בכניסה לביתן 14 בגני התערוכה, אורן חזן מנצל רגע אחד שבו מישהו לא מבקש ממנו סלפי ומבחין בי עומד בצד. הוא ניגש אליי בחיוך, שולף פתק קטן ואומר: "אנחנו מכירים לא מהיום, אתה יודע שאני תמיד נמצא שם כשצריך אותי. תצביע לי". אני מחייך, אומר לו תודה ומבהיר שאינני חבר ליכוד ולא באתי להצביע. "אז מאיפה אנחנו מכירים?" הוא שואל. "נתקענו לפני שנה יחד במעלית באילת. הנחיתי פאנל בהשתתפותך. אני עיתונאי ב'מקור ראשון'", אני עונה. חזן לא מהסס לרגע, מחייך ואומר "וואלה, נכון, זוכר. אז לך מותר לא להצביע לי", ומפליג מיד לבוחרת פוטנציאלית עם פתק קטן שכבר נמצא הכן בידו. עם כל הכבוד לקלאסיקה נוסטלגית מאילת, כל דקה חשובה היום.
אורן חזן הוא אולי התשובה הטובה ביותר לשאלה מי היא תנועת הליכוד 2019, שרשימתה לכנסת ה־21 נקבעה בבחירות המקדימות שנערכו ביום שלישי השבוע. מצד אחד מדובר במפלגה שבדי־אן־איי שלה צרובות תחושות של אנדרדוגיות וקיפוח שנולדו בתקופות קדומות ומתוחזקות על ידי התקשורת המזלזלת. תחושות עומק שבגינן חבריה עדיין רוצים לפעמים לתקוע את האצבע בעין לאליטה, לעשות פה ושם איזו פרובוקציה, להגיע לאולפן טלוויזיה ולהראות לשמאלנים מי זה באמת העם, מה שנקרא בשפת הרחוב – "להכניס להם באבי־אביהם". אורן חזן היה הדמות המושלמת לפן הזה בנפש הליכודית. הסגנון התגרני שלו הלך והסלים, ויצא לו שם של אחד שלא רואה בעיניים, כזה שמשחק את המשחק התקשורתי עד הסוף. התקשורת כמובן התמסרה בחזרה: דמות ב'ארץ נהדרת' כבר יש לו מזמן, והשנה נוספה גם סדרת מערכונים של שחר חסון המריץ דמות בשם דולב שושני למקום ה־40 ברשימת הליכוד. כצפוי, שושני נראה כמו העתק מדויק של אורן חזן.
אלא שהשבוע כל זה נגמר, לפחות נכון לארבע השנים הבאות. אורן חזן, למרות היותו גם השבוע בגני התערוכה מספר אחת הבלתי מעורער במדד הסלפי – גם כשעמדו לידו שרים בכירים – נדחק למקום בלתי ריאלי ברשימת הליכוד. כי השבוע התגלה הצד השני של הליכוד: מפלגת שלטון בורגנית ושקולה, כזו שחבריה החליטו שאורן חזן עבר את הגבול והפך משעשוע בלתי מזיק לנטל שצריך לזרוק מהספינה כאשר באופק מתחשרת לה סופה בדמות מפלגת בני גנץ. אפשר לנסות לשים את האצבע על תקרית כזו או אחרת ששברה את גב הגמל הליכודי, והעובדה ששמו של חזן לא הוזכר ברשימות המומלצים של ראש הממשלה ודאי לא סייעה לו השבוע, אבל האמת היא שחזן פשוט חצה את האזור הלגיטימי שבו אפשר היה לשחק בין שתי הפנים הסותרות והמשלימות של תנועתו. הוא התאהב בדמותו קצת יותר מדי, לא היה ער מספיק למצב המשתנה, ובוחרי הליכוד הפנו לו עורף ברגע אחד. אורן חזן זה נחמד, אבל השלטון חשוב יותר.
מי יסרב למגנט
השרב ששרר ביום שלישי השבוע ניכר היטב על הבאים לגני התערוכה בתל־אביב. רובם הסתובבו בחולצות קצרות משל היינו באמצע אוגוסט, וכך היה קל יותר לזהות את המתמודדים על מקום ברשימת הליכוד ולבדל אותם משאר הנוכחים – עיתונאים, בוחרים, וגם לא מעט סקרנים. מי שרצה מקום ברשימה הגיע לבוש היטב, רובם בחליפות ועניבות כיאה למפלגת שלטון. מתחם תעמולת הבחירות היה קטן להפתיע. כמה עשרות מטרים בלבד בכניסה לביתן 14 המרוחק, משהו שקל מאוד לפספס גם אם אתה נמצא בתוך גני התערוכה, קל וחומר אם תיסע לתומך בכביש ליד. במתחם נראו הרבה מאוד שלטים ובלונים ודוכנים ומדבקות וסיסמאות, כולם בכחול־לבן המסורתי עד שהעין מבקשת לראות מדי פעם צבע אחר לרפואה ואין. הפעילים המאיישים את הדוכנים לא יוצאים מגדרם כדי לקדם את המועמדים, ואף שהשעה רק 12 בצהריים – ההצבעה החלה בסך הכול לפני שעתיים – רובם נראים כבר די משועממים. "אנחנו פה עד עשר בלילה, חייבים לשמור כוחות", מסבירה־מתנצלת בפניי סטודנטית בתקופת מבחנים שבאה לעשות כמה גרושים, ומאיישת יחד עם חבר ללימודים דוכן של ח"כית מכהנת הנלחמת על חייה ברשימה. "רוצה אולי שוקולד? אה, לנו אין. אבל אצל ישראל כ"ץ יש".
ואכן, אצל ישראל כ"ץ נמצאו באמת שוקולדים קטנים וממותגים, גם אצל מירי רגב ("בהכשר בד"ץ בית יוסף!" ממתיקה עמי סוד הפעילה בדוכן שלה), אבל פה בערך זה נגמר. עידן דוכני הנקניקיות והצמר־גפן־מתוק חלף עבר לו מזמן מהעולם, והתשורות שמחולקות בדוכנים השונים כמעט מאכזבות: עטים חד־פעמיים, כובע מצחייה, באמת לא משהו להצטייד בו ולהגיע הביתה ברכוש גדול. מי שבכל זאת הגיע לכאן רעב או צמא, יגלה את יוקר המחיה הישראלי במלוא עוזו. כריך בשלושים שקלים, סמבוסק בעשרים, פחית שתייה ב־12 שקל. דמוקרטיה היא עסק יקר, מתברר.
ולמרות השממה הקולינרית בדוכנים, שניים מהמועמדים הצליחו לצאת מהקווים ולהביא משהו קצת אחר. האחד הוא יואב קיש, שהציב בכניסה לדוכנו לוח קאפה בגודל טבעי של דמותו עטויה במדי טייס, ולצידה קאפה נוספת בגודל טבעי ובמדי טייס אך נטולת ראש. בתחילה זה היה נראה כמו מחווה קצת מוזרה למאבקנו הבלתי מתפשר בדאעש ובשיטותיו הידועות לשמצה, אך לאחר מכן התבהר הגימיק: צלם מגנטים, איש קיש, צילם את העוברים והשבים כשראשם מונח במקומו של הראש החסר. כך יכול כל מי שחפץ בכך לחזור הביתה גאה ומחויך עם תמונה שלו ושל יואב קיש במדי טייס, שיהיה מה לתלות על המקרר. תתפלאו, אבל לסחורה הזו היה לא מעט ביקוש. אולי בבחינת כל קוץ בעיר הוא פרח במדבר, אולי כי קיש אכן אהוב ואהוד בליכוד יותר משנדמה, ואולי כי ישראלים לא יכולים לומר לא לתמונת מגנט, תהיה משונה הסיטואציה ככל שתהיה. השני שהצליח לחדש הוא השר והד"ר יובל שטייניץ, אבל זה יקרה יותר מאוחר בהמשך היום ובמקום אחר לחלוטין. עוד נגיע לשם.
בינתיים, עוד ועוד אנשים זורמים למתחם הבחירות בגני התערוכה. האווירה המנומנמת בחסות החום הכבד מופרת מדי פעם לכמה דקות, כאשר אחד השרים או חברי הכנסת המכהנים מגיע למקום. יריב לוין, שר התיירות, מגיע עם שלושה ליצנים בעלי קביים גבוהים שמכרכרים סביבו ומעירים את השטח. אני שואל את השר לוין אם זוהי התשובה של הליכוד ל־1.95 של גנץ. הוא משבח אותי על החידוד ופונה לצילומים ושיחות קצרות עם אנשים שקצת יותר חשוב לו לשוחח איתם היום – בוחרים ובוחרות.
אולי כי התדמית של הליכוד כמפלגה עממית־מזרחית לא באמת נכונה; אולי כי מדובר בשעת צהריים ובעיקר מבוגרים פוקדים את המקום כרגע; אולי כי מדובר בתל־אביב, לא בדיוק המגרש הביתי המובהק של מפלגת השלטון – לא משנה מהי הסיבה, את הקהל שמגיע להצביע בגני התערוכה אי אפשר למסגר כשייך לשבט מסוים בישראליות. זהו ללא ספק מפגן עוצמה דמוקרטי של מפלגת שלטון בעלת מוטת כנפיים ישראלית רחבה, כזו שתבוא לידי ביטוי בדיעבד גם בתוצאות שיתפרסמו כיממה לאחר מכן. בשעת צהריים מאוחרת אני עוזב את גני התערוכה ואוסף קצת כוח לקראת המשך היום וסיומו במוקד הגדול השני של הפריימריז – בנייני האומה בירושלים.
בזכות המטריות
הערב ירד על ירושלים, הרוח נושבת קרירה, עננים מאיימים מתחילים להגיע מכיוון גשר המיתרים. אחרי יום שמשי וחמים, הגיעה שעת המבחן האמיתית של דוכני התעמולה ברחבת הכניסה הצרה למתחם ההצבעה בבנייני האומה. מי ימשיך להשמיע בעוז את הג'ינגלים למרות הכול ועל אף הכול, מי יתקפד בתוך האוהל המוגן, ומי פשוט ייטוש את העמדה. לא נדרג עכשיו את כולם, אבל לפחות בירושלים ישנן שתי מנצחות ברורות – מירי רגב וציפי חוטובלי. אנשי מירי רגב, עם אש בעיניים ובידוריות שיכולות לחרוך את אוזנו של פיל זקן וחירש, משמיעים שוב ושוב ושוב את יצירת המופת של הזמרת סיון גור: "לכי תספרי לכולם שאת מירי רגב ואת לא דופקת חשבון לאף אחד". בשלב מסוים הלופ הבלתי פוסק הזה עולה על העצבים של פעילים אחרים, ואחד מהם מגיע ומנתק את הבידורית. רצף של קללות הדדיות מושמע בין הפעילים והפעילות, ורגע לפני תגרת ידיים מגיע למתחם אבי דיכטר ומאבטחיו ומושכים אליהם את תשומת הלב.
ציפי חוטובלי, בת הציונות הדתית, השכילה לשכור כעשרים בנות אולפנה שהתייחסו למשימה שהוטלה עליהן ברצינות: הן לא הפסיקו לשיר, לעשות מוראל ולהפציר בכל מי שעבר במתחם לסמן וי ליד השם הנכון. בשלב מסוים ניסו כמה מהן להתחרות ביכולות התמלול וההלחנה של קמפיין מירי רגב, והוכיחו שוב כי לציבור הדתי־לאומי יש עוד כברת דרך לעשות כדי למצוא את מקומו בתרבות הישראלית המתחדשת; המקסימום שיצא להן היה "ציפי לשלטון, כל השאר מלפפון".
אחד הדוכנים שהחזיקו מעמד לאורך זמן היה זה של יובל שטייניץ. השר המחושב התארגן מראש על מטריות ממותגות (באיכות לא רעה, אגב), שלעדות מי ששהה שם במהלך היום היו ללעג ולשנינה. אך הנה, במאני־טיים של תשע בערב, השעה הקריטית והאחרונה במרוץ הפריימריז המתיש, כשהגשם החל לזלוג ולהניס את כולם לבנייני האומה עצמם, יכלו אנשי שטייניץ לפתוח מטריות ולצחוק על כולם. לא שהם עשו זאת, כמובן. זו לא העת לבוא חשבון, זו העת להילחם עד המצביע האחרון. מטרייה, אדוני?
בירושלים, מעוז ליכודי מובהק הרבה יותר מתל־אביב, היה גם סוער וערני יותר: צ'אפחות לא מהוססות על כתפיהם של שרים וחברי קבינט מבוישים־משהו, רשימות מומלצים ומחוסלים שעוברות מיד ליד כמו רשימת קניות בסופר, ואווירת קרנבל או של טרום משחק כדורגל, שבו הקהל הוא שקובע את תוצאת המשחק ולא השחקנים.
חוכמת ההמונים
רבות נאמר על שיטת הפריימריז. שהיא הטובה מכולן וגם המשחיתה מכולן, הבזבזנית ביותר והדמוקרטית לעילא. אבל את זה איש לא ייקח לליכוד: בשעה האחרונה להצבעה, בנקודה הקרובה ביותר האפשרית לקלפיות עצמן, ליד המאבטחים, ניצבו להם ישראל כץ, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, יריב לוין ויובל שטייניץ. הם התחבקו עם עשרות אנשים באותה שעה, לחצו ידיים למאות, הושיטו פתקים, ביקשו, הצטלמו, התחבקו. יש כאלה שהדבר נראה יושב עליהם טבעי (מי אמר אורן חזן, שהגיע גם לפה כמובן), אבל יש אחרים שלא צריך להיות מומחה גדול לשפת גוף כדי להבין שהם היו מעדיפים להיות עכשיו בטיפול שורש ללא הרדמה. מדובר בשרים בכירים ובעלי עוצמה רבה, שמהלך חייהם הרגיל שם אותם למעלה ואת האזרח הקטן למטה. ככה זה, הם בכירים בשלטון ואנחנו לא.
והנה, פעם בכמה שנים הם נאלצים לרדת לעם, להבטיח, לבקש ולהתחנן, ולעמוד שעות כאחד האדם בכניסה לתור לקלפיות. הסצנה הזו – הזויה מבחינת יותר מדי פוליטיקאים ישראלים שנשלפים בפינצטה על ידי מנהיג מפלגה כי ככה הוא החליט, ולא ממש חייבים משהו לאף אחד אחר – הופכת את הבחירות המקדימות שנערכו השבוע בליכוד לתופעה הדמוקרטית ביותר במדינת ישראל, כזו שצריך לשבח אותה ולפרגן לה – על כל הפגמים ותוצרי הלוואי הפגומים לעיתים.
כמעט 120 אלף מתפקדים יש לליכוד. כ־60 אחוז מהם הלכו להצביע. זו הבעת אמון גדולה בשיטה, וגם במפלגת השלטון שהוכיחה חיוניות ורעננות. התוצאות, בסופו של דבר, יצרו רשימה שקיזזה את הדילים מכאן ומכאן ושמי שניצח בה היה חוכמת ההמונים. הליכוד אינו תנועה שמתיזה את ראשי מנהיגיה (מאז קום המדינה היו לו ארבעה מנהיגים בלבד). ובכל זאת, בדרכם שלהם הודיעו מתפקדי הליכוד לראש הממשלה כי הם מכבדים אותו, אך לא פחות מכך רוצים להישאר בשלטון גם ביום שאחריו.
כך הצליח גדעון סער להתברג בצמרת הרשימה אף שנתניהו ניסה לחסלו פוליטית, ולא פחות מכך מוכיחים זאת נאמניו הבולטים של ראש הממשלה מקרב הח"כים המכהנים, שנדחקו או לפחות לא הצליחו להתקדם במעלה הרשימה כפי שקיוו. בעוד ארבע שנים תהיה להם הזדמנות להסתער שוב על הפריימריז ולפנות ללב הבוחר הליכודי עם ליצנים בקביים, שוקולד ממותג או מטריות. הכול פתוח.
