יו"ר מפלגת דגל התורה, משה גפני, הגיע לפני כשבועיים למסעדת 'מלאבס' בפתח־תקווה, לאירוע לא שגרתי: מפגש עם צעירי המגזר לקראת הבחירות. אם העניין הזה נשמע לכם מובן מאליו, שהרי זה בדיוק מה שעושים כל המתמודדים בימים אלה, אולי אינכם בקיאים באורחותיהם של חברי הכנסת החרדים. בימים כתיקונם הם מסתפקים באירועים רשמיים, ואפילו בימי בחירות הם נצמדים לפרוטוקול הבסיסי: השקת קמפיין, ריאיונות מוקפדים ונוחים לביטאונים המפלגתיים, והסתמכות על כוחם של הרבנים הגדולים. כנס מסוג זה הוא חזון לא נפרץ, שמלמד אולי על קמפיין מסוג חדש שמנהלת המפלגה.
גפני לא לבד. במוצאי השבת האחרונה ערך גם סגן השר מאיר פרוש אירוע דומה בבית פרטי באלעד. חברי הכנסת, שלוחיהם של מרנן ורבנן, יורדים לשטח. סלוגן הבחירות שנבחר הפעם – "ברגע האמת, ג'" – מבטא גם הוא משהו מהאתגר החדש שעומד בפני המפלגה החרדית־אשכנזית. "ברגע האמת" הייתה סיסמת הבחירות של מרצ ב־99', של אהוד ברק ב־2009, ושל מפלגות ומועמדים נוספים שחששו מהצבעה טקטית ולא אידיאולוגית (במרצ חששו, בצדק כפי שהתברר, מזליגת קולות לברק; ברק חשש מבריחת קולות ללבני). בחירת המילים המסוימות האלה מסגירה את החשש שבצמרת יהדות התורה לא מסתירים: בריחת קולות לליכוד ולמפלגות הימין, ואולי אף למשה פייגלין. ברגע האמת, מתחננים שם, אבא מסתכל מלמעלה.
כדי להתמודד עם אותו אתגר, בש"ס מצופפים שורות סביב נתניהו. אם ב־96' רצו שם מול אותו נתניהו עם הסלוגן "לא ימין ולא שמאל, רק גדולי תורה לשאול" (במנגינת שירו של אריס סאן), הפעם ההתייצבות על הנתיב הימני מובהקת מתמיד: "ביבי צריך אריה חזק". גפני, אולי הסמן השמאלי ביותר בין הפוליטיקאים החרדים, היה בין הראשונים להגיב השבוע בחריפות על פסילת מיכאל בן־ארי, איש 'עוצמה יהודית', בבית המשפט העליון. אם בימים כתיקונם גפני מקפיד לשמור על מרחק הולם מאישים כבן־ארי, עכשיו זהו זמן בחירות, ובבחירות עושים הכול כדי להשאיר בבית את האלקטורט החרדי הימני.
החלום שהוחמץ, בינתיים
יום הגשת הרשימות לכנסת, לפני כחודש, לווה בתחושת החמצה במפלגות החרדיות: לפחות שניים משלושת יושבי הראש של ש"ס, דגל התורה ואגודת ישראל, היו שמחים לראות רשימה שונה לחלוטין. בישורת האחרונה הצטרף גם ראש הממשלה למאמצים להחיות את מפץ האיחוד. לאחר שסיים לתווך בהצלחה באיחוד מפלגות הימין, ניסה נתניהו לשמש שושבין בזירה נוספת, גם אצל החרדים. אכן, בחודשים האחרונים הוזכר ראש הממשלה כמי שמעוניין מאד לראות איחוד חרדי יוצא לפועל, אך לקראת סגירת הרשימות הוא ממש הפעיל את לחציו. לשווא. האיחוד החרדי יצטרך לחכות לימים אחרים ואולי למנהיגים אחרים, כאלה שיֵדעו לשים מאחוריהם עשרות שנים של חוסר אמון ולצאת יחד לדרך חדשה.
אריה דרעי ומשה גפני הם שני הפוליטיקאים החרדים שרצו לראות את האיחוד. לגפני זה היה קל, שכן הוא לא התמודד בעניין הזה עם התנגדות פנימית. יענקי קנייבסקי, נכדו של המנהיג הליטאי הרב חיים קנייבסקי ומי שמושך בחוטי המפלגה, היה מעוניין באיחוד עוד יותר ממנו. השטח הדגלאי, שהרגיש שאיחוד כזה יעצים את הכוח היחסי של הליטאים ואולי אף ישיב אותם להיות הזרם הדומיננטי – עניין שקצת נשחק בשנים האחרונות – גיבה אותו כמעט לחלוטין.
