן שייך לה, השולטת בסיעה המרכזית של אגודת ישראל, הצלע המרכזית ביהדות התורה.
אז נכון, ליצמן לא צריך את אהדת הציבור, אך בדיוק כשהגיעה החל להתערער מעמדו בחצר הרבי, האיש היחיד שיקבע את גורלו הפוליטי. היו שטענו שדווקא הפיכתו ל"כוכב" הבאישה את ריחו, היו שזקפו זאת לקשריו הקרובים עם נתניהו, והיו שהדגישו את ידידותו עם פוליטיקאים חילונים אחרים (שמו של ראש עיריית ירושלים ברקת עלה בהקשר הזה). אצל רבי יעקב אלתר מגור אין איש יודע. ספק אם בני ביתו הקרובים שולטים היטב בסך השיקולים.
סופו של דבר: חברו כמה גורמי אופוזיציה פנימיים בגור, והחלו לבקר את השר בבית האדמו"ר ובסביבתו. בין הקושרים היו ראש עיריית בני־ברק חנוך זייברט, שהיה בסכסוך עמוק עם ליצמן, איש היח"צ (והעיתונאי) מנחם גשייד, שנחשב לעסקן בריאות מקושר, חבר מועצת העיר ירושלים יוחנן ויצמן, ומקורבו החדש־ישן של האדמו"ר, שמואל ברוך לנדוי. בניגוד לשמועות, האופוזיציה לא פעלה במשותף או בתיאום, ובין חבריה יש מי שעוינים זה את זה. אך את כולם איחדו קרבתם לרבי ושנאתם לליצמן. יום אחר יום הם הביאו דיבתו רעה, וההילה שסביב האיש החזק ביותר בגור וידידו הקרוב של האדמו"ר זה עשרות שנים נסדקה ונפגמה, אולי באופן בלתי הפיך. במשך השנה השתכנע הרבי מגור, פעם אחר פעם, שהדילים שרוקח ליצמן במחשכים עם שותפיו הלא חרדים, יהיו אשר יהיו, לא נהנים מאותו "מגע זהב" ליצמני, והרבה פעמים גורמים בסופו של דבר לנוכחות רפורמית בכותל, לחילול שבת המוני או לחוק גיוס פשרני במיוחד.
הדברים הגיעו לשיא במשבר עבודות הרכבת בשבת. ליצמן "הרגיע" את רבו שהעבודות פסקו, אך עורכי ביטאון המפלגה "המודיע" עדכנו אחרת. האתרים החרדים לחצו, והרבי אילץ את ליצמן, כנגד רצונו, להתפטר מתפקיד השר. המשבר בין חסידי גור לראש עיריית ערד תרם גם הוא, דרך זקיפת הכישלון שם על חשבונו של ליצמן, וכך גם דרמת החורף הקצרה סביב פתיחת מתחם "ביג פאשן" והמרכולים באשדוד בשבת. פעם אחר פעם בחר האדמו"ר בדעה ההפוכה לזו של ליצמן, וסמכותו הפנימית של הפוליטיקאי נפגעה אנושות. בתקשורת החרדית, הרגילה לעריפת ראשים, החלו כבר להספיד אותו, והשאלה הפוליטית שהסעירה את מרכזי שאר המפלגות הייתה מי יחליף את ליצמן. מאיגרא רמא לבור עמוק.
אך בעוד יורשיו תופרים חליפות, ליצמן התנער כעוף החול. הח"כ הוותיק, שבוחש במעמקי הפוליטיקה החרדית כבר מאמצע שנות השמונים, לא תכנן ללכת הביתה בלי קרב. בהבנה שסקרי דעת הקהל לא יעניקו לו את חסות האדמו"ר ואת הקדנציה הבאה, הוא כפף ראשו מול סמכות החצר. במקום להמשיך ולשכנע את האדמו"ר בנחיצות שיתוף הפעולה עם ממשלת נתניהו, שם מגנים החרדים על סוגיות הליבה – תקציבים וגיוס – גם בתמורה לפשרות בסוגיות הלווין כמו שבת ורפורמים, הוא נקט בקו מקצין והולך. תוך כדי הוא הפך כל ויכוח בממשלה למשבר קואליציוני וכל פולמוס קטן לדרמה.
בחצר האדמו"ר ראו ואהבו. בינתיים הביא ליצמן לדחיקתו של יריבו גשייד, והצליח להגיע למתווה שלום, גם אם שברירי, מול זייברט. התמרונים צלחו, ונכון לעכשיו סגן השר ליצמן אינו מאוים באופן מיידי. אבל זה לא היה זול: כדי להגיע למצב הזה פגע ליצמן בברית העדינה בינו ובין נתניהו, לאחר שהפר שוב ושוב את ההבנות והעלה את חמתם של שני שותפיו הבכירים להנהגה החרדית, דרעי וגפני, שאילוצי החסיד מגור הציבו אותם בפני שוקת שבורה.
המבחנים האמיתיים למעמדו של ליצמן יבואו בחודשים הקרובים: חקיקת חוק הגיוס, היעד העליון שהציבו החרדים לממשלה הנוכחית ונתקל בהתנגדות עזה מתוככי המגזר, יחד עם קשיי חקיקה בכנסת על סף הליכה לבחירות, וגם הבחירות המקומיות בריכוזים החרדיים. אם ליצמן יצלח את המשוכות הללו, נוכל בהחלט לומר שהמשבר של השנה שעברה נמצא מאחוריו.
