מערכת הבחירות הנוכחית מתנהלת כמו תכנית ריאליטי נוסח 'כוכב נולד'. אלונה, בני, מיקי ושאר שמות שאוזכרו ועוד יעלו כפניה החדשות של הפוליטיקה הישראלית הם הכוכבים החדשים המפציעים עתה בשמי המערכת הפוליטית. אך ככל כוכבי השביט הם יאירו את שמי המערכת הפוליטית לפרק זמן מוגבל, וספק אם מעבר לגימיק הרגעי ניתן לראות בתופעת הכוכבות כמבשרת על שינוי בדמותה של הפוליטיקה והחברה הישראלית. מנקודת מבט פחות רומנטית ומתמסרת לתופעת הסטארטאפים הפוליטיים, ניתן לומר בוודאות גבוהה כי יותר משהבחירות הקרובות ייקבעו את פני עתיד המדינה, הן בראש ובראשונה נייר הלקמוס המשקף דווקא את תמונת ההווה של החברה והפוליטיקה הישראלית, שעל בסיסה תתנהל הממשלה הבאה – תהא אשר תהא.
מה שניתן לומר בהקשר זה, הוא כי מערכת הבחירות הנוכחית מבטאת לא את ניצחונו של גוש הימין כפי שרבים מהפרשנים גורסים וטועים בכך, אם כי את נוכחותה ההגמונית של דרך האמצע הישראלית. מדובר בשדה רעיוני פרגמאטי, ריאליסטי ויש שיאמרו ציני ונטול חמלה, המתייחס לחזונות האוטופיים של החברה הישראלית כמשאת נפש. כזו שגם אם מותר ורצוי לקים איתם דיאלוג סמוי ולעיתים גם מפורש, הרי שבפועל צריך לצנן את החתירה אליהם מטעמים הנוגעים לשמירת חוסנה הפנימי והחיצוני של מדינת ישראל.
דרך האמצע חותרת למדיניות שתכליתה השגת האפשר מתוך התבוננות מפוכחת על דמותה של המציאות המדינית, חברתית וכלכלית. זוהי למעשה הגישה שמדריכה את ישראל מזה כמעט שני עשורים. היא באה לידי ביטוי בתחום המדיני כאשר ישראל נפרדה בעשור ומחצה מחלום השלום ופרדיגמת שתי המדינות, אבל גם לא נקטה צעדים פרו-אקטיביים למימוש חלופת המדינה האחת, לא בגרסת הסיפוח של הפוליטיקאי נפתלי בנט וגם לא בגרסת האזרוח של הסופר א.ב יהושע. נוכחותה באה לידי ביטוי גם בשדה החברתי-כלכלי, שבו אמנם פעלו ממשלות ישראל לקידומה של כלכלה במסגרת עקרונות ניאו-ליברלים של שוק חופשי, אך בו-זמנית גם הפנימו את לקחי מחאת קיץ 2011 וניסו להכניס עידונים חברתיים מתבקשים בשיטה הקיימת.
הגלישה של החברה והפוליטיקה הישראלית לדרך האמצע בשני העשורים האחרונים חפפה במידה רבה את כהונת ממשלות נתניהו. למרות נוכחותה העכשווית הרי שאין מדובר ביצירה היסטורית חדשה לגמרי. מדובר בתפיסה שהדריכה את מדינת ישראל מיום הקמתה והנכחתה מחדש הוא מעשה תיקון לעיוות שהתפתח בשנות התשעים שמבחינות רבות ניתן לראותן כסוג של מובלעת היסטורית בציר הזמן של תולדות המדינה. זאת, כאשר 'מפלגת העבודה', בגלגולה הרעיוני השני, זנחה את יסודות המדיניות של דור מייסדיה כמו דוד בן- גוריון, התמסרה לפוליטיקה של קצה והכניסה את המדינה לניסוי הגדול בתולדותיה, כאשר חתרה למימושן של שתי אוטופיות גדולות: האחת, במישור המדיני שהתבטאה ברעיון ההפרדה, והשנייה במישור הפנימי שהתבטאה בחזון הליברלי.
קריסתו המוחלטת של המהלך הזה חוללה מעין תהליך של תיקון. הוא בא לידי ביטוי בהתכנסות של החברה הישראלית-היהודית חזרה למסגרת רעיונית ריאליסטית ופרגמאטית של אמצע. פוליטית, הליכוד הפך לציר המרכזי בתהליך הזה כשהוא כמובן משתמש ברטוריקה רוויזיוניסטית מובהקת כדי לסמן את קו הנבדלות בין העבר בהובלת מפלגת העבודה לבין ההווה והעתיד בהובלתו שלו. שותפיו הפוליטיים של הליכוד ונתניהו כראש ממשלה היו מפלגות הימין שניתן להגדירן כ'מפלגות סימטריות', כלומר, אלה שרצו לסנכרן בין האתוס הימני שלהן לבין המדיניות בפועל. הלכה למעשה, למרות הברית הפוליטית והעובדה כי הליכוד הצליח במסעו להגמוניה פוליטית לרתום את המפלגות הסימטריות, הרי שהמדיניות הממשלתית נמנעה מיצירת סנכרון שכזה בין האתוס למציאות. בשנים האחרונות אף נחשף המתח שבין הרטוריקה הרוויזיוניסטית של הליכוד והעומד בראשו לבין הפעולות שנקטה הממשלה, למשל מול חמאס ברצועה או אפילו מול איראן, שביטאו קו של מדיניות אמצע.
ניצחונה הגדול של תפיסת האמצע באה לידי ביטוי בהופעתן של מפלגות פוליטיות חדשות שלמעשה אימצו את השדה הרעיוני שאותו חרש וטיפח הליכוד ומנהיגו זה למעלה מעשור. הראשונים היו אנשי מפלגת 'יש עתיד' של יאיר לפיד שאף שיתף פעולה עם נתניהו על בסיס אותה קרבה רעיונית – תפיסתית. סיום השותפות הזו לא נבעה מטעמים רעיוניים, אלא על בסיס התחרות הפוליטית האישית, קרי – האתגר הפרסונאלי שהציב לפיד לראש הממשלה. עתה, על רקע מערכת הבחירות הנוכחית הצטרף גם השחקן החדש, הרמטכ"ל לשעבר גנץ. מנקודת מבט זו, יותר מאשר הבחירות הללו הן ביטוי לנוכחות הרעיון הימני במונחי תפיסות הקצה או לחיסולו של רעיון השמאל במונחי תפיסות הקצה שלו, הן מהוות ביטוי לנוכחות העמוקה של תפיסות האמצע בשדה הרעיוני של החברה היהודית (ואפילו הערבית) בישראל.
המשמעות המעשית של העניין הזה היא מאד ברורה: אלה הרואים בבחירות קרש קפיצה שיחזיר את ישראל לתוך חזיונות אופציית ההפרדה והחברה הליברלית-קוסמופוליטית, עלולים להתאכזב. כך גם אלה המבקשים לראות בשלטון הליכוד בעשור וחצי האחרון ואולי גם בהמשכו כהזדמנות פז למימוש חזונות הנגד של האוטופיה הימנית. פניה של החברה והפוליטיקה הישראלית אינם לקצוות, בכל תחום שהוא. פוליטיקת האמצע כאן כדי להישאר. לא משום שהיא מציעה 'פתרונות' הרמטיים לבעיות היסוד שעמם מתמודדת המדינה, אלא דווקא משום שמקופלת בה ההבנה כי לא רק שאין פתרונות מוחלטים שכאלה אלא שהחתירה אליהם עלולה לסכן אינטרסים לאומיים חיוניים, כפי שהוכח בחתירה להשגת השלום הנכסף עם הפלסטינים.
זו הסיבה העיקרית כי מערכת הבחירות הנוכחית עומדת בסימן התכווצות בכוחן היחסי ובמעמדן של המפלגות הסימטריות, שלרוב מאופיינות לא רק בתפיסה אידיאולוגית אוטופית, אלא גם בגישה רעיונית חד-ממדית שתולה את יהבה על סדר יום ספציפי ומוגדר להבדל ממפלגות האמצע שמציעות תכולה רעיונית הוליסטית מליאה. הדברים נכונים לגבי סיעות השמאל המובהקות כמו מר'צ, 'מפלגת העבודה' (המתפוגגת) וכמובן 'התנועה' (הנעלמת) של לבני. אולם, תופעה דומה ניכרת במידת מה גם אצל סיעות הימין המובהקות דוגמת 'ישראל ביתנו', ואפילו קיימים סימני שאלה לגבי מפלגות חדשות כמו 'הימין החדש' שלפי הסקרים האחרונים אינה מצליחה להתרומם אלקטוראלית ולחדור לעומק האלקטורט הישראלי כפי שקיוו לכך מיסדיה.
היום שאחרי הבחירות, כמו זה שלפניו, שייך אם כן לדרך האמצע. מי שהיטב להתנהל במדרש הרעיוני הזה הוא בנימין נתניהו, שלמרות הרטוריקה הימנית שאפיינה את שלטונו רב השנים וזיקתו למפלגות הקצה של הימין היטיב לא רק להבין את הרעיון של דרך האמצע אלא לעשות את הבלתי אפשרי, קרי – לתרגם את התפיסה הרעיונית העקרונית למתווה ברור של מדיניות קונקרטית. מבקריו של האיש טענו בגנותו כי מדיניותו, בעיקר זו בשדה המדיני, היא מדיניות של סטטוס קוו אבל המציאות הייתה רחוקה מכך ואף הפוכה. מבלי להיכנס להרפתקאות של סיפוח או חלוקה נתניהו הבטיח את השליטה הביטחונית הישראלית במרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן, באמצעות שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, חיזק את האינטרס של הערבים-הפלסטינים עצמם בשימור המציאות הקיימת באמצעות תגמולים כלכליים, וביד השנייה ביקש להתמודד עם האיום הנשמע משמאל על מחיקת הרעיון הציוני, באמצעות מהלכים לחיזוק אופייה היהודי של מדינת ישראל, כולל באמצעות חוק הלאום. כל זאת, תוך הרחבת נוכחותה הכלכלית ואסטרטגית של ישראל במזרח התיכון (החדש) והתמודדות לא רעה מול איראן.
דומה, כי בנקודה הזו מונח יתרונו הגדול של נתניהו על פני אלה הקוראים התיגר על שלטונו שאמנם כבר אימצו את שפת האמצע, אך מבלי שתרגמו אותה לקווים ברורים של מדיניות ליום שאחרי הבחירות. מבחינה זו כנראה שאי אפשר שלא להסכים לאמירה מן הימים האחרונים של ציפי לבני על כך ש'המרכז' (או כלשוני, האמצע) הוא אידיאולוגיה העומדת בפני עצמה. אמנם, זו לא האידיאולוגיה של 'התנועה' בראשה עומדת ליבני, אבל בהחלט זו של הרעיון המדריך בשנים האחרונות את 'הליכוד' והעומד בראשו.