דרעי ומקורביו, לעומת זאת, נתקלו בשטח ש"סי עוין. למה אנחנו צריכים את זה? תהו בקול בכירים בתנועה הספרדית, שלא ממש מאמינים למתחריהם האשכנזים. מאז ההישגים שרשמה המפלגה בבחירות המקומיות מרגישים בש"ס על הסוס, ובכיריה חששו כי איחוד עם האשכנזים ייצור ניכור עם השטח ויעצור את התנופה.
בתחילה ניסה דרעי לשכנע אותם. הוא דיבר על הזדמנות להגדיל דרמטית את כוחו של הגוש החרדי, על האפשרות לדחוק את הגורמים המתחרים בתוך אגודת ישראל – בעיקר סגן שר החינוך מאיר פרוש, שבינו ובין ש"ס שוררת איבה נושנה ומרה – ועל האופציה לקבל תיק בכיר במיוחד בקואליציה עתידית, כראש המפלגה הגדולה ביותר. הפעילים שקיבלו מהיו"ר את השיחות הללו והוזנו במסרים מסביבתו, הקשיבו בלב חצוי. טוב להם כשש"ס עצמאית, והם לא ממש שואפים לראות את דרעי במשרד האוצר או החוץ. הקש ששבר את גב הגמל היו ה'בגידות' בזירה המקומית: נציגי דגל התורה בבית־שמש נכנסו לקואליציה העירונית, ובאלעד חברו לראש העיר ישראל פרוש מבלי לקבל את הסכמת ש"ס. בכך הם אותתו אולי למתנגדים בתוך ש"ס שהציר בין שתי המפלגות נועד לשרת רק את הליטאים.
לאחר שמאמצי השכנוע עלו בתוהו, דרעי התקפל ובסיעה הליטאית הבינו שאיחוד לא יהיה. אדריכלי המפץ ניסו להמתיק את מפח הנפש שלהם בנבואות על קוצר ימיה של הממשלה הבאה. כעת הם מכוונים את עצמם לסיבוב הבא, בעוד כשנתיים, לאחר שתיקי ראש הממשלה נתניהו יגרמו לפרישתו. אחד הדוחפים העיקריים לאיחוד התנבא באוזניי: "זה עוד יקרה, אין לי ספק. לפוליטיקה החרדית אין קיום כשתי סיעות, וזו רק שאלה של זמן. וכשזה יקרה בסופו של דבר – תזכרו איפה הכול התחיל". אולי, אבל בינתיים הריצה נפרדת, ולא סתם בנפרד. בדגל התורה לפחות החליטו הפעם לא לוותר על אף קול, גם על כאלה שבאופן טבעי שייכים לש"ס.
משחק הכיסאות
אבל לפני הקמפיינים, נדבר על הרשימות. ראש וראשון לפורשים הוא חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, איש חסידות ויז'ניץ ואגודת ישראל. מוזס היה מבכירי אנשי הציבור של חסידות ויז'ניץ עוד בשנות השמונים, אך אז הורד ממעמדו בעקבות סכסוך משפחתי מר שפרץ בין האדמו"ר מוויז'ניץ הקודם לבנו הגדול, וקשריו ההדוקים של מוזס עם אותו בן. השנים חלפו, האב והבן התפייסו בשנותיו האחרונות של האב, ולאחר פטירתו של האב הוכתר הבן ליורשו העיקרי. הצעד הפוליטי הראשון שעשה היה לשלב את נאמנו משכבר הימים במשבצת הוותיקה של ויז'ניץ במפלגה החרדית האשכנזית. כך הגיע מוזס, יהודי חם ואיש שיחה ומעש, למשכן כנסת ישראל – לצד ח"כים שצעירים יותר מילדיו. בתו, היידי, יצאה בשאלה ופעילה בתא הגאה בליכוד. יחסיו החמים איתה הוסיפו לאהדה שחשים כלפיו רבים במשכן, חוץ מאחד: יעקב ליצמן.
ביום שבו שב מוזס לכנסת, הגיעו ללשכתו שניים מעוזריו של ליצמן ודרשו ממנו לעדכן את יו"ר המפלגה בכל צעד שהוא עושה. מוזס, יהודי נחמד אך משופשף לא פחות מסגן שר הבריאות, שלח אותם כלעומת שבאו. בתפקידו כמזכיר יהדות התורה הוא אמנם יישר קו עם התנהלות הסיעה החסידית, אבל ליצמן לא ראה בו 'איש שלו' וחיכה לשעת הכושר להיפטר ממנו, שהגיעה בסופו של דבר.
