70 שנות עצמאות ושגשוג בתחומי המדע, הרפואה, החקלאות, הסייבר והטכנולוגיה, לא השפיעו כהוא זה על "טראומת הביטחון" שאופפת את אזרחי מדינת ישראל. את הייחודיות הזו יש לייחס ככל הנראה לשואה שפקדה את העם היהודי, למחיר הדמים הכבד שגבתה הקמת המדינה, להפחדה הבלתי פוסקת שמייצר ראש הממשלה בנימין נתניהו בעניין האיראנים, ולזו שמייצרת מערכת הביטחון סביבי דיוני התקציב. לאור כל אלה יש להניח כי גם במערכת הבחירות הקרובה, שאלת השאלות תהיה: מי ירים את הטלפון האדום בשלוש לפנות בוקר?
כל מפלגה תאוות חיים מבקשת לקשט את רשימתה ב"ביטחוניסט", איש צבא בכיר ומוכר, שייתפס בעיני הבוחרים כמועמד ראוי לתפקיד הנכסף של שר הביטחון. כמובן, זהו קשקוש מקושקש. שר ביטחון לא חייב להיות איש צבא בהכרח, וההיסטוריה זוכרת לטוב דווקא את השרים ה"אזרחיים" ששימשו בתפקיד. משה ארנס הטביע חותם של ממש במבנה המטה הכללי (הקמת פיקוד העורף וזרוע היבשה) ובקידום הטכנולוגיה ("חץ", לוויין ריגול צבאי). עמיר פרץ הספיק לעשות בשנה אחת, עם משקפת מכוסה, יותר משעשה מחליפו הביטחוניסט בשש שנים עם משקפת פתוחה. אבל תדמית היא תדמית, והביטחון על ראש שמחתנו.
ארבעה מהרמטכ"לים בדימוס שלנו מצליחים להיות רלוונטיים לפוליטיקה, לבעוט ולהיות מחוזרים, לא רק בגלל ניסיונם ומקצועם, אלא גם בשל יכולתם לשרוד את "חוק הצינון" של נתניהו ולהישאר בשטח. אין ספק שנתניהו חתום כאן על הסטארט־אפ הפוליטי החשוב ביותר, זה שסגר את המשפך האוטומטי מלשכת הרמטכ"ל או מלשכות האלופים היישר אל צמרת הפוליטיקה הישראלית. את עשרת הגנרלים שנשארו "מצוננים" בחוץ (או "מסוננים", כפי שמכנים זאת בצבא), החליפו איכשהו עשרה עיתונאים ואנשי תקשורת.
ארבעת הרלוונטיים הם כמובן אהוד ברק, משה יעלון, גבי אשכנזי ובני גנץ. נוספים עליהם שאול מופז, שבינתיים לא רוצה לשוב לפוליטיקה, ואלוף במיל' משה קפלינסקי, שאמנם לא היה רמטכ"ל אך מחוזר בכמה מפלגות ונצפה לאחרונה באירוע של יאיר לפיד.
המחוזר והסרבן הגדול ביותר בינתיים (גילוי נאות: הייתי דובר צה"ל במטכ"ל בראשותו) הוא רא"ל במיל' גבי אשכנזי – מושבניק, גולנצ'יק, והרמטכ"ל שנתפס כמי ששיקם את צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. מכהונתו זוכרים היטב את תקיפת הכור בסוריה, את ניהול "עופרת יצוקה", וגם את העימות שאליו נקלע עם שר הביטחון אהוד ברק בפרשת הרפז. אשכנזי הקדיש את השנה האחרונה לביסוס חברת הביטוח שרכש עם בנו, לקידום קרן רש"י שהוא עומד בראשה, ולהדיפת הצעות פוליטיות. גם אבי גבאי וגם יאיר לפיד נואשו ממנו, אבל יש מי שחושדים שברגע האחרון הוא יחבור לאחד השחקנים.
בני גנץ הוא הלהיט התורן. הרמטכ"ל לשעבר שאיש לא מכיר את דעותיו זוכה לאהדה רבה בסקרים, ונכון לכתיבת שורות אלה הוא מתלבט בין הצטרפות לרשימה קיימת שתשריין מקומות לו ולעוד שניים־שלושה מאנשיו, ובין הקמת רשימה עצמאית בראשותו שתחבור למפלגה גדולה. גנץ גם חושש בוודאי מגל ההדף שיתנפץ ביום שיודיע על הצטרפותו לחיים הפוליטיים. באותו רגע הוא יהפוך מרמטכ"ל בעל הילה ביטחונית לשק חבטות פוליטי שכולם ייהנו לפגוע בו. לכן לא הייתי שם את כל הוני על האפשרות שילך לפוליטיקה.
בכלל, גנרלים מורגלים להיכנס לחדר עם דעתם ולצאת משם עם דעתם. ההסתגלות שלהם לחיים הפוליטיים קשה ומורכבת: הם לא תמיד מבינים שבמקצוע הזה אתה קם בבוקר מוכן לשרוט ולהישרט, לשקר ולהיות מרומה. וכך, כל רמטכ"ל שפושט את מדיו ומצטרף לפוליטיקה, מוצא את עצמו "נמוך" מבחינה ציבורית ב־40 סנטימטרים לפחות. גם אשכנזי וגם גנץ הם אנשים טובים וערכיים, שיכולים להשביח כל רשימה, ובוודאי את החיים הציבוריים. אך האם יצליחו להשתבץ ולשרוד? ימים יגידו.
יעלון חותר אף הוא להנהגה לאומית. הוא כבר היה שר ביטחון (ופוטר), שר לעניינים אסטרטגיים (מה זה?), ורמטכ"ל בימי טרום ההתנתקות. מצד אחד הוא תמים־משהו, מצד שני רב ניסיון. יש להניח שיתיישב לבסוף לצידם של יאיר לפיד או אורלי לוי־אבקסיס.
המתוחכם מכולם הוא ללא ספק אהוד ברק – אך הוא לא מחוזר, אלא מחזר. מנהיג ללא מפלגה, שמחפש מפלגה ללא מנהיג. הוא מקווה שאבי גבאי, בלחצן של ציפי לבני, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ', ישריין אותו לתפקיד שר הביטחון. כך יוכל ברק לרשת אותו מבפנים, במסגרת "שירות המילואים הלאומי" שהוא מייחל לו כבר שנים. גבאי, מנגד, ודאי יודע ששריון ברק במחנה הציוני משול להצמדת מטען חבלה לגופו, עם מנגנון השהיה של חודשיים־שלושה. ובכל זאת, אם גנץ או אשכנזי לא יבואו או יאחרו להגיע, המשבצת תהיה של ברק.
גם בליכוד מדברים על גנרל, מישהו חדש במקומו של יעלון: יואב גלנט, שישב על המשבצת הזאת אצל משה כחלון ב"כולנו". ייתכנו עוד הפתעות – או מטעם כחלון, או מטעם ביטחוניסט אחר שיגיח לפתע משום מקום וינחת אצל נתניהו, כנאמר בחיל האוויר: "מי שאינך רואה הוא מי שיפיל אותך".
ואל תשכחו שבינתיים גם ליברמן נעשה ביטחוניסט, וגם נפתלי בנט חותר לתיק הביטחון. כך הופכת לאט־לאט "הארץ המובטחת" ל"ארץ המאובטחת", עם שרי ביטחון בפוטנציה כפטריות אחרי הגשם.
