הם פושעים בעצמם. אכן, מעצבן שהם יוצאים בלא כלום. אבל צריך להגיע לראש הנחש. צריך לבער את השחיתות מלמעלה. דגי הרקק פחות חשובים, הם כלי עזר, לא יותר, לא פחות"חתימת הסכמי עד מדינה מעבירה מסר חד־משמעי: ידע כל מי שעומד לבצע עבירה – לעולם לא תוכלו לסמוך על איש משותפיכם, עוזריכם, או הקרובים לכם ביותר, שלא יסגירו אתכם באחד הימים… ברגע האמת, כל אדם שפשע יחד עמכם או שהיה מודע למעשיכם – ותמיד יש אנשים כאלה – יכול להפוך לעד מדינה נגדכם".
הדברים הללו נאמרו בינואר 2018. פרקליט המדינה שי ניצן יצא אז למתקפת־נגד בעקבות ניצני הביקורת שהחלו לנבוט לאחר גיוס של עד מדינה נוסף בתיקי נתניהו. קשה לדעת בשלב הזה כיצד תיחקק דמותו של ניצן בספרי ההיסטוריה, אבל המשפט המכונן הזה, חלק מנאום שזכה לכינוי המוצדק "נאום המושחתים", יהדהד לבטח בדורות הבאים. על פניו אין בו חידוש, ובכל זאת יש בו הכול. הוא טומן בחובו מסר שאינו משתמע לשתי פנים – איום, אם תרצו – שההליכה במחשכים לעולם לא תהיה בטוחה. שברגע אחד, אלומה מסנוורת תאיר את המעשה האפל ביותר. כי לעולם יהיה סיכון, לעולם יהיה מי שידבר, מי שיפתח עליכם, מי שכדי להציל את עורו ורכושו יבגוד באדם הקרוב לו ביותר.
עכשיו מגיע העניין המוסרי, והשלב שבו המקטרגים שולפים את הקלף ההלכתי. הראשון להשתמש בו היה הרב עובדיה יוסף ז"ל, כשיצא נגד עד המדינה שגויס במשפטו של שר הדתות אהרן אבוחצירא. הרב עובדיה הציג את הטיעון האומר שעדותו של עבריין אינה יכולה להתקבל, ועדי מדינה הרי עבריינים הם, לעיתים אף יותר מהנאשם. היו עוד מקרים רבים של רבנים שיצאו נגד עדי מדינה, והיריעה קצרה מלפרטם. לטיעון ההלכתי־מוסרי הזה בהחלט יש משקל: הרי לקבל מילה של פושע, של שותף לדבר עבירה, זה עניין בעייתי. אבל בסוף יש תמונה גדולה יותר, יש מטרת־על שצריכה להיות משותפת לכולם, גם למי שבטנם מתכווצת ממלשינים: יש כאן מדינה לנהל.
ישראל אינה רוסיה, היא לא דרום אמריקה, לא משחדים כאן שוטרים ברחובות. אנחנו לא מושחתים מהיסוד, אבל השחיתות כן נמצאת בכל פינה. היא מאכלת את הרשויות המקומיות מבפנים ומשפיעה על כל אזרח ותושב דרך הפקידים המסואבים, המאכערים, היזמים המשמנים. היא חודרת גם לפוליטיקה, לכלכלה ולכל תחום שבו כסף ושררה יכולים לקדם אינטרסים מלוכלכים. וכדי להילחם באנשים כאלה, שטובלים ידיהם בשחיתות, שעושים הכול כדי להסתיר בערמומיות את מעשיהם – צריך גם להתלכלך. צריך להילחם בהם בשיטות שלהם, לפרק אותם מבפנים. רק עדי המדינה יכולים לעשות את זה.
הם היו שם, הם מכירים את הריקבון. הם חלק ממנו. הם עדות חיה לשיטה ולמנגנון. נכון, הם לא מוסריים. כן, הם פושעים בעצמם. אכן, מעצבן שהם יוצאים בלא כלום. אבל צריך להגיע לראש הנחש. צריך לבער את השחיתות מלמעלה. דגי הרקק פחות חשובים. הם כלי עזר, לא יותר, לא פחות.
ואחרי ככלות הכול יש עוד ממד חשוב, ולכך כיוון פרקליט המדינה בנאום המושחתים: עדי המדינה הם כנראה כלי ההרתעה היעיל ביותר בארסנל המאבק בשחיתות. עצם הידיעה של כל אדם, שהוא לא יכול לסמוך על אף אחד כשהוא מבצע פשע – רק כך אפשר למנוע את המעשה מבעוד מועד. וזה הכלי האמיתי: מניעה.
