איך מגדלים ילדים כשסבא וסבתא לא בסביבה

ראשית תאנה־אמר, 32, היא שחקנית ואמנית ילדים תושבת אלקנה, אם לארבעה ילדים קטנים. הוריה והורי בעלה אבי מתגוררים בצפון, ואין באפשרותם לסייע עם הילדים ברמה היומיומית. אבי, איש הייטק, משגיח על הילדים כאשר ראשית יוצאת להופעה. אך מה עושים כאשר תוקף רישיון הנהיגה של ראשית פג ואין באפשרותה לנסוע לעבודה בכוחות עצמה?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "היינו יוצאות מלידה של חולת קורונה ובוכות"
– המסר של צה"ל לחיזבאללה: הפסקנו להתנצל
– "התקשורת רוצה מלחמת אחים": לארקדי דוכין נמאס

“הייתה פעם שנסענו להופעה שלי בהרכב משפחתי מלא“, מספרת ראשית. “אפילו הלבשתי את הילדים בתלבושת של המופע. אבל זה היה מופע בקניון, והם השתוללו והרסו את הבמה. הייתי צריכה גם לנהל מופע וגם להחזיק את הילדים שלי כי אבי היה אחראי גם על ההגברה. זה היה בלגן גדול, וכעסו עליי בקניון שהבאתי את הילדים. קשה מאוד כשאין עזרה נוספת. לא רק שההורים שלנו מתגוררים רחוק מאיתנו, גם מאוד מסובך למצוא בייביסיטר שתסכים לשמור על ארבעה ילדים קטנים. אנחנו נדרשים להרבה ויתורים“.

איך אתם מסתדרים ביום־יום בלי עזרה מסבא וסבתא?

“כשהתאומים נולדו היו לי כבר בבית ילד בן שנתיים וחצי וילד בן שנה וחצי, ואז תאומים בני יומם. זה היה טירוף, ונאלצתי להביא פעמיים בשבוע קרובת משפחה שסיימה שירות לאומי כדי להשלים שעות שינה וכדי להספיק את עבודות הבית. אחרי כל חופשת לידה חזרתי לעבודה בהדרגה.

“אם הייתה לי עזרה משמעותית הייתי יכולה להספיק הרבה יותר בקריירה וגם להביא יותר כסף הביתה. בגלל שאין לי עזרה, הגבלתי את עצמי לאירוע או שניים בשבוע. העבודה שלי כוללת גם הזמנות של אירועים מעכשיו לעכשיו, אבל אם לא תיאמתי עם בעלי מראש, ייתכן שלא אוכל להיענות להן. אני מסתכלת על חברות שחקניות שיש להן עזרה מסבא וסבתא, היכולת שלהן להתפתח גדולה בהרבה“.

ראשית ואבי עברו מהצפון להתגורר באלקנה הקרובה למרכז הארץ, כדי שלראשית יהיה קל יותר להגיע להופעות. אך כשנולדו התאומים הם כמעט חזרו לצפון כדי להיות קרובים להורים. “ממש הלכנו לשבת קליטה בקיבוץ, אבל הבנו את ההשלכות של התרחקות ממגורים במרכז“, מספרת ראשית. “יש לי חלומות וקריירה, והמגורים בצפון היו מרחיקים גם את בעלי ממקום עבודתו. אז בחרנו לוותר על הקרבה ועל העזרה“.

סיימו להחליף חיתולים

אם ראשית ואבי עודם בראשית הדרך, מירי וחביאר גוטקובסקי, הורים לארבעה, שניהם בני 48 ממודיעין, כבר עתירי מורשת קרב של הישרדות ללא עזרת סבא וסבתא. שניהם עלו ארצה מארגנטינה כאשר הוריהם נותרו שם, כך שהם מגדלים את ילדיהם בכוחות עצמם. הם חוו רגעים מאתגרים רבים, אך מירי מספרת על אירוע חריג שבו חשה במיוחד בחסרונם של הורים נגישים.

“חביאר היה בחו“ל, ואני נסעתי לקניות עם בני הבכור שהיה אז תינוק“, היא מתארת. “תליתי את שקיות הסופר על העגלה, אבל העגלה הידרדרה והתהפכה במורד הרחוב, והבן שלי נפל וקיבל מכה בראש. נלחצתי ומיד חלפה לי המחשבה: ‘חבל שאין לי בארץ אימא שאני יכולה להתקשר אליה ולספר לה מה קרה‘. התחלתי לנסוע, ובשלב מסוים הילד נרדם. חששתי מזה, כי הוא קיבל מכה בראש והיה חשוב שאשמור אותו ערני. עצרתי בצד הדרך, ניסיתי להעיר אותו ולא הצלחתי.

“ואז, בטעות טרקתי את דלת הרכב עם הילד בפנים, ולא הצלחתי לפתוח אותה. אלה היו ימים של שיא הקיץ, והוא ננעל בפנים. התחלתי לבכות. אנשים שעברו במקרה בסביבה עזרו לי וגם החילוץ הגיע מהר, אבל היו בטוחים ששכחתי אותו ברכב. זו הייתה סיטואציה מלחיצה. כמה רציתי באותו רגע שאימא שלי או חמותי יהיו בסביבה. זה היה עוזר לי מאוד להתייעץ ולהירגע“.

בצד סבים וסבתות שאינם נגישים גיאוגרפית, יש גם כאלה שמבחינתם סיימו את הפאזה של גידול ילדים, ומסרבים להפוך כעת לבייביסיטר לנכדיהם. על רקע העלייה בתוחלת החיים, הגיל השלישי הולך ונתפס כתקופה בפני עצמה, שבה אפשר להגשים חלומות ישנים ולצבור חוויות חדשות. אז מדוע לבזבז את הזמן בהחלפת חיתולים, עשרות שנים אחרי שעשו זאת לאחרונה?

הוריה של ירדן (שם בדוי), אם לשני קטנטנים תושבת המרכז, מבוגרים מלטפל בילדיה ואף אינם בקו הבריאות, אך הוריו של בעלה עודם צעירים ובהחלט יכלו להעניק לה עזרה, אך בפועל זה לא קורה. “בדור של הוריי סבא וסבתא חיו בשביל הנכדים“, אומרת ירדן. “כיום, הסבים והסבתות חיים בשביל עצמם. הם באים לבקר אבל לא לטפל, ורואים בטיפול כזה עול. כשאני רואה את העזרה שחלק מהחברות שלי מקבלות מהסבים והסבתות, שמשחררת אותן למשימות שוטפות, לעבודה או לבילוי זוגי עם הבעל – נחמץ לי הלב“.

 

ראשית ואבי, שבהם פתחנו, המתינו זמן רב לילדם הראשון, ולכן האתגרים שחוו בגידולו כשהם רחוקים מההורים לא השפיעו עד כה על מספר הילדים שהביאו לעולם אחריו או על המרווחים ביניהם. אך על ילדים נוספים אין בינתיים מה לדבר. “היינו מאוד רוצים להביא עוד ילדים, אבל אנחנו לא מעזים“, מודה ראשית. “לא קל לנו. אם ההורים היו קרובים יותר, סביר שהיינו פחות חוששים. סביבי אני רואה עוד הורים, גם דתיים, שאין להם עזרה ונמנעים מלהביא ילדים נוספים“.

“אף פעם לא עלה בדעתנו שלא להביא לעולם עוד ילד כי סבא וסבתא לא יכולים לעזור“, אומרת לעומת זאת מירי. “גם אימא שלי גידלה אותי בלי עזרה. אם כבר, היה שיקול כלכלי־תעסוקתי, אבל היה לנו חשוב שלבן הבכור שלנו יהיו אחים. אולי הייתי נאיבית, לא חשבתי שיהיה קשה כל כך“.

מי מוותר

כיצד משפיעים הילדים הצעירים על היקף עבודתן של אימהותיהם? הנתונים העדכניים ביותר בנושא אימהות עובדות בישראל מתבססים על השנים 2017 ו־2018. מנתונים אלו, שעובדו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה כי בשנת 2017 היו בישראל 837,623 אימהות בנות 25 עד 44, לילדים שעוד לא מלאו להם 17. 26 אחוזים מהן הועסקו במשרה חלקית. לעומת זאת, בקרב נשים בגילי 25־44 שאינן אימהות, 24 אחוזים מועסקות במשרה חלקית. פער מסוים, אבל לא גדול באופן יחסי.

ומה קורה בגילים הצעירים ממש? מלקט נתונים נוסף שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל יום האישה 2019, עולה כי בשנת 2018 שיעור האימהות שעבדו חלקית היה 29.7 אחוזים, כאשר אימהות שילדן עוד לא בן ארבע נוטות יותר לעבוד במשרה חלקית (31.5 אחוזים), בעוד רק 27.1 אחוזים מהאימהות לילדים בגילי 15־17 עבדו בעבודה חלקית.

שיעורן של כלל האימהות הנשואות המשתתפות בכוח העבודה הגיע בשנת 2018 ל־77.4 אחוזים: 79 אחוזים בקרב אימהות לילד אחד, 79.9 אחוזים בקרב אימהות לשניים, ו־68.3 אחוזים בקרב אימהות לארבעה ויותר. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של אימהות חד־הוריות היה גבוה מזה של האימהות הנשואות ועמד על 83.6 אחוזים. עם זאת, שיעור הבלתי מועסקות בפועל בקרבן (שדיווחו לאחרונה על חיפוש עבודה) גם הוא גבוה יותר: 5.9 אחוזים לעומת 3.3.

נשים בישראל מועסקות בשלל תחומים, ממקצוע אקדמי ועד תפקידים שנחשבים לנשיים מסורתיים כגון מטפלות סיעודיות, עובדות סוציאליות ועוד. תעסוקת הנשים עודנה כרוכה בוויתורים יומיומיים בעיקר כשאת אם לילדים צעירים ואין לך עזרה נוספת. ב־72 אחוזים ממשקי הבית בישראל הגבר מרוויח יותר מהאישה, לעומת 28 אחוזים שבהם האישה מרוויחה יותר מהגבר. מציאות זו משפיעה על הדיון הזוגי בשאלה מי יבצע את הוויתורים, ומטילה אותם לרוב על האישה.

שיווי המשקל בין הקריירות של בני זוג בכלל, וכאלה שאין להם עזרה בגידול הילדים בפרט, הוא נושא שמטריד לא מעט הורים לילדים צעירים ועלול לחולל מתח בזוגיות. “התמרון היומיומי הזה דורש הרבה יצירתיות“, אומרת ראשית. “יש הרבה תסכול הדדי כי אנחנו נשענים רק אחד על השני, מתוך הבנה שזו הבחירה שלנו שהילדים נולדו צפופים ובלי עזרת הורים. אין אפשרות לתת לכל ילד זמן איכות ומגדלים ילדים עם שקי רגשות אשם. לאט לאט הילדים גדלים, ואנחנו חווים הקלה מסוימת כי הגדול שלי כבר בן שש ויכול קצת לעזור“.

מירי היא דוקטור לביולוגיה ועובדת במעבדה באוניברסיטה העברית. חביאר הוא מתכנת באמדוקס. כשילדיהם היו קטנים, נהגה מירי לצאת מוקדם שלוש פעמים בשבוע כדי לאסוף אותם מהמסגרות. חביאר עשה זאת פעמיים בשבוע. “הייתי מגיעה אחר הצהריים, וילד אחד צריך להיות בחוג, אחד צריך להביא לחבר, אחד לרופא, הכול ביחד“, מתארת מירי. “הייתי מתקשרת לחביאר וכועסת. היו בינינו הרבה ויכוחים סביב הלוגיסטיקה“.

“לא אצבע את השנים האלה בוורוד“, אומר חביאר בכנות. “הלכנו אז להדרכת הורים והיו גם כמה פגישות של טיפול זוגי, כי כמו אצל כל זוג נורמלי, לא הכול הסתדר. בעבודה לא כולם קיבלו בהבנה את העובדה שאני יוצא מוקדם לעיתים קרובות ואולי זה פגע לי בקריירה, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם עבור הילדים והמשפחה".

“לא אחת קרה שהייתי באמצע ניסוי במעבדה, ופתאום התקשרו מהגן שהילד עם חום ושעלינו לבוא לקחת אותו“, מספרת מירי. “זה היה מלחיץ מאוד, וניסינו להיעזר במי שרק אפשר. למזלנו, הבניין שלנו במודיעין הוא קהילה של חברים טובים שעוזרים אחד לשני. לאורך השנים אתה לומד לבקש עזרה וגם לקחת דברים בפרופורציה: אם הגננת הייתה מתקשרת ולא היה מי שיאסוף את הילד, יכולתי לומר לה ‘אני באמצע ניסוי, שימי את הילד לנוח ואגיע כמה שיותר מהר‘. הבינה או לא, זה המצב. היו לי ייסורי מצפון, אבל באיזשהו שלב מבינים שאלה החיים“.

“זוגות שאין להם עזרה מתקשים בדרך כלל בחלוקת הנטל“, אומרת ענבל גיל, יועצת זוגית. “הם נכנסים למשא ומתן של מי הקריירה יותר חשובה כביכול, נדרשים לוויתורים כואבים ותמיד יהיה צד שמרגיש שהוא מפסיד. יכול להיווצר תסכול, סמוי או גלוי, כלפי בן הזוג, בגלל שאותו בן זוג שיוצא מוקדם מאבד הזדמנויות. במריבות יוצאים החוצה משפטים כמו ‘עשיתי בשבילך, ויתרתי על הזדמנויות כדי שתוכל לקדם את עצמך‘“.

לתכנן מראש

כדי להבין את עולמן של הסבתות (והסבים) שגם כאשר הן קרובות לנכדים מעדיפות לשמור מרחק מהטיפול בהן, שוחחתי עם ד“ר שלומית מנור מהחוג לסוציולוגיה באקדמית גליל מערבי. מנור חוקרת את התמורות במעמדן ובדימוין של הסבתות, ואת השפעתם על היחסים עם ילדיהן ונכדיהן.

“אם בעבר הייתה תפיסה ברורה של תפקיד הסבתא כמסייעת עם הנכדים, כיום התפקיד הזה עמום ומורכב יותר“, מסבירה מנור. “סבתא כבר לא חייבת לעזור לטפל בנכדים, ושמורה לה גם הזכות לסרב. אחת הסבתות שראיינתי לצורך המחקר אמרה לי: ‘למדתי להגיד לילדים שלי לא. כבר גידלתי ילדים. אני מוכנה לעזור מדי פעם, אבל אני לא מטפלת. אני רוצה את החיים שלי לעצמי. הפרישה פתחה לי פרק חדש בחיים: הייתי אימא של, אשתו של, סבתא של עכשיו אני של עצמי‘".

מרכיב מרכזי בנושא הוא כמובן העניין הכלכלי. לרוב מדובר בזוגות צעירים בתחילת חייהם המקצועיים, ו“חלק ניכר מהשכר שלהם הולך לחשבונות, למשכנתא, לגן ילדים ולצהרון, בשעה ששירותי הטיפול של סבא וסבתא ניתנים בחינם. מצד שני, הסבתות עוד צעירות בעצמן, ורבות לא רוצות במחויבות הזו“, אומרת מנור.

“קל לומר ‘תביאו עזרה מבחוץ‘, אנחנו בקושי שורדים כלכלית“, אומרת מצידה ירדן. “כל יציאה בערב עם בעלי יכולה להגיע למאות שקלים, אז לרוב נוותר ונישאר בבית. קשה גם למצוא מישהו שאתה סומך עליו כמו על בן משפחה. לבן שלי אני כבר אומרת שאני מבטיחה שכשלו יהיו ילדים אני אהיה סבתא נוכחת. אנחנו דור שלא מקבל עזרה מסבא וסבתא, אבל אנחנו נפצה וכן נעזור בגידול הנכדים, כי הליווי הזה כל כך חסר לי“.

הורים ללא סיוע קבוע מנסים לגייס לעזרתם בעת הצורך כל מי שרק אפשר, כדי לתמרן בין זירות חייהם השונות. דניאלה הירש, יועצת לכלכלת בית, רואה בכך צעד מבורך: “חשוב מאוד לדעת למצוא סביבה קהילתית קרובה ותומכת שהיא לא בהכרח סבא וסבתא, אלא מעגל חברים של אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. לייצר סביבה של ילדים באותו גיל. יחסים כאלה דורשים טיפוח ויש אנשים שזה מאתגר בשבילם, אבל זה יכול מאוד לעזור“.

בעיני אלה שלומקוביץ, מדריכת הורים ובעצמה אם לארבעה שמתגוררת ברמת הגולן, הרחק מהוריה והורי בעלה, עזרה מהמשפחה הקרובה או בייביסיטר אינם פוטרים את ההורים מנוכחות על בסיס יומי בחיי ילדיהם. “גם כששני ההורים במשרות תובעניות, צריך לעשות החלטה ערכית שמישהו מההורים יהיה יותר בבית. אנשים לוקחים בייביסיטר, אבל צריך להחליט מי מגדל את הילדים, אנחנו או מישהו אחר. אני ממליצה לבני הזוג לדבר על זה כמה שיותר, להבין מה המטרה ומה הערכים המשותפים. פעמים רבות בהורות אנחנו מתגלגלים לסיטואציות, ורק אז מדברים עליהן. חשוב להכין את עצמנו ושכל אחד יידע על השני מה חשוב לו בקריירה ובהורות, ולפי זה לבנות תוכנית מסודרת“.

אימהות יחידניות שאבי ילדיהן לעיתים כלל לא בתמונה או לא נוכח מספיק, חוות קושי מיוחד במקרים שבהם גם הסבא והסבתא אינם שם כדי לעזור. חני לביא (31), תושבת היישוב אלון, מגדלת בכוחות עצמה שני ילדים בני 9 ו־11. גם היא גדלה כבת לאם חד־הורית חולה. אימה נפטרה לפני שנים, ואביה מעולם לא היה בתמונה. “אני לא יודעת מה זו עזרה מסבא וסבתא“, היא אומרת. “אני לא יודעת איך זה להתחלק עם מישהו אחר בצורה מרגיעה, שיש על מי להסתמך. גם כשאני חולה, אני קמה וגוררת את עצמי מהמיטה“.

חני נאלצת להתאים את אורחות חייה כדי להיות זמינה לילדים בטווח המיידי. “אני עובדת במועצה האזורית מטה־בנימין, ובחרתי בעבודה הזו כי היא קרובה לבית ומתחשבת, אם אצטרך לצאת באמצע היום כשלילד יש חום. גם הבחירה שלי לגור באלון קשורה לזה שהוא יישוב קהילתי. אם משהו קורה, אנחנו כמו משפחה אחת שעוזרים האחד לשני“.

ימי החופש הגדול, המציבים אתגר גם להורים שמגדלים יחד את ילדיהם, מהווים עבור חני קושי גדול יותר: “בחופש הגדול חצי מהמשכורת שלי הולכת לתשלום על שמונה שעות בייביסיטר מדי יום ועל חומרי יצירה. בפועל לא משתלם לי לעבוד בחודשים האלה, אבל אין לי ברירה. לאורך השנה אני מתכננת את התקציב כדי שלא אגיע למצב שלא יהיה לי כסף בחודשי הקיץ“.

חני מתנדבת בעמותה שהקימה למען ילדים נזקקים, אך ויתרה על קורס חובשים כי לא היה מי שישגיח על הילדים. “פרשתי וזו הייתה הרגשת כישלון, אבל זה חלק מהאחריות של להיות

הורה – לא תמיד אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. כל יום אני נכנסת למיטה בתחושה שעשיתי כל מה שביכולתי, ושגם לא לעשות שום דבר משמעותי חוץ מהשגרה זה בסדר. כשצריך, אני אימא לביאה“.

בחרו לוותר

ויש גם הורים צעירים שבחרו שלא להשתמש בעזרת הוריהם, אף שהם גרים בקרבת מקום. עדי ויובל ארונוב מאבן־יהודה הם הורים לשישה. היא אדריכלית עצמאית, הוא איש עסקים ויזם שעובד מהבית. עם הולדת ילדם הראשון קיבלו החלטה שלא ייעזרו באיש ויעשו הכול בכוחות עצמם, תוך חלוקת המשימות ביניהם. לאחר לידת ילדם הרביעי הם החליטו גם שלא לשלוח עוד את ילדיהם לגנים הפרטיים היקרים, ושעם תום חופשת הלידה של עדי, יובל הוא שיישאר בבית ויטפל בכל ילד עד גיל שלוש. יובל גם מקבל את שאר הילדים שחוזרים בצהריים, מה שמייתר את הצורך בצהרון. הסידור הזה חוסך להם סכומי כסף ניכרים מדי חודש.

“האידאולוגיה שלי אומרת שההורים שלי עבדו מספיק בחיים שלהם, ואין שום סיבה שאעביד אותם“, אומר יובל. “הבנו שבזמן שאנחנו עובדים קשה, אנשים אחרים מגדלים לנו את הילדים. אם הבאתי ילדים לעולם, אני מעדיף להסתדר ולהתאים את החיים שלי עם ויתורים לא קטנים, כדי לא להצטרך עזרה מאיש“.

לדברי עדי, “שני הצדדים מרוצים מהעסקה: סבתא וסבא מגיעים לבקר ושותים קפה בשלווה, הם רואים את הילדים אבל לא משועבדים לטיפול בהם. אנחנו חופשיים כי אין לנו תלות במישהו אחר. אנחנו עושים הכול לבד בחלוקה בינינו, ולא מרגישים צורך שמישהו שיבוא ויחליף אותנו“.

על מה למשל אתם מוותרים?

יובל: “כדי לא לקחת בייביסיטר, אנחנו לא יוצאים לבלות רק שנינו אלא מבלים בבית או יוצאים עם הילדים. אם לאשתי יש פגישות, אין דבר כזה להתעכב בעבודה. מעולם לא נסענו לחו“ל עם כל הילדים, כי זה קשה מדי. מצבנו הכלכלי לא מזהיר, אבל אנחנו מצליחים לפרנס. אני מוכן לשים את החיים שלי על הולד, כי זו תקופה שלא תחזור על עצמה – או שאתה רואה את הילד שלך הולך בפעם הראשונה, או שלא. את העבודה אני משלים בכל רגע פנוי, בלילות ובסופי שבוע. אני פעיל במסגרות התנדבותיות שהקמתי, ואפילו מספיק לישון צהריים“.

עדי: “בילד הראשון והשני הייתי בלחץ לעמוד בסטנדרטים שקבעתי לעצמי. אבל כשמגדלים שישה ילדים ובלי עזרה אי אפשר לבסס את הבית על משטר נוקשה, חייבים לאמץ גמישות. אם קמים לבוקר שיובל נמצא בבית ואני יצאתי לעבוד מוקדם, אני חוזרת אחר הצהריים כדי להיות עם הילדים. ברוב המקרים אחד מאיתנו יעבוד, בזמן שהשני יהיה עם הילדים“.

גיל, כיועצת זוגית, ממליצה לתכנן מראש את לוח הזמנים המשפחתי כדי למנוע פיצוצים וכעסים, ואף לקבוע לשם כך זמן שבועי. “אני מציעה לבני הזוג לשבת עם יומן ולתכנן את השבוע. לעשות משא ומתן מתמיד על לוחות הזמנים, ולקבוע זמן שבועי קבוע שבו עושים את זה. רוב הזוגות שבאים אליי לקליניקה מוצאים את מוצאי שבת כמועד הנוח ביותר לתכנן יחד את השבוע. זה לוקח חצי שעה ובהדרגה גם פחות, והופך לפוטנציאל גדול להמשיך לדייט זוגי, גם אם הוא מתרחש בבית“.

“אנשים שנעזרים בסבא וסבתא יגידו שההורים שלהם מאוד נהנים עם הנכדים ושזה שומר אותם צעירים ונותן להם משמעות לחיים, אבל הדור שלי משקר לעצמו ואני רואה את זה כניצול“, סבור יובל. “אני רואה את הסבים והסבתות שבאים לאסוף ילדים ממסגרות, רובם לא נראים לי שמחים. הם אומרים לילד לא לרוץ כי קשה להם לרוץ אחריו, אבל ילד שיוצא מהגן רוצה להרגיש משוחרר. הם משחדים את הנכדים בארטיקים כדי שיסכימו לבוא איתם, ובעיקר נראים כמו אנשים שהפילו עליהם תיק“.

“דווקא מי שמעסיק את הסבא וסבתא בלשמור על הילדים שלו הוא זה שמוותר על המון דברים“, אומרת עדי, “כך הם יותר מתערבים בדברים. אני רואה הורים שנעזרים בסבא וסבתא שנכנעים בחלק מהדברים, כשבפועל הם כהורים היו צריכים להחליט. יובל ואני מאוד מסתדרים יחד, ואין לנו צורך בגורם שלישי שייכנס לתמונה. לאט לאט הילדים גדלים והופכים לעצמאים, וכבר לא מדובר בשישה ילדים שצריך להחליף להם חיתולים. אנחנו לא שחוקים, כי אנחנו מקפידים לשלב את הילדים בחיים שלנו“.

לעוד כתבות ופרטים על כנס 'היריון ולידה' של מקור ראשון לחצו כאן