אפשר להוריד את המסכות ולחבר את הקרעים
מסע אל מציאת העמק השווה בין חלקי החברה הישראלית המסוכסכת ואל מעבר לפחד מהשונה
מאת: הרב בני לאו
ממה אני מפחד? למה העמידה הזו מול הדלת החסומה משתקת כל כך?איזה דמון מחכה לי שם מעבר לשער? הדמיון מגדל את המציאות למימדים מפלצתיים.
אני חי בתוך הפיד שלי. פוגש את האנשים שחושבים כמוני, מדבר עם הדומים לי על אלה המקוטלגים בתור "האחר". "הם" חיים בחושך, "הם" מסוכנים לעתיד האומה, "הם". אני חי בתוך ה"אני" או בתוך ה"אנחנו" ופוגש את ה"אחר" מעל דפי עיתון, ברשתות, במסך. כמעט שום נקודת מגע כבר לא קיימת בממשי.
בסוף חודש מנחם אב השנה החלטתי לצאת למסע בתוך החברה הישראלית להמסת הפחדים שלי. הגדרתי לעצמי ארבעים יום, מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים. רציתי שותפים ולשמחתי השר יועז הנדל, שחיפש כבר זמן רב את נקודת המפגש לחברה יותר מפוייסת, התגייס למסע, וביחד עם חבורה מופלאה של אנשים שבחרו לפגוש את נקודות החיכוך ואת פני האחרים, התחלנו ללכת במסע אל העמק השווה. בחרנו תחנות שמסמלות משהו מהשסע החברתי: חברון היהודית, נצרת הערבית, בני ברק החרדית, ישובי עוטף עזה ועוד.
בראש חודש אלול מצאתי עצמי עומד עם יקי הפשטיין (מקור ראשון) ברחבת מערת המכפלה. חברי הפורום הערבים שבאו מהגליל לא הורשו בהתחלה להיכנס. זה לא היום "שלהם". זה שהישאם שירת בצבא כקצין קרבי לא משנה לחיילי המחסום. ההפרדה כאן היא סם חיים, גדר טובה שתפריד בין מאמינים למאמינים. אחרי התערבות "מלמעלה" נפתרה התקלה.
מנין קורונה סיים ומניין אחר החל להתארגן. אני עומד שם עוטה מסכה ופתאום עובר על פני ברוך מרזל, גם הוא במסכה. את ברוך מרזל לא פגשתי פנים אל פנים מעולם אבל אני "יודע" עליו הכל. איש ימין קיצון, מתסיס ומלבה אש של קנאות לאומנית. התבוננתי בו מן הצד. איש בן גילי. מה אני יודע עליו? כלום. מה הוא מרגיש, מה מדאיג אותו, מה שלום הילדים שלו? ומה החלום שלו? יש לו גם חלום "קטן" שאיתו אני אצליח לחיות בשלום?
ברוך הושיט מפתח לאחד מאנשי המניין שהתקבץ כדי שהלה יוכל לפתוח את ארון הקודש שבתוך המערה. המפתח של המערה, בית קברות אבות אבותי, בידיים שלו, הוא המארח ואני האורח.
תפילת ראש חודש החלה ואני שקוע במחשבות על "אלוהינו ואלוהי אבותינו", על העמידה הזו במקום שאברהם קנה לו לאחוזה ושחיילי משמר הגבול עוטפים כטבעת כדי להפריד בין בני בניו של אברהם. התפילה מתנגנת ואני בתוכה חולם על האפשרות לרקום כאן חלום אחר, שלא טבוע בדם חללי תרפ"ט ובדם חללי תשנ"ד.
המקום הזה טעון. הוא נוגע בשורש הקיום שלנו כאן, על פני האדמה הזו, והוא פוגע בלב הסכסוך הדתי והלאומי שבינינו. אבל בתוך הסכסוך הזה יש אנשים עם לבבות פועמים. אם רק נעז להוריד מסכה, לפגוש עיניים, לשמוע את מיתרי הקול, לחוש את הכאב – נגלה שאנשים אחים אנחנו