בינתיים עדיף שלא

כל עוד האחדות והסליחה מוחקות מיעוטים וזכויות, הן מילים מזויפות שמשמשות כלי פוליטי בידי בעלי כח להמשיך ולהחזיק את כל העוגה בצלחת שלהם

מאת:לבנת בן חמו

זה הזמן לסלוח, זה שם הפרויקט. ואני אמנם אוהבת מאוד את השיר (ידעתם שהלחן הוא בכלל של מוזיקאי ממוצא ארמני בשם ארא דינקג'יאן?) ועוד יותר אוהבת את יואב יצחק שכתב את המילים היפהפיות, אבל פתאום אני לא ממש סגורה על הרעיון הכללי, האם זה באמת הזמן הנכון לסלוח?

תמיד לקראת ראש השנה ויום הכיפורים העיתונים מתמלאים בטורים שקוראים לנו לסלוח. איכשהו מתערבבים שם גם תמות מפוצצות כמו "אחדות" ו"עם ישראל". הפסיקו לפחד מהאחר, כבדו את השונה. כולנו עם אחד. שבט אחים ואחיות. די לריב, בואו נתחבק ונאכל חומוס. בנקודה הזו אני כבר מתחילה להתגרד בכל הגוף. כי מתחת לאווירת ה"יחד לב אל לב נפתח" מסתתרת בקשה לא נחמדה בכלל, אפילו חצופה. ואני אדגים ברשותכם.

לא מזמן ציטטה סיון רהב מאיר בטורה בחור בשם אלירן אוחיון שהביע את דעתו על סוגיית נחל האסי והמאבק בין אנשי הפריפריה לבין הקיבוצים. אוחיון טוען שצריך לפתוח את הנחל אבל מציין שהוא היה נמנע מלבקר בו. "מה שאני מציע נשען על הגישה המזרחית-מסורתית שעליה גדלתי, ולפיה אני צריך לדעת למנוע מעצמי דברים מדי פעם, רק כדי לא לפגוע באחר". ממשיך אוחיון ואומר, "לא גדלתי על שאלות של צדק ופילוסופיה, ולא דיברנו על נושאים ברומו של עולם, אבל תמיד ידעתי שהשלום חשוב יותר מעוד הנאה רגעית שיכולה להיות לי. פשוט כי הביחד חשוב הרבה יותר. הגישה הזו אינה משפטית או אקדמית, אבל כמה היא יכולה להועיל לנו, בכל הסכסוכים בין כל המגזרים. לא למצות את הזכויות שלנו עד תום, אלא להתפשר באמצע. לא לחשוב מה מגיע לי, אלא איך חש האחר בזמן שאני כל כך צודק".

מקסים נכון? בואו נוותר, נתפייסה נתפייס. אלא שבזמן שמר אוחיון מבקש מאנשי בית שאן לסגת ולהתחשב ברגשותיהם של אנשי ניר דוד, הוא לא דורש את אותו הדבר מהצד השני. הם לא מתבקשים לפתוח את השערים לאחיהם בני אותו העם, לארח ברוחב לב כמו אברהם אבינו (כי אם כבר נתלים במסורת אז עד הסוף), למנוע מעצמם את הפריבילגיה המטורפת לגור ליד משאב טבע ציבורי ולגדר אותו כאילו הוא ביתם הפרטי.

תחת המעטה התמים של בקשה לשלום, מסתתרת גישה מסוכנת שמכשירה עוולות היסטוריות, מנטרלת מאבקים חשובים וממסגרת מאבקים מגובים משפטית כמאבקים דווקאיים למען "הנאה רגעית". זוהי גישה שמעזה להיתלות ב"מסורת המזרחית" כדי להצדיק את כל העיוותים האלו, ומקבעת תדמית של המסורת הזו כרופסת ולא עמוקה או אינטליגנטית. איך אומר אוחיון? "לא גדלתי על שאלות של צדק ופילוסופיה ולא דיברנו על דברים ברומו של עולם". אולי אצלך בבית. כי בבית המרוקאי שלי לומדים תורה, משנה וגמרא. על "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" (ויקרא י"ט) שמעת? מחאות אדירות וחשובות שעסקו גם עסקו בצדק, פילוסופיה ובדברים שברומו של עולם צמחו מתוך בתים מזרחיים בישראל : ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, עוזי משולם. זו לא מסורת מזרחית?

מה מבקשת מאתנו סיון רהב מאיר כשהיא מצטטת את הדברים האלה ועוד מפיו של "אוחיון"? לא למצות את הזכויות שלנו כדי שמישהו אחר ימצה זכויות לא לו עד תום? אני אספר לכם מה יש כאן, מאבק של כוח וכסף. וקטע הנחל הזה שווה לקיבוצניקים לא רק איכות חיים שאף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו, הוא גם מקור הכנסה מכובד מאוד. כמו כן, הוא מאפשר לאנשי ניר דוד להמשיך ולהסתגר מאחורי הגדרות. כשאדם חי חיים שלמים בלי לראות את מה שמעבר לגדר, בלי לחיות עם השונה ממנו ובלי להסתכל לאחר בעיניים, אין פלא שהאנשים בחוץ הופכים בעיניו למפלצות, בבונים, ערסים שרק רוצים להשמיד אותך.

"אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו". זוכרים? בספר הילדים המקסים הזה כתב אפרים סידון על זוג אחים שרבו ובנו ביניהם חומה. דורות על גבי דורות גדלו כשהם לא יודעים מה יש מעבר לחומה ומכאן נוצר מדרון חלקלק של דמוניזציה לצד השני שהלכה והעמיקה עם השנים. בסופו של דבר ילד אחד הציץ מעבר לגדר וגילה שם בני אדם, כמוהו בדיוק. כאלה שלא שונאים אותו בכלל אלא רק רוצים יחסים טובים שבהם שני הצדדים ראויים ושווים, גם בפני החוק.

מאבק לצדק הוא לא גחמה שפוגעת באחדותנו אלא אפשרות לתיקון וריפוי של החברה הישראלית. כשכולנו נהיה באמת שווים, אז ורק אז אפשר יהיה לדבר על אחדות. אבל כל עוד האחדות והסליחה מוחקות אותי ואת הזכויות שלי, הם מזויפות ומשמשות ככלי פוליטי בידי בעלי הכח להמשיך ולהחזיק את כל העוגה בצלחת שלהם. כשתספרו אותי ואת שכמותי, ותתייחסו אלינו כמו שאתם מתייחסים
לעצמכם, נוכל לדבר על העובדה שכולנו עם אחד מבלי להתגרד. בינתיים, זה לא הזמן לסלוח