במקום לדרוש סליחה, עדיף לומר תודה

רבים שואלים השנה את קברניטי הקורונה מה הסליחה שהם מבקשים מהציבור. הם עשו את המיטב בהתאם למי שהם. בעיני, ערב ראש השנה, זה הזמן לומר להם תודה

מאת: אבי שושן

זו הייתה שנה שלא נשכח. כזו שנספר עליה לנכדים שלנו שיכתבו עליה ספרים ומצולמים בה סרטים שעוד יהפכו לחלק מחומר הלימוד של ההיסטוריה. בכל זאת, המגיפה האחרונה הייתה לפני מאה שנה.

 

זו הייתה שנה דו קוטבית, מסגר בבתים למחאות בגשרים, חודשים של דממה שהתחלפו במפגני שנאה. מסולידריות ועזרה הדדית להאשמות מכל עבר ואף אחד לא מאמין לאף אחד. כדי להתגבר על הנגיף באמצעות מודל הרמזור אנחנו זקוקים לאמון. הבעיה מתחילה בכלל ביסוד והיא שאנשים רבים מידי לא מאמינים בכלל בקורונה. מתיאוריית ביל גייטס ועד שהכול תוכנית לשתילת שבבים במוחם של אנשים באמצעות G5.

 

אמון. ממה שלמדנו בקורונה, הציבור נותן קארד בלאנש רחב מאוד כשהוא נדרש אבל ברגע שיש הפרה על ידי המדינה, האמון יורד ממאה לאפס וללא תקומה. שיטת ההפחדות, המודלים שקרסו, התחזיות הנוראיות של יום הדין שמעולם לא הגיע. שיטת השיווק הזו עבדה כל עוד לא היה נדרש להעמיד אותה מול מבחן התוצאה וכל עוד היא לא גבתה מחיר מהציבור.

 

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי בחזית הקורונה. חשבתי רבות מדוע האירוע נוהל באופן הזה, מה השיקולים מאחורי קבלת ההחלטות, למי יש את האינטרס לכאן או לכאן ומדוע. אני שומע תיאוריות אינספור לאירוע הבריאותי והכלכלי של המאה, מצד הנבונים באנשים, והגעתי למסקנה שהאירוע הזה, כמו כנראה רוב הדברים שקורים לנו בחיינו, קם ונפל על ידי אנשים והמבנה האישיותי הייחודי להם. וכל אחד מהאנשים שמנהלים את חיינו בקורונה, בין אם בקבינט או באולפני הטלוויזיה, מגיע עם מטען, עם רקע שמאפיין אותו, עם טמפרמנט ובית גידול שממנו צמח וביחד כולם מרכיבים תמונת מצב. אני לא מאמין בקונספירציה, בשיקולים לא עניינים, ברצון הזוי לזרוע הרס או לפגוע במדינה ובעולם בצורה אנושה. הכוונות של כולם היו טובות אבל אצלנו, בישראל, מה שגבר והוביל, זה הקו שמנחה את העם היהודי כבר אלפי שנים: חרדה קיומית ואפילו שואתית. מתוך ההיסטריה מהעתיד לבוא, פספסו את ההווה.

 

אנשים רבים נחרטו באירוע הזה השנה בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. לאורך השנים עוד נשמע מהם ועליהם באירועי זיכרון לקורונה או כל הנצחה אחרת. אני מאמין שכולם ללא ספק באו לעשות טוב ולהציל את ישראל, כולם רצו לבצע את מלאכתם על הצד הטוב ביותר, וכולם פעלו כמיטב יכולתם בהתאם לאישיות שלהם. האירוע הזה הוא דוגמא לדי אן איי האישיותי של מקבלי ההחלטות בישראל. מצד אחד זהירות ופאניקיסטיות קיצונית, ומנגד חריצות ושאיפה למצוינות. מעניין אם גם מאותה מוטיבציה חרדתית ושואתית הם הגיעו לכיסאות עליהם הם יושבים. אולי

 

ביבי, ברסי, סדצקי, יולי, מטות, ברבש ורוני, מעטים הכירו אותם, כיום אין ילד במדינה שלא יודע מיהם גיבורי השנה. רבים שואלים השנה את הפוליטיקאים ומנהלי אירוע הקורונה מה הסליחה שהם מבקשים מהציבור. אני לא כועס, לא מבקש סליחה או מצפה להתנצלות. עשיתם כולכם את המיטב שאתם יכולים בהתאם למי שאתם. אני חושב בדיוק להיפך, בעיני, ערב ראש השנה, זה הזמן לומר תודה.

 

מידת הכרת הטוב היא מהחשובות במצוות ובהתאם אליה גם הצפייה לתיקון מחדש. הקורונה אינה שחור או לבן כמו שנצבעה עד כה. ערב ראש השנה זה הזמן להפסיק עם הקיבעונות ודפוסים מהעבר ולשלב ידיים ביחד בשיקול דעת ומתינות למען העתיד של כולנו. בסופו של דבר, כולנו נשפט במבחן ההיסטוריה. עכשיו השאלה איזו מורשת נשאיר מאחורינו.