גיבורי אנטי

סצנת הסיום של הסרט "הבלתי רשמיים" מציגה את יעקב כהן (בגילומו הנפלא של שולי רנד), האיש שהקים את ש"ס במו ידיו, ברגע ההיסטורי שבו זוכה המפלגה בהישג מדהים – 17 מנדטים. אבל במקום לחגוג עם חבריו, כהן נמצא לבדו בבית הדפוס שלו, הרחק ממוקדי הכוח, לאחר שהודח מהתנועה בבושת פנים. "אנשים חושבים שזה סרט על קיפוח", מסביר אלירן מלכה, התסריטאי והבימאי של "הבלתי רשמיים". "למעשה, זה סרט על אדם שמקבל את מה שהוא כל כך רצה, ואז מאבד אותו".

גם מלכה קיבל השנה סוף־סוף את מה שהוא כל כך רצה. היוצר המתוסכל בן ה־38, שבמשך שנים עבד כצלם חתונות וחיכה לפריצה, התפוצץ בתשע"ח על המסך הקטן והגדול. תחילה עם "שבאבניקים", סדרת המקור המצליחה ביותר בישראל בעשור האחרון, עם 2 מיליוני צפיות לפרק; ואחר כך עם "הבלתי רשמיים", שממלא כעת את אולמות הקולנוע.

"חוויה מדהימה, אין ספק", מנסה מלכה לסכם את כל מה שעבר עליו בחודשים האחרונים. "זה מאוד סוריאליסטי, שרגע אחד אתה כותב משהו על המחשב אצלך בבית, ופתאום זה נמצא אצל כל עם ישראל בסלון. לא קל להפוך מאדם פרטי לכזה שמסתכלים עליו, זה לא אזור הנוחות שלי. בכלל לא. זה יישמע משונה, אבל האמת היא שאני קצת בטראומה. עושה על אוטומט את הדברים שאומרים לי לעשות, בלי להבין לגמרי את המשמעות של מה שקורה סביבי. עוד לא ממש עיכלתי את השנה האחרונה".

כמו גיבור הסרט שלך, גם אתה חושב מתי תגיע הנפילה?
"יש חרדה כזו, מה יקרה כשהכול ייגמר. לא ידעתי שלהצליח זה דבר כל כך מפחיד. אתה אומר לעצמך שאתה על גל – וכמה אפשר להיות עליו? ויש עוד פחד: אתה מקווה שכל מה שקורה לא ישנה אותך, שתישאר עם רגליים על הקרקע. מאוד מוזר לקבל כמות כזו של אהדה. רבי נחמן כתב שאדם יכול למות מכבוד, ואתה פתאום מרגיש את זה".

ואיך אתה מתמודד?
"יש לי רב שאני מאוד קשור אליו כבר 14 שנה, אברהם זגדון, רב ירושלמי ברסלבי. הוא עוזר לי להישאר יציב. הרב בסרט שאומר 'יעקב כהן לא מגמגם'? – זה הוא. אני יודע מה הפעולות שצריך לעשות כדי לשמור על עצמי. האם יהיה לי הכוח לעשות אותן? שאלה טובה".

יוצא לך לדבר עם אנשים שעברו משהו דומה, שההצלחה הגדולה תפסה אותם בבום?
"הייתה לי על זה שיחה טובה עם שולי. הוא גילם פעם את המלט בהפקה מאוד נחשבת, ובתום שנה של חזרות עלה מול 3,000 איש בפסטיבל עכו. אחרי שהסתיימה ההצגה, אמצע הלילה, הוא הלך לים והרגיש בכל הגוף משהו חזק מאוד. ככה זה, ואז זה נעלם, ואתה מתעורר למחרת בבוקר וצריך לעשות את זה שוב. בסוף, כדי לא להתחרפן אתה צריך לעבוד בזה, ממש להיות פועל. לקום כל יום ולכתוב, ולכתוב, ולכתוב. בדרך כלל גם עוברת תקופה בין הצלחה להצלחה, ופה זה קרה ממש בגל, מה שמעצים הכול. אז מנסים להתרגל".

אני מניחה שגם להיות נשוי ואב לילדים זה משהו שעוזר ליציבות.
"מאוד. זה נשמע הכי קלישאה שיש, אבל כשחוזרים מפרמיירה אל ילד שצריך להחליף לו חיתול בלילה, באמת מקבלים פרופורציות".

ויש איזו תחושת החמצה מכך שההצלחה והחשיפה מגיעות כשאתה בסטטוס כזה?
"בואי נאמר שאני שמח שהקב"ה חיתן אותי בגיל עשרים. אני חושב שהוא קלט שזה יכול להיות בעייתי אצלי. טוב שההצלחה פגשה אותי בשלב הזה של חיי".

תיאורים שגובלים באנטישמיות

מלכה גדל בנהריה והתחנך במוסדות הציונות הדתית. בתיכון למד במדרשיית נעם בפרדס־חנה, שם צצו אצלו ניצני המודעות לזהות המזרחית, שעתידה עוד לככב ביצירותיו. מהמדרשייה הוא המשיך לישיבת ההסדר במעלה־גלבוע, שירת ביחידת התצפיות של חיל המודיעין ואחר כך למד בבית הספר לקולנוע "מעלה". "רק לשם התקבלתי", הוא אומר, "אם כי בדיעבד אני שמח שלמדתי במוסד משפחתי כל כך".

הוא נשוי למיכל, יועצת הלכה ועובדת סוציאלית קלינית שמטפלת בנשים ובזוגות בקליניקה שבביתם בירושלים. לאחרונה נולדה בתם השישית. "שני האחים שלי גדולים ממני בפער משמעותי, כך שגדלתי די לבד. תמיד רציתי שלילדים שלי תהיה חבורה משלהם", אומר מלכה.

איך הילדים מגיבים לכל מה שקורה סביבך עכשיו?
"הם אוהבים מאוד את הסדרה שבאבניקים ומתגאים בה. ישבנו וראינו איתם את כל הפרקים, והם גם ביקרו בצילומים. כשהמורה באה אל ילד בכיתה ה' ומבקשת פרק, כי היא לא מצליחה להוריד אותו – זה כוח. או לראות פתאום על שלטים באיילון את השחקנים שלפני רגע היו אצלם בבית. זה קטע עבורם".

ואשתך? אני לא בטוחה מה יותר מסובך – בעל מתוסכל מחוסר הצלחה, או בעל שכוכבו דורך.
מלכה עוצר לחשוב. "זה נכון, את צודקת. זו חוויה חדשה לכולנו. אבל השנים הקודמות היו לא קלות, סיוטיות לפרקים".

העבודה כצלם חתונות תרמה לך משהו בעולם שבו אתה פועל כיום?
"כן, את היכולת להתבונן באנשים. אתה יכול ללמוד הרבה דרך הדינמיקה המשפחתית באירועים – בין חתן לכלה, בין הורים לילדים, או היחסים בין שתי המשפחות. דברים יוצאים בצורה מאוד ברורה במצבי קיצון כאלו".

איך לא התייאשת, לאורך כל השנים שבהן חיכית להכרה?
"כל מי שנמצא בתהליך יצירה צריך להיות קצת דפוק בראש, קצת אובססיבי. הרגשתי שהסדרה שלי פשוט חייבת לצאת לאוויר העולם. אתה בונה לעצמך מציאות שבה אתה לא שומע את ה'לא', ואם אתה שומע, אתה משכנע את עצמך שמי שאמר אותו לא התכוון לזה, או שהוא טועה. זה כמו סטארט־אפ. חמש שנים אתה מנסה למכור מיזם, רק שבמקום לכתוב תוכנה אתה כותב דרמה. במשך כל התקופה הזו שואלים אותך מה אתה עושה, ואתה עונה 'מפתח סדרה'. הלו, יש לך חמישה ילדים בבית, מה זה 'מפתח סדרה'? יש משהו יותר ערטילאי מזה? אנשים מסתכלים עליך בתור בעל חלומות. אבל אתה צריך להאמין שאתה עושה את הדבר הנכון, ולי היה ברור שזה חייב לקרות".

הסדרה שהוא פיתח אכן קרמה עור וגידים, ולבסוף שודרה ב־HOT. בתוך זמן קצר "שבאבניקים" לא רק צברה פופולריות עצומה, אלא גם יצאה מגבולות המסך הקטן והובילה לשינוי חברתי־תודעתי של ממש – חלומו של כל יוצר – כשהציגה חרדים באופן שלא נראה כמותו לפניה. אם "שטיסל" הייתה הראשונה שהכירה לצופה את החרדים מזווית אנושית, כזו שמאפשרת להבין אותם, שבאבניקים כבר הפגישה אותו עם חרדים שבא לו להיות חבר שלהם.

"יש לי קבוצת וואטסאפ עם ארבעת כוכבי הסדרה", מספר מלכה. "בבוקר של פורים קיבלנו עשרות תמונות של חבר'ה שהתחפשו אליהם, בעיקר תלמידי תיכונים חילוניים. אדם מתחפש לדמות שהוא מעריץ, למישהו שמגניב אותו. החרדים הפכו בסדרה הזו מאנשים שקופים למישהו שאתה מתחבר אליו. זה נותן תחושה שכל הדרך שעשית עד עכשיו, כל המחירים ששילמת, הייתה להם סיבה".

קיבלת תגובות יוצאות דופן מחרדים?
"היה איזה בחור ישיבה שדפק אצלי בדלת ב־11 בלילה רק כדי להגיד תודה. הוא סיפר לי שבזכות הסדרה, הוא וחברים שלו מרגישים עכשיו נוח ללכת ברחוב. אז זה נוגע, בטח. מיד אחרי שידור הפרק האחרון קיבלתי עוד ועוד הודעות מאנשים, והבנתי שהסדרה עשתה עבודה טובה של אהבת ישראל, בלי להעמיס עודף של אידיאלים. התרגשתי מהידיעה שדבר כזה עבר דרכי".

מה סוד הקסם של השבאבניקים?
"אני חושב שלצופה החילוני הממוצע תמיד הייתה איזו אינטואיציה, איזו תחושה בלב, שלא יכול להיות שמה שמספרים לו בתקשורת על חרדים – תיאורים שגובלים באנטישמיות ממש – זה נכון.  אומרים לך על מישהו שהוא רע־רע־רע, ובפנים אתה מרגיש שהוא לא. לכן הסדרה הזו זכתה לחיבוק, כשהיא הראתה את החיים האמיתיים של החרדים. היא גם אמרה דברים שהם לא פוליטיקלי־קורקט. למשל איך שגדליה חווה את תל־אביב, או הרצון שלו לשרוף שלט חוצות בגלל תמונה של אישה. ובעיקר מצאו בה הרבה אהבה ופשטות".

וזה מה שמניע את כל גל היצירות שעוסקות בחרדים?
"הקהל רוצה להכיר את היהדות, כי היא הייתה במצב של השתקה, מודחקת מהתרבות. זה בא לידי ביטוי בצמא למוזיקה דתית, ומבחינה דרמטית – בביקוש לסדרות על חרדים".

קרנות הקולנוע לא אשמות

גם ב"הבלתי רשמיים", סרט הביכורים שלו, נכנס מלכה לתוככי החברה החרדית. "אני מניח שאני רוצה להרחיק את זה ממני, ולכן נוח לי שזה קורה שם. וגם כי הגזענות אצל חרדים היא הרבה יותר דרמטית".

ובכל זאת, העיסוק בהקמה של ש"ס הוא בחירה קצת משונה עבור בחור דתי־לאומי.
"תמיד אהבתי את התנועה הזו. כתבתי מיני־סדרה על הרב עובדיה, שנמצאת כרגע בהקפאה, וממנה התגלגלתי לרעיון הזה. כשאתה לומד את הנושא, פתאום אתה רואה שכל הסיפור של ש"ס שונה לגמרי ממה שחשבת".

הציונות הדתית גילתה את הגדולה של הרב עובדיה בעיקר אחרי פטירתו. איך אתה מסביר את זה?
"התשובה פשוטה: כי גם הציונות הדתית, בבסיס שלה, היא גזענית מאוד. פרשת אלי אוחנה והבית היהודי רק חשפה את מה שתמיד התרחש בה. לא אשכח איך ב'מחנה סיירים' של בני עקיבא קיבלתי ברכון בנוסח אחד בלבד. או את התפילה במדרשייה בימים הנוראים, שהייתה בנוסח אשכנזי, למרות שרוב התלמידים היו מזרחים. היה שם רב שלא זכר את השם שלי, בכל פעם הוא קרא לי בשם מזרחי נפוץ אחר – פעם דהן, פעם אבוטבול".

