אחרי שנים שקטות שבהן נדמה שהשואה נדחקה ממרכז השיח הישראלי אל השוליים, התפוצצה השנה ברעש פרשיית "החוק הפולני", ושבה והזכירה לכולנו שהשואה אינה אירוע היסטורי רגיל: היא אינה נענית לכלל הקובע שככל שירחק הזמן, השפעת העבר תלך ותתפוגג.
החוק הפולני קבע קנס או מאסר ל"מי שמייחס לעם הפולני, או למדינה הפולנית, אחריות או שותפות באחריות לפשעי הנאצים". את האחריות לרצח היהודים בפולין גלגל החוק לפתחם של יחידים ומעטים שכשלו מבחינה מוסרית, ולא לפתחו של העם הפולני כולו. לא צריך להיות היסטוריון דגול כדי להבין שזהו עיוות היסטורי, שמדינת ישראל אינה יכולה לעבור עליו בשתיקה.
מצד שני, הממשל הפולני הנוכחי ידידותי לישראל, ולשתי המדינות קשרים כלכליים ומדיניים עמוקים. אז מה עושים כדי לסיים את המשבר? מוציאים הצהרה משותפת (באנגלית ולא בשפות האם של שתי המדינות, וכנראה שלא בכדי). היא באה אמנם לצד תיקון החוק הפולני וביטול הסנקציות הפליליות שבו, אך הייתה שנויה במחלוקת, והיו שהגדירו אותה "מתנה" לעם הפולני. הנרטיב שהתקבל בהצהרה באופן מלא, קובע כי בתקופת השואה פשעו פולנים יחידים על דעת עצמם.
העדויות והמחקר ההיסטורי מראים כמובן שזו אינה אמת. אך מי שנתנה ייעוץ להצהרה הבעייתית הייתה לא אחרת מפרופ' דינה פורת, שאמנם לא עשתה זאת בכובע המדענית מיד ושם – ובכל זאת, כשהודה לה בנימין נתניהו על הייעוץ, הוא דיבר על "פרופ' דינה פורת מיד ושם". אז פרצה שערוריית ענק, כשבכירי ההיסטוריונים והמדענים תוקפים את פורת, והיא להגנתה טוענת שראתה רק חלק מההסכם, ושהתרגום היה מעורפל, שמשהו הלך לאיבוד ושאר הסברים. לא עזרה במיוחד העובדה שפרופ' יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בעולם, כינה את ההסכם "בגידה בזיכרון השואה", וקבע: "הפולנים סובבו אותנו על האצבע ואנחנו הסכמנו לזה, כי למדינת ישראל חשובים יותר היחסים הכלכליים־ביטחוניים־פוליטיים עם פולין, מאשר עסק קטן כזה כמו השואה".
