"אני לא באמת יודע וקשה לנחש", התפתל כתב ה-BBC בשפה הפרסית מול השאלה מה לדעתו יתרחש. "אבל בתחושה שלי, הזמן של ביבי עוד לא נגמר. הוא לא אמר עדיין את המילה האחרונה. וגנץ, הוא נראה לי בחור נחמד. אבל עוד לא. תורו טרם הגיע". וכך, כתב איראני שאפילו לא שאלתי לשמו, שפטפט איתי להנאתו כשהאולם בגני התערוכה היה ריק עדיין מאנשים, ניתח בדיעבד במדויק לגמרי, את הפוליטיקה הישראלית המשוגעת.
בערך שעתיים אחר כך, הגיעה השעה עשר בלילה ופורסמו תוצאות המדגם. קריאות השמחה כאן במטה כחול לבן, הרעידו את התקרה. כשהמספרים הראשונים הצביעו על כך שכחול לבן מובילה, הפעילים התחבקו בהתרגשות. כשהתברר שהגושים שווים בגודלם, הם תופפו ושרו במלוא גרון. וכשנחשף שהימין החדש לא עובר את אחוז החסימה, קריאות השמחה הרקיעו שחקים. כי אחדות ופיוס זה נחמד, כל עוד, כנראה, הם לא כוללים את בנט ושקד.
והמחולות לא פסקו. השמחה הייתה אמיתית. מתפרצת. הרחבה הלכה והתמלאה בפעילים שרצו לאחוז בהישג הזה שנדמה היה מוחשי כל כך. הצפיפות סביב גברה, ואנחנו היינו פתאום כמו הפופקורן השרוף במיכל הקרטון. כמו הפרח הנבול בתוך הזר. ככל שהשמחה סביב התעצמה, הדכדוך אצלנו הלך והעמיק. המספרים אמנם לא היו חד משמעיים, אבל הצהלה על הניצחון הייתה כל כך זורחת, שלרגעים אי אפשר היה לחשוב בכלל שזה יסתיים אחרת. הקהל שב וספר יחד בחדווה ובקול רם עד 37, מספר המנדטים המובטח במדגם.
את החששות משינוי הממשל, הבעתי בפני נציגי המחנה הלאומי שעומדים להיות חברי כנסת בכחול לבן. צביקה האוזר ויועז הנדל. הם ביטלו אותם בחיוך. דיברו על מסע פיוס, ועל אחריות, וטוהר מידות ומנהיגות. תהו אם אנחנו באמת סבורים שמירי רגב לאומית יותר מסוללת הרמטכ"לים שבעי הקרבות שמובילים את המפלגה.
החיוכים היו רחבים, ההקלה הייתה מורגשת, ומעמדי המפלגה הטריים המשיכו וזרמו למקום, מלווים בבני משפחות גאים, ומוקפים מיד בתומכים מרוצים.
יש לומר, מי שהסתובב ביום הבחירות סמוך למרכזי הצבעה, ראה פעילות מאורגנת היטב של אנשי כחול לבן. במקומות לא מעטים, הם היו הבולטים ביותר. היו להם אלפי פעילים חדורי נחישות ולבושי חולצות תואמות, שרצו מאוד לראות את נתניהו הולך הביתה. והם עבדו קשה. וכשבשעות האחרונות ממש של יום הבחירות, הצטרפו ארבעת המתמודדים במקומות הראשונים של המפלגה – בני גנץ, יאיר לפיד, גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון – לקמפיין הגעוואלד, היה נראה שזה פשוט טרנד. שהם לא באמת חוששים עד כדי כך לגורלם. הארבעה, העבירו את היום כל אחד בנפרד, מסתובבים בערים וסמוך לקלפיות, מקוששים קולות אחרונים. לאחר שנתניהו זעק 'הצילו' וכמוהו גם המפלגות הקטנות מימין ומשמאל, שחררו גם הארבעה סרטונים מתואמים היטב במסריהם, בהם התריעו כי הם ניצבים מרחק מנדט וחצי מניצחון, והפצירו במצביעים האחרונים לגשת לקלפי.
ובחצות ליל, עלתה הרביעייה הזו אל הבמה באולם שבגני התערוכה. גנץ, פתח את דבריו בברכת כוהנים ונתן נאום ניצחון לכל דבר ועניין. "אנחנו מבקשים להודות לבנימין נתניהו על שירותו למען המדינה", הוא אמר, ופרצי צחוק קלים נשמעו מכיוון הקהל. "לומר שרבות המחלוקות ביננו, אך למרות המשקעים והכעסים אנחנו מכבדים אותו והוא צריך לכבד את רצון הבוחר. בבחירות יש מפסידים, בבחירות יש מנצחים. ואנחנו המנצחים", הכריע גנץ. "אנחנו אולי חדשים אבל לא תמימים. אנחנו מבינים שנחכה לתוצאות האמת שיהיו, אני מאמין, לטובתנו ונעבוד כדי להקים ממשלה רחבה ככל שניתן. מה לא אמרו – אמרו שלא אכנס לפוליטיקה, נכנסתי. אמרו שלא נתאחד – התאחדנו. אמרו שלא ננצח- ניצחנו".
ובאותם רגעים, כשהוא מבטיח גם אחריות לאומית, ואיחוי שסעים ועבודה מפרכת, היה נראה שגנץ לגמרי מאמין שכך יהיה. ובאולם מולו, האופוריה בקרב הקהל לא שככה. גם כשהנאום נגמר, אנשים התמהמהו מלעזוב. נשארו לעוד תמונת סלפי אחת, ועוד חיבוק נרגש, ועוד קריאת 'אני לא מאמין, זה כל כך מדהים' אחרונה.
ורק בשערי האולם, בדרך חזרה לאוטו, נשמעה פעילה אחת לוחשת באוזן חברתה. "ואם בסוף, מחר ביבי מרכיב ממשלה, איזה צורה יש לנו?". והשנייה, ביטלה אותה בגיחוך. וכמאמר שירו של אהוד בנאי, 'איך זה נגמר בסוף כולם יודעים'. פחות משעה מאוחר יותר, נשא ראש הממשלה נתניהו עוד נאום ניצחון.