אז זה הפצע שממנו אתה יוצר?
"לא, לגמרי המשכתי הלאה. אני לא בעניין של להתבכיין על קיפוח, זה לא המקום שממנו התחלתי לעשות את 'הבלתי רשמיים'. הרעים שם הם לא האשכנזים, זה סיפור של מזרחים נגד עצמם. העוול שנעשה הוא אולי נקודת המוצא, אבל שימי לב שלא חוזרים לסמינר האשכנזי שממנו הבת של יעקב כהן נזרקה. אתה לא יכול ב־2018 לעשות סרט על 'אכלו לי שתו לי', היום אתה חייב לקחת אחריות על החלק שלך בתוך זה. לכן לא עצרנו ברגע שבו הרשימה המוניציפלית שהקים יעקב כהן זוכה להצלחה פנומנלית בירושלים, עם 14 אלף קולות. לא הייתי מוכן לעשות את הסרט בלי להראות את אובדן הדרך, שהגיע בהתמודדות הארצית".

אוקיי, אבל למה לעצור בנקודת השיא של המפלגה, בחירות 99', ולא בנקודה הנוכחית של ימינו? הרי יש פה סגירת מעגל וחזרה של ש"ס לגודל המקורי ולסוג המצביעים שאיתו התחילה.
"כי בחירות 99' זה הרגע שבו הכאב של יעקב כהן הוא הכי גדול. כשהם נוגעים בשמיים והוא נמצא בבית הדפוס. שם הפער".

טוענים כלפי קרנות הקולנוע שהן מתעדפות יצירות בעלות אג'נדה שמאלנית. כיוצר שדווקא זכה למימון, אתה חושב שיש אמת בטענות האלה?
"אנשים אוהבים לתאר את הקרנות כמגדל שן מנותק, אז אני יכול לספר על עצמי – נכנסתי לשם כיוצר דתי, מזרחי וימני, עם תסריט אוהד על ש"ס. אין יותר רחוק מהאליטה מזה. ובמכה הראשונה קיבלנו מימון".

אולי שימשתם כעלה תאנה?
"לא, כי קיבלנו הרבה יותר ממימון. מנהל קרן הקולנוע הישראלי, כתרי שחורי, היה שם בשבילנו מהרגע הראשון, עם כל מה שאנחנו צריכים. הוא ממש אהב את 'הבלתי רשמיים', והיה לו חשוב שהסרט יופק ושיגיע לפסטיבלים בחו"ל. אז לא, ממש לא הרגשתי כמו עלה תאנה. הטענה על 'האנשים בקרנות' הייתה נכונה אולי לפני עשר שנים. בכלל, אני לא מאמין בלתלות באחרים את אשמת הכישלונות שלך".

הנשיקה שחזרה בתשובה

אם יש משהו משותף לדמויות של מלכה, זה שבין אם מסכימים איתן ובין אם לא – אי אפשר שלא להתאהב בהן. "אתה צריך לאהוב אנשים, זה מגיע משם", הוא מסביר את הסוד שמאחורי בניית דמות כובשת. "לכל יצירה, לכל מסע כזה, יש סיבה. היוצר לא יודע מה היא – הוא יוצא לדרך כי הוא נדלק על הסיפור, אבל מתחת לכל הדברים יש 'למה' גדול מאוד. בהרבה יצירות אתה יכול ממש להרגיש את הדחיפות שעמדה מאחוריהן. אצלי חלק מהעניין זה להראות שגם מי שעושה את הדבר הכי רע, יכול לפעול ממקום טוב. אני לא יכול לכתוב אנשים רעים, זה לא נוח לי".

ומה ה"למה" שלך?
"במקרה של שבאבניקים זה עניין שאני מנסה לפתור עם עצמי במשך שנים. ארבעה בחורי ישיבה הם רק התירוץ. כשאתה מפרק את הסדרה, היא מדברת על אנשים שקרועים בין האהבה שלהם לבית המדרש – והם באמת אוהבים אותו – לבין המשיכה שלהם לעולם המערבי. אבל כבר מההתחלה החלטתי שהם לא יצטרכו לבחור, הם יחיו גם וגם. זה קונספט שקשה למכור, כי בתסריט 'לפי הספר' קונפליקט צריך להיפתר, ולי הדבר הכי חשוב היה שהוא לא נפתר.

