אם מישהו חשב שהעיסוק בנושא העדתי מוצה ואין בו עניין ציבורי, בא השנה דוד דרעי והוכיח שהשד העדתי חי, קיים ובועט. בסרט "סלאח, פה זה ארץ ישראל", שהפך לסדרה דוקומנטרית ששודרה ב"רשת", חוזר דרעי לשנות החמישים ומשגר לבטן של כולנו את סיפורם של עשרות אלפי העולים מצפון אפריקה – סיפור לא פשוט של מי שנשלחו בעל כורחם להקים מושבים ועיירות בנגב ובגליל, וליישב את הפריפריה הישראלית.
היצירה של דרעי, שנעשתה בשיתוף העיתונאים דורון גלעזר ורותי יובל, הוכיחה שהטענות על אפליה עדתית במדיניות הקליטה בשנות החמישים והשישים הן לא תוצר של תסביכים או דמיונות, אלא טענות רציניות המגובות בציטוטים ובעובדות. היא הזמינה שיח חשוב ופולמוס ציבורי בהיקף שמזמן לא התעורר כאן בעקבות יצירה דוקומנטרית, וזה בהחלט הישג.
כאן מגיע גם "אבל". הסדרה של דרעי ושותפיו מספרת רק חצי סיפור. למרות הצילום המתקדם, "סלאח" היא במהותה סדרה בצבעי שחור־לבן, ללא טיפת מורכבות. בארבעת פרקי הסדרה, תושבי ערי הפיתוח הם תמיד פסיביים. הדבר היחיד שהם יודעים לעשות, וגם זה בקושי, הוא למחות. במציאות, ולא בסדרה, תושבי העיירות אכן התחילו מנקודת מוצא קשה של חלוצים בעל כורחם, אבל במשך השנים הצמיחו מתוכם מנהיגות מקומית שהחלה להפוך גורל לייעוד, לקחת אחריות ולהוביל תהליכי שינוי. המנהיגות הזאת לא זכתה להתייחסות ב"סאלח", כנראה מחשש שתפגום במסר החד־ממדי של הסדרה.
טועה מי שחושב שזו יד המקרה או שהסיבה היא חוסר תקציב. אצל דוד דרעי זו אידיאולוגיה. מאז שנטש את ירוחם בראשית שנות התשעים הוא חוזר אליה שוב ושוב בסרטיו, ובכולם הוא מתעקש לתאר אותה בדיוק כפי שהייתה לפני חמישים שנה, בהתעלמות בוטה מהתהליכים החיוביים שהובילו בה התושבים הוותיקים ובני הדור השני והשלישי. אחד מבני ירוחם ששב אליה לאחרונה עם משפחתו, לאחר עשר שנים, אמר לי שדרעי היה צריך לסיים את הסדרה בתמונת משאית ההובלות שלו או בתמונות חבריו שבחרו לחזור לגור בירוחם מאהבה. אבל דרעי בחר אחרת ולא לחינם. אם הוא יביא למסך את התמורות החיוביות שמתרחשות בעיירות הנגב, יהיה לו קשה יותר להצדיק את המעבר לתל־אביב.