לאחר שדגל התורה הוכיחה לשותפתה אגודת ישראל כי היא לכל הפחות משתווה לה בכוחה, היא דרשה לשנות את החלוקה המסורתית של 60:40 לטובת שוויון בין הסיעות. עד היום החלוקה הפנימית הייתה כזו: מקום ראשון חסידי (אגודת ישראל), מקום שני ליטאי (דגל התורה), שלישי חסידי, רביעי ליטאי, חמישי ושישי חסידיים, שביעי ושמיני ליטאיים. כעת השתנה סדר הרשימה לטובת חלוקה שוויונית (שאגב, הליטאים סבורים כי גם היא עדיין מקפחת אותם): המקום השישי עבר מהחסידים לליטאים, ואילו המקום השביעי, שכניסתו לכנסת מוטלת בספק, נשאר בידי החסידים.
על המקום החמישי, החסידי, ניטש ויכוח עז בין שתי קהילות גדולות: ויז'ניץ, שהחזיקה בו באופן מסורתי במשך עשורים רבים, ובעלז, שבמהלך השנים עקפה את ויז'ניץ מבחינה מספרית, בוודאי בעקבות הפילוגים שצמצמו את כוחה של חסידות ויז'ניץ המרכזית. שתי הקהילות, אגב, קשורות זו לזו בקשרי משפחה: הרבי מבעלז, ר' יששכר דב רוקח, הוא חתנו של הרבי הקודם מוויז'ניץ ולפיכך גיסו של האדמו"ר הנוכחי.
על רקע העימות הזה ביקש ליצמן ללכוד שתי ציפורים במכה: הוא פנה לוויז'ניץ והציע לתמוך בה במאבק על המקום השישי, בתמורה לכך שהנציג שיוצב מטעמה יהיה יעקב טסלר, איש ויז'ניץ אך עוזרו ונאמנו של ליצמן. בוויז'ניץ הסכימו. כך נפטר ליצמן ממוזס וגם דחק את ישראל אייכלר, נציג בעלז, למקום השביעי. ניצחון כפול.
לטענת ליצמן ואנשיו, עם שיבוצו של מוזס לרשימה בפעם הקודמת נאמר כי זוהי הקדנציה האחרונה שלו בכנסת. גם אם זה נכון, האופן שבו נעשתה ההדחה צורם במיוחד: מוזס שמע מהתקשורת על כך שהוא כבר לא חלק מאגודת ישראל. עלבון לא מקובל ואקורד סיום כאוב לאחד מחברי הכנסת האהובים במשכן. מי שדרשה את כבודו של אביה הייתה דווקא בתו, היידי, שבראיון לעיתונאי חרדי הבעיה את מחאתה. גם העיתונאים החרדים, שאוהבים את מוזס, הביעו את מחאתם על האופן שבו הודח. בחסידות ויז'ניץ, מכורתו של מוזס, בחרו לשתוק.
בתנועה האחות, דגל התורה, החליטו בסופו של דבר שלא לבצע חיסולים דומים. זה לא מובן מאליו: בשבועות שקדמו לגיבוש הרשימה טענו גורמים רבים בהנהגת המפלגה כי ח"כ יעקב אשר, לשעבר ראש עיריית בני ברק, סיים את דרכו בכנסת. אשר מזוהה עם מחנה ראשי הישיבות בהנהגת 'דגל התורה', בהם הרב גרשון אדלשטיין מפוניבז', ראשי ישיבת סלבודקה בבני־ברק, הרב יגאל רוזן מישיבת 'אור ישראל' בפתח־תקווה ועוד, מה שעורר התנגדות כלפיו מצד המחנה השולט במפלגה – המזוהה עם בית הרב חיים קנייבסקי. לפני כמה שבועות בחרו שני חברי מועצת העיר באלעד מטעם דגל התורה לערוק לצד ראש העיר המכהן, ישראל פרוש, בניגוד לעמדת בית הרב קנייבסקי. הצעד התקבל בחומרה על ידי ההנהגה, אף שהשניים טענו כי קיבלו גיבוי מהרב דב לנדו, ראש ישיבת סלבודקה. הפוליטיקה בצמרת התנועה רוחשת, והיו שחשבו כי יעקב אשר ישלם את מחיר המחנאות הזו. זה לא קרה בסופו של דבר, ומעמדו נשאר מוגן.