"הדמות של גדליה, למשל, מאוד מרגשת אותי. החקירה שלו אחרי ששרף שלט, הייתה הסצנה השנייה שצילמנו. ישבתי מול המוניטור, וכל כך התרגשתי מזה. אמרתי לעצמי בלב שאם ברק יורד עכשיו מהשמיים ומחריב הכול, ולא תהיה סדרה, וכל מה שיישאר זו רק הסצנה הזו – אני את שלי עשיתי".

אתה מרגיש שהדת מגבילה אותך ביצירה לפעמים?
"בכלל לא. פטרתי את עצמי מהצורך להיות מש"ק דת".

ובכל זאת, היצירות שלך די "נקיות".
"נכון, אבל זה לא מגיע מתוך רצון לדחוף אג'נדה. זה פשוט לא הסגנון שלי. בכל מקרה, הצופים מאוד חדים, ואם הם היו מרגישים שמשהו מזויף או מאולץ – הם היו בועטים בזה. היצירה שלי נקייה בגלל סיבות פנימיות ואמיתיות מאוד. אני חייב להודות שהסצנה בשבאבניקים של הנשיקה בין אבינעם לשירה הייתה לי לא פשוטה לצילום, אבל הייתי חוזר ומצלם אותה עוד מאה פעם אם היה צורך. כי זה המחיר של ליצור".

כלומר, צילמת אותה מתוך הבנה שאתה עובד בשביל גופי תוכן חילוניים, ושאתה צריך לספק את הסחורה?
"לא, ממש לא", הוא מחייך. "צילמתי אותה כי בשביל שאבינעם יוכל לחזור בתשובה, הוא חייב לעבור דרך".

אתה תסריטאי, אתה יכול לגרום לו לעבור את הדרך הזו גם בלי לצלם אותה ממש.
"נכון, אבל זה לא אני. אני לא אוהב לתחמן".

עוד משהו שמשותף ליצירות שלך הוא הפסקול האקלקטי, עם הווייב המאוד מובחן. עד כמה מוזיקה היא עניין משמעותי בחייך?
"אני חייב להודות שאני מוזיקאי מתוסכל. לא הצלחתי כל כך באגף הזה, אז כנראה הפסקולים הם הדרך שלי לתעל את השאיפות האלה החוצה".

מה החלום הבא – לזכות באוסקר? שנטפליקס יקנו ממך סדרה?
"ממש לא. מבחינתי החלום הוא לעשות את שבאבניקים 2. אין לי פנטזיות הוליוודיות כרגע, הכי טוב לי ליצור כאן, כי אני יכול להתפרע במה שאני עושה. אני מרגיש שהקב"ה נתן לי כוח מסוים, ואני רוצה להשתמש בו לדברים טובים. הרבה פעמים נדמה לי שהשם שלי מסכם אותי קצת: אני תקוע בין ה'אלי' ל'רן', בין הקב"ה לעולם המערבי, לפאן. אני מנסה לתווך לאנשים את הפיצול שיש בי, ואם סדרה כמו שבאבניקים עוזרת בזה, אני צריך לעשות עוד ממנה".

אז מה הולך לקרות בעונה הבאה?
מלכה מחייך ומתחמק מלהסגיר ספוילרים. "האמת היא ששום דבר עוד לא נעול, אבל אני יכול לספר שיהיו יותר פרקים. אני רק מקווה שיהיה לי האומץ להיחשף גם בעונה השנייה. את העונה הראשונה דיממתי, היא הייתה מאוד־מאוד אישית. בבסיס של כל יצירה יושב אדם אגואיסט שרק רוצה לכתוב על עצמו".

מאוד נוח לטשטש את האלמנט האוטוביוגרפי כשיש לך ארבעה גיבורים.
"פעם התנהל ויכוח על הסט של שבאבניקים, אפילו הלכו הימורים – מי מהרביעייה זה אלירן. אני חושב שהכי מדויק היה איך שאריק סולטן צילם אותם לשער של 'מוצש', כרוכים ארבעתם בתוך ניילון. כי בכל אחד מהם יש משהו ממני, וזה הכיף. אתה בורא אותם, וככה אתה יכול להסתכל עליהם ולהבין דברים על עצמך".