אימהות מתווכחות יחד: הירדמות עצמאית – כן או לא

אביטל אינדיג – בעד

לעולם לא אשכח את הלילה ההוא. בני בכורי היה בן חודשים ספורים, בעיצומו של סשן בכי וצרחות. כמו כל אמא טרייה ותמימה וידאתי שהוא אכל, עשה גרפס, החיתול הוחלף – ועדיין היה ברור שעוד לילה לבן ומייאש לפנינו. רציתי שינוי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסוכנות יוזמת: מורים יהודים מהעולם יתנדבו בבתי ספר בישראל
– החוב של הישראלים חזר לעלות, אך משיכת היתר בעו"ש יורדת
– עלייתו ונפילתו של דונלד טראמפ

אז גיגלתי, יישמתי (זכרו: איפוק זה כוח) ומעולם לא הבטתי לאחור בחרטה, אף שלא מעט ניסו לעורר בי רגשות אשם. 13 שנים וארבעה ילדים נוספים אחר כך, אפשר כבר להצהיר: אני לא אמא טוטלית, אנד פראוד אוף איט. מאמינה בגבולות מגיל אפס, לא מפחדת מקצת דמעות. יש כאלה שיכנו זאת אגואיזם, אני פשוט מעדיפה לתת לצאצאיי את המתנה הכי גדולה שאפשר – היכולת להירדם באופן עצמאי.

אם יש משהו שמחזק אותי, זה לראות את האלטרנטיבה. הורים שמנענעים את העגלה בלופ אינסופי, שמשתיקים את הטלוויזיה ומחשיכים את הבית כי “הנסיך“ ישן, שיוצאים לסיבוב הרדמה ברכב כי הסלקל כבר מזמן החליף אצלם את העריסה.

אני לא אמא טוטלית, אנד פראוד אוף איט. מאמינה בגבולות מגיל אפס, לא מפחדת מקצת דמעות. יש כאלה שיכנו זאת אגואיזם, אני פשוט מעדיפה לתת לצאצאיי את המתנה הכי גדולה שאפשר – היכולת להירדם לבד

הכי קל לי לבוז להם, אבל אני מעדיפה שלא להצטרף למלחמה המיותרת והרעילה הזו. מדוע בכל פעם שאנחנו מדברים על גידול תינוקות הדיון מתבצע בווליום הכי חזק שיש, עם טונות של ביקורת והררי שיפוטיות?

מדוע אנחנו כל כך חסרות חמלה אחת כלפי השנייה? לפעמים נדמה שעם הפיכתנו לאמהות השלכנו הצידה את כללי ההתנהגות האנושיים הבסיסיים. את הסולדיריות הנשית, את הלגיטימציה לכל אחת להחליט כיצד לחנך את ילדיה. אנחנו עד כדי כך חסרות ביטחון בבחירה שלנו, שהדרך היחידה לקבל עליה אשרור היא בתקיפת כל מי שנוהגת אחרת?

וזה לא רק עודף האגרסיות, זו גם הרגישות הגבוהה. כאילו עם הלידה השלנו מעלינו גם שכבת הגנה, וכל מפגש עם החוץ הופך לכל כך חשוף ומועצם.

אז נטשתי את הפורומים והקבוצות, וכשהנושא עולה בגינה אני עוברת מהספסל לנדנדות. מי שמעוניינת להתמסר לכל גחמה ולכל בכי – זו החלטה שלה. בסופו של יום (כלומר לילה) היא זו שמשלמת את המחיר. וחוץ מזה, מי באמת רוצה להתעסק עם אימא עייפה?

***

אור ברנד-פרומר – נגד

אחד הנושאים המאיימים על אימהות צעירות הוא שינה. אני זוכרת את עצמי מרדימה את בני הבכור ושואלת עד מתי אצטרך לנענע אותו בעגלה, עד איזה גיל הוא יישן רק על הידיים, והאם אי פעם נזכה לשוב ולהתעורר אחרי שזרחה השמש. על השאלה האחרונה אני עוד לא יכולה לענות על בסיס ניסיון אישי, אבל השמועות מספרות שבהחלט כן.

בהיותי אימא טרייה, מוצפת בשלל הרגשות הנלווים לתואר החדש וחסרת פרספקטיבה של זמן, הייתי מאוימת מאוד מהרגלי השינה של התינוק שלי. מצד אחד, רציתי שהוא יירדם בכל מחיר. מצד שני, הייתי מוטרדת מההרגלים הרעים שאני מקנה לו ושאולי אין מהם דרך חזרה (ספוילר: תמיד יש).

לכיבוי האינסטינקט האימהי הבסיסי ביותר יש מחיר. זוכרת את עצמי יושבת מחוץ לחדר שלו ומחכה שתעבור דקה שלמה כדי להיכנס לשם שוב. והדקה הזו עברה כמו נצח

הדבר היחיד שיכולתי להישען עליו הוא תהליך שינה שבו מלמדים את התינוק הירדמות עצמאית.

אני לא נגד עצמאות לתינוק, ואני בטח נגד סבל של הורים, אבל השאלה שצריכה להקדים את השימוש בשיטות האלה היא האם אני כהורה סובל ואיכות חיי נפגעת, או שאני מבין שמדובר במציאות זמנית וזה בסדר מבחינתי כרגע?

אם התשובה הראשונה היא הנכונה, אז יאללה, ושיהיה בהצלחה.

אבל לדעתי ברוב המקרים ההורים משתייכים לקבוצה השנייה, וקשה לשים לב אליה מבין כל הביקורות והסיפורים הבדויים מהגינה על תינוקות שישנים לילה שלם מגיל חודש.

אימוני השינה ברובם כוללים תינוק בוכה. אני יודעת שלא מן הנמנע שתינוק יבכה, ושזו הדרך שלו לתקשר. אבל אני חושבת שלכיבוי האינסטינקט האימהי הבסיסי ביותר – יש מחיר. זוכרת את עצמי יושבת מחוץ לחדר שלו ומחכה שתעבור דקה שלמה כדי להיכנס לשם שוב. והדקה הזו עברה כמו נצח.

וכשאת כאימא נלחמת בעצמך וברצון שלך לגשת אליו, המסר שעובר מתחת לפני השטח הוא ששינה זו מלחמה. שינה זה דבר קשה, שחייבים, שהוא נוגד את הטבע. במקום המסר ההפוך בדיוק. אז גם אם על פניו השיטה עבדה והוא נרדם לבד ללילות שלמים, לתחושות שאנחנו מעבירים לילדינו יש חיי מדף ארוכים משאנחנו יכולים לדמיין.

לעוד כתבות ופרטים על כנס 'היריון ולידה' של מקור ראשון לחצו כאן