במקום השמיני והספק־ריאלי ברשימה המשותפת (הרביעי של דגל התורה) הוצב יצחק פינדרוס – שהתמודדותו לראשות העיר אלעד נפסלה בהוראת בג"ץ. פינדרוס, שהיה ראש עיריית ביתר־עילית וסגן ראש עיריית ירושלים, מחזיק בעמדות ימין מובהקות וקשור לקהילת תלמידי הרב זילברמן בעיר העתיקה בירושלים שבה הוא מתגורר. עיתונאים חדי עין הבחינו כי בכנס שקיימה יהדות התורה הוא הופיע ללא כובע ישיבתי לראשו – סוג של קריצה לציבור "החרדים העובדים". במקום השישי של דגל התורה וה־12 ברשימה כולה – מקום לא רלוונטי בעליל – הוצב דוד אוחנה, איש 'מרביצי', הלא הם בני התורה הספרדים, חניכי הישיבות הליטאיות שעדיין מצביעים לדגל התורה.
גם בש"ס, האחרונה מבין השלוש להציג את נבחריה, שמרו על סולידיות ולא חוללו מהפכות דרמטיות. במקום התשיעי הוצב משה אבוטבול, ראש עיריית בית־שמש שהפסיד לעליזה בלוך על חודם של מאות קולות בבחירות המקומיות האחרונות. אבוטבול אהוב מאד בציבור החרדי, ובעגה האשכנזית מכונה "רבי מוישה שלנו"; במקום הרביעי נותר על כנו ח"כ יעקב מרגי, מי שרבים מהחרדים החדשים והצעירים רואים בו נציגם היחיד מבין הפוליטיקאים החרדים. מרגי מנהל קו עצמאי ולעיתים מזוהה עם ההנהגה הישנה ועם אלי ישי, ולפיכך היה חשש שהוא יודח, מה שלא קרה; במקום השביעי שיבץ דרעי את ראש לשכתו, משה ארבל.
ומאלה ששובצו ברשימה, לאלה שלא: חיים ביטון, מנכ"ל רשת החינוך הש"סית, נתפס בעיני רבים כמחליפו המיועד של דרעי. הוא חריף, מקושר, חזק ופעלתן, ובמשך שנים שמו נלחש כבכיר הדור הבא של חברי הכנסת של ש"ס. למרות זאת, ביטון ביקש מדרעי שלא להשתלב ברשימה לכנסת; ח"כ דני סיידה ממושב ספסופה, שבעבר הביע את רצונו לרשת את השר אורי אריאל במשרד החקלאות, יפרוש מהכנסת לאחר שהחליט שלא להמשיך לכהונה נוספת.
עד הרגע האחרון ניהלה ש"ס משא ומתן עם בית הרב מאיר מאזוז בנוגע לשריון מועמד המזוהה עם ישיבת 'כיסא רחמים' ורבניה, שאינו עונה לשם אלי ישי. מי שהופקד על המשא ומתן היה הרב דוד יוסף, הבן של, רב שכונת הר־נוף בירושלים וחבר מועצת חכמי התורה של ש"ס. הרב מאזוז התעקש דווקא על ישי, ובש"ס סירבו. ישי הפגוע החליט בעצה אחת עם רבו לרוץ עצמאית, לאחר שנפגע מהיחס אליו בש"ס אבל גם בשאר מפלגות הימין, ולמרות בקשות חוזרות מצד נתניהו שלא לסכן את שלומו של הגוש. בש"ס משדרים כי ריצתו הנפרדת של ישי איננה מהווה איום על התנועה. מי שהנהיג את ש"ס במשך קרוב לחמש־עשרה שנה עומד להפוך לפוליטיקאי לא רלוונטי. פורש אחר מש"ס שהתעמת הן עם ישי הן עם דרעי, הרב חיים אמסלם, הוצב במקום השני ברשימתו של משה פייגלין. על פי הסקרים הנוכחיים אמסלם עשוי להפוך לח"כ בכנסת הבאה, ולשוב למשחק הפוליטי.
מתפללים לניסים
החרדים צריכים נס, זו הכותרת המרכזית שיצאה מכנס השקת הקמפיין של יהדות התורה שהתקיים לאחרונה בבני־ברק. אולי זה קמפיין הגוועלד שלהם בעקבוטת החשש מפני גלות אופוזיציונית קשה, שבסיומה שום דבר ממה שנראה מוכר ובטוח לא ייראה אותו דבר. התקציבים, הגיוס, עצמאות החינוך החרדי, מיזמי הדיור למגזר – כל המשימות של נבחרי הציבור החרדים – יחטפו מכה קשה אם אלה לא יהיו ליד שולחן הממשלה. מי שהאזין להצהרות של ליצמן וגפני בשבועיים מאז האיחוד בין גנץ ללפיד והקמת המפלגה המשותפת כחול־לבן, או ראה את השקת הקמפיין של ש"ס לפני כמה שבועות, לא יכול שלא לחוש בבהילות הזו. משהו זז מתחת לשטיח.
נתחיל מהסוף: בעיני החרדים ברור שבנימין נתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה. סקרים, מגמות, סחף ושאר פרשנויות אולפנים, שאולי מניעים בוחרים מתעבי נתניהו אל הקלפי, אינם מרגשים את השועלים הפוליטיים החרדים, שחיים את השטח ואת הדינמיקה הישראלית החמקמקה מאז סוף שנות השמונים. הם ראו הכול: את נתניהו של 96' ואת נתניהו של 2009, את שרון של 2003 ואת רבין ב־92'. כדי שגוש המרכז־שמאל ירכיב ממשלה, ואפילו פחות מכך – יצליח לגבש רשימת תומכים בדרך להרכבת ממשלה – צריך להתחולל שינוי דרמטי, תזוזה של לוחות טקטוניים.
הפחד הגדול של החרדים הוא מכך שנתניהו ירכיב את הממשלה הזו, אבל עם שותפים אחרים וגדולים מהם, שהדרישה היחידה שלהם היא לראות את החרדים מחוץ לממשלה. אצל גנץ ולפיד נזהרים מלומר זאת כעת, כשחלומות השלטון עדיין מפעפעים בעוז, אבל ליברמן לא חושש. גם בנט ושקד, חופשיים ממרות רבני הציונות הדתית הזהירים בכבודם של הרבנים החרדים, ישמחו לחידוש ברית בנט־לפיד. החרדים מסתכלים על הממשלה ביום שאחרי, ולא רואים את עצמם בתוכה. באופן פרדוקסלי, דווקא אם חלומותיהם של נביאי האולפנים יתגשמו וגנץ ולפיד ירכיבו ממשלה, הם יצטרכו את החרדים איתם – אך אם לא, וסביר שלא, החרדים הם הראשונים שזוכרים שלנתניהו אין סנטימנטים.
לחרדה הזו מצטרף כאמור החשש שצץ כבר עם סיומה של מערכת הבחירות הקודמת: קולות חרדיים, מליבת המגזר, שזולגים לליכוד של נתניהו. ב־2015 הסחף הזה הותיר את אלי ישי מחוץ לכנסת, פגע במנדטים של ש"ס והשפיע על המודד למנדט ליהדות התורה, שגדלה במספר הקולות אך הפסידה מושב בכנסת. הפעם יש לחרדים האשכנזים עוד סיבות לדאגה: הליכוד הרים ראש בבני־ברק ונכנס למועצת העיר בקולותיהם של אלפי צעירים חרדים, עליזה בלוך בבית־שמש נבחרה גם היא בתמיכה חרדית לא מבוטלת, ואופוזיציה מקומית בטלז־סטון הכתה באלם את הממסד הליטאי כשגרפה 42 אחוזים מהקולות בקריה חרדית סגורה ומסוגרת שכל אחד מתושביה עמד בפני ועדת קבלה נוקשה. בעוד בש"ס, מפלגת לוויין ותיקה של הליכוד, מתחרים על הקולות עם מפלגת השלטון כבר מאמצע שנות השמונים – האשכנזים לא יודעים מאיפה זה נפל להם על הראש.
כיצד פונים לבוחר חרדי שאינו מציית לדברי הרבנים? איך מסבירים לו שבחירה בנתניהו תפגע באינטרסים שלו, ששונים מהאינטרסים של כל צעיר ישראלי אחר? אלה שאלות שהקמפיינרים החרדים לא חשבו עליהם מעולם. יכול להיות, קולטים קברניטי יהדות התורה, שכבר אי־אפשר להסתפק בהדפסת תמונותיהם של חברי מועצת גדולי התורה על שלטי חוצות. אז מה כן? משהו קורה בשטח, והוא לא מוכר.
זליגת קולות, עליית אחוז ההצבעה (שתמיד מתנקמת בחרדים, אצלם שיעורי ההצבעה גבוהים תמיד), שבר באמון של השטח החרדי, וקואליציה עתידית מאיימת. קל זה לא הולך להיות, והצהרות חברי הכנסת החרדים מביעות את האיום הזה יותר מכל דבר אחר.
