דורון (שם בדוי) חיכה לרגע הזה במשך שנים. הציפייה להיריון, ההתרגשות מהתהליך והלידה עצמה היו עבורו שיא של אושר. אבל אחרי שלושה חודשים הוא ואשתו שמו לב שמשהו משתנה. החודשים המתישים שהגיעו אחרי הלידה טלטלו את עולמו. הוא היה עצבני וחסר סבלנות, והרגיש שהעולם סוגר עליו. הוא רצה לשוב ולאהוב את אשתו ואת בתו החדשה, אבל במקום זאת הלך והתכנס בתוך עצמו.
"התחושה הזו של אובדן השליטה על החיים, תחושה שאז לא ידעתי להסביר, פשוט שיתקה אותי והפכה אותי לאדם אחר", הוא מספר. "רציתי כל כך לעזור בבית, אבל זה היה קשה. כבר למחרת הלידה נדרשתי לחזור לעבודה, ופתאום מצאתי את עצמי מטפל בקטנה מהרגע שפקחתי עיניים עד שיצאתי לעבודה, ושוב מרגע שחזרתי הביתה. אשתי כל הזמן דרשה עוד עזרה, ובצדק כי היא אחרי לידה, אבל איפה אני בכל הסיפור הזה? הרגשתי שאיבדתי את אשתי, והייתי בעיקר עייף ועצבני. כל היום רק חיפשתי איך לצאת מהבית".
עבור דורון, כמו עבור רבים אחרים שסובלים מדיכאון, הבעיה עדיין מלווה בבושה ובדעה קדומה מצד החברה. על אחת כמה וכמה במקרה כזה, שבו גבר חש דיכאון בעקבות לידה של בת זוגו.
אבל דורון לא לבד. בניגוד לדעה הרווחת, גם גברים סובלים מדיכאון אחרי לידה (PPD), ואף מתברר כי התופעה מתרחשת בשיעור דומה לזה של נשים: למעלה מעשרה אחוזים מהאבות חווים דיכאון לאחר לידה או בעת ההיריון. בקרב נשים, התופעה מוכרת ומובנת. זליגת ההורמונים, הגוף הכואב ששינה את צורתו, קשיי ההנקה ושינויים פיזיים ונפשיים עלולים להביא לדיכאון לידה, שעלול להופיע כבר בעת ההיריון ועד שהתינוק או התינוקת יגיעו לגיל חמש. בין אם היא מצויה בדיכאון ובין אם לאו, האישה זוכה ברוב המקרים למעטפת של חום, אהבה וסיוע. אצל הגברים, לעומת זאת, מדובר בהתמודדות מסוג שונה והרבה יותר מושתקת.
"דיכאון אחרי לידה הוא אחת הבעיות הגדולות בקרב נשים הריוניות ולאחר לידה, ויש בו כמה רמות – החל מדכדוך שהוא די נפוץ, ועד לדיכאון קליני שהוא נדיר יותר", אומר פרופ' מרק גלזרמן, מנהל המרכז לחקר רפואה מגדרית במרכז הרפואי רבין, ובעבר מנהל בית החולים לנשים ב'רבין'. לדבריו, קשה מאוד לזהות את הסימנים לדיכאון המתפתח בקרב נשים, ועוד יותר בקרב גברים: "יש קושי פרקטי להתמודד עם התופעה", הוא מסביר. "לרוב אנחנו משחררים נשים כעבור 48 שעות מהלידה, ומפנים אותן למעקב אצל הרופא המטפל כעבור חודש או שישה שבועות. במשך התקופה הזו הסימנים למחלת הדיכאון יכולים להתפתח, ואין מי שרואה את זה. בקרב גברים אחרי לידה הנושא מוזנח לחלוטין. לא מדברים על זה, ואין כמעט מחקר בנושא".
בעוד שבעולם הרפואי רוב המחלות והתרופות נחקרות בקרב גברים, המחקרים על הדיכאון לסוגיו השונים נעשים בעיקר על נשים ומושלכים על גברים. אלא שתסמיני הדיכאון אצל נשים וגברים אינם זהים. "אנחנו מכירים היטב את סימני הדיכאון הקלאסיים בקרב נשים. בדידות, עצב, התבודדות ושאלות קיומיות שפתאום צצות. כיוון שאנחנו מכירים ומזהים את הסימנים, אנחנו יכולים להגיע מהר מאוד לאבחנה. אבל אצל גבר, אחרי השינוי שקורה עם לידת התינוק, הדיכאון יכול להתבטא בצורה אחרת לגמרי ובמצבים הפוכים. לדוגמה, הוא יוצא כל הזמן לבלות ונעדר שעות ארוכות מהבית, צועק, נהיה אגרסיבי ופונה לסמים ואלכוהול. כל אלה יכולים להיות סימנים לדיכאון, אבל אנחנו לא בהכרח נדע לזהות אותם, כי אנחנו רגילים לסימנים המופיעים אצל נשים שהם שכיחים יותר. במקרים רבים הסביבה הקרובה של האישה יודעת אם היא נתקפת בדיכאון, כי היא משתפת. הגבר לעומת זאת יכול להיות בבוקר הכי חברמן, עליז וצוחק עם כולם, ואחרי הצהריים הוא יורה בראשו ואיש לא מבין מה קרה כאן.
"זו בעיה באופן כללי לגבי דיכאון בקרב גברים, אבל אחרי לידה הנושא מקבל זווית נוספת. הרי בזמן ההיריון יותר ויותר תשומת לב מופנית לאישה, ובצדק. הגבר רוצה לעזור לה, אבל לפעמים הוא לא ממש יודע כיצד. הייתי באינספור לידות במהלך חיי וראיתי כיצד הגבר מסתובב סביב אשתו, כוסס ציפורניים, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, יוצא ונכנס. ואז מגיע רגע הלידה, והאישה אומרת לו 'צא ותן לאימא שלי או לחברה שלי להיכנס'. חלק מהגברים מרוצים מזה כי הם לא מסוגלים לראות את הסבל שלה. אנחנו מתוכנתים להגן על האישה שלנו, וכאן אנחנו חסרי אונים ולא מסוגלים לעשות שום דבר. אותו גבר, האבא הטרי, לא יכול לשים ראש על כתף של חבר טוב, כי בחברה שלנו זה לא נתפס כמעשה גברי. אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה אנחנו יודעים רק על עשרה אחוז מהגברים שנמצאים בדיכאון, המספר האמיתי לכאורה גבוה יותר".
משחק כיסאות מגדרי
איתמר גנץ, עובד סוציאלי מומחה בבריאות הנפש בבית החולים 'העמק