בשנה האחרונה חלו תמורות רבות בעולם התקשורת. ערוצים נסגרו, אחרים נפתחו במקומם, גופים גדולים התפצלו. כמו כל מוסד, גם העיתונות דשה באופן טבעי בעצמה. אינסוף טורים, כתבות ומאמרים נכתבו על סוגיות שספק גדול אם הציבור הבין את פשרן. בעקבות העיסוק העיתונאי הנרחב, הפוליטיקאים כהרגלם הקדישו אף הם את מרצם ואונם לנושא הנידון, ואף הגדילו לעשות כשנרתמו לשנות חקיקה כדי לקבל תמיכה מהתקשורת שהם חפצים ביקרה. לעיתים נדמה היה שסוגיות כמו פיצול גופי שידור ומעבר טאלנט מערוץ למתחרהו, חשובות וקריטיות לקיום המדינה יותר מהשאלה אם למגר את חמאס.
על פניו, אחרי שגופים משפטיים ועיתוני הימין יצאו השכם והערב נגד הרגולציה ובעד שוק חופשי במדיה האלקטרונית, הנה הממשלה נענתה לקריאה והחלום קורם עור וגידים. אפשר אם כן לברך "הטוב והמטיב". המעבר מזיכיון לרישיון הביא לסוף עידן הבולשביזם, ולכאורה הוא מאפשר לכל מי שחפץ להקים ערוץ כאוות נפשו. כתוצאה מכך נולד פיצול השידורים בין קשת לרשת, ואנחנו קיבלנו שלושה ערוצים מרכזיים: 12, 13 ועשר, הלא הוא 14.
אך הפיצול הניב כשל בשוק הפרסום המצומצם, והפסדים עצומים לערוצים. התוצאה היא לוח שידורים מוצף בתוכניות ריאליטי הפונות למכנה המשותף הנמוך, כמו "האח הגדול" ואחיותיו, כשכל תוכנית נמרחת על פני ימים רבים. משהוסרה הרגולציה, המדינה מנועה מלדרוש תכנים בעלי ערך, כמו דרמות וסדרות דוקו העוסקות בזהות חברתית או בשיח יהודי-ישראלי. לצערנו המגמה תלך ותתחזק בשל ההפסדים הכספיים של גופי השידור, הנאמדים במאות מיליוני שקלים. בגללם גם אבירי הדמוקרטיה, שבשם חופש הביטוי נלחמו נגד סגירת ערוץ 10, החליטו לפני כמה חודשים למזג אותו עם ערוץ 13 בלי להרגיש מבוכה.
אך מעבר לפיצולים ולמיזוגים, אירעו השנה עוד תמורות רחבות. ערוץ 20, שנועד לעסוק בתכנים יהודיים-ישראליים, שינה את ייעודו לטובת שידור חדשות, כמעט נסגר בשל הפרת רישיונו, ולבסוף זכה לחוק מיוחד – המאפשר תיאורטית לכל גורם להיכנס לשוק הטלוויזיה המסחרית בתנאי סף מזעריים. אחרי שנים של שליטת ההגמוניה הישנה בעולם האקטואליה, הנה ניתנת הזדמנות לאליטה החדשה להשמיע את קולה הצלול באוזני עם ישראל. אלא שאחרי כמעט חצי שנה מעליית מהדורת החדשות של ערוץ 20, הרייטינג הזעום מעיד שאין ביקוש לקולות החדשים, לפחות בשלב הזה.
תאגיד השידור "כאן" זכה השנה להצלחה רבה ברדיו ובמדיה הדיגיטלית, אבל האם שידוריו בטלוויזיה מצדיקים את קיומם? אמנם הרייטינג התרומם בתקופת המונדיאל, אך הנהלת התאגיד לא הצליחה להשאיר אצלה את הצופים. כרגע ניצבת בפניה הדילמה: האם ערוץ ציבורי צריך לחקות את הערוצים המסחריים כדי להעלות לעצמו את הרייטינג, או שעליו לבנות את הארכיון הטלוויזיוני של עם ישראל, בלי לייחס משמעות לשיעורי הצפייה?
גלי צה"ל, התחנה שמסמלת בעיני רבים את השליטה של מדינת תל-אביב במדיה, זכתה רגע לפני פרוץ תשע"ח למפקד חדש: שמעון אלקבץ, תושב אשדוד, נציג מובהק של הפריפריה החברתית. גם בקרב חיילי התחנה אפשר לראות יותר ויותר חובשי כיפה ותושבי פריפריה. למרות זאת, הציבור עדיין לא מרוצה. הטרוניה נגד התחנה עודנה נשמעת.
הטלוויזיה החינוכית הישנה והטובה, אי של שפיות טלוויזיונית שלא נגרר אחר גחמות הזמן, נכללה בהחלטה לסגור את מערכות רשות השידור ולהעביר את תפקידיהן לתאגיד כאן. מחאת העובדים המפוטרים לא עזרה, איש לא פצה פה, ואפילו שר החינוך נאלם דום.
ערוץ הכנסת, אחרי 14 שנה של שליטת ערוץ 2, יצא למכרז. למרבה הפלא הזוכה היה ערוץ 20, מה שהעלה עוד סיכוי ליצירה תקשורתית מזווית חדשה ומרעננת. אבל המהלך לא צלח, הפעם בשל מעורבות משפטית שהעבירה את הזכייה לערוץ 10.
אכן, בתשע"ח חלומות התגשמו. הכול פתוח, כל אחד מוזמן להקים ערוץ. אז מה ההסבר לכישלונות המתוארים לעיל? מדוע כשמתבוננים במסך, מקבלים לרוב מוצר ירוד, ולא תוכן איכותי, עמוק, מורכב? האם מדובר בגזרת גורל?
התשובה טמונה במינוח אחד שהפך עם הזמן למנטרה: "שוק הטלוויזיה". כולם עסוקים בהפסדים וברווחים. קובעי מדיניות התקשורת – קרי, השר הממונה והרגולטורים – צריכים לשאול את עצמם ביושר אם השלימו עם גישת השוק, או שיש במדיום גם ערך מוסף. כוחות השוק לא לוקחים שבויים, וכל האמצעים כשרים מבחינתם. עורכי התוכן והמגישים לא מחפשים את החשוב אלא את ה"מעניין", מילה מכובסת ל"מרגש". אם לשם כך צריך להעצים את הגורמים הקיצוניים משני צידי המתרס ולהעלות אותם לקדמת הבמה, הם יעשו זאת בלי למצמץ. מושג האחריות אינו בארסנל שלהם. מי שלא מיישר קו – נסגר. ראו ערך הטלוויזיה החינוכית.
הכוחות השמרניים שנאבקו בהתערבות הציבורית ובמכרזים ודגלו במתן רישיונות לכל דכפין, הקריבו את הפן הערכי של השידורים לטובת מלחמתם בהגמוניה הישנה. יש להבין שבלי רגולציה חזקה, אין אפשרות לאזן את הכוחות. במילים אחרות, בשוק רווי הפסדים הערוצים מתמזגים, וכשהשוק מצטמצם ההגמוניה שבה ומתחזקת. פלורליזם וריבוי ערוצים הינם יפים למדינה מרובת אוכלוסין, אך בישראל הקטנה אין די צופים.
מה שנותר הוא לשנות גישה. לחזור לרגולציה עם אחריות, שתפקידה לאזן את הכוחות הבלתי נדלים של בעלי ההון והמפרסמים. להידרש לחוק הרואה בערוצי הטלוויזיה המרכזיים גורם חשוב באופייה התרבותי של החברה. להיות אמיצים וסובלניים מספיק, ולהאמין שהיצע איכותי יכול לייצר ביקוש. ובעיקר, לעודד משקיעים ליצור טלוויזיה אלטרנטיבית, שמתכתבת עם שפה ערכית ומורכבת.
בימים אלו הממשלה אמורה לאייש סדרת תפקידים בגופי הרגולציה. האם תמנה אנשים בעלי חזון ותפיסה ערכית, או פונקציונרים מהתחום המשפטי והכלכלי? דרושה מנהיגות אמיצה שתבין שהמזון הרוחני חשוב לא פחות מהשפע שבמדפי המרכולים.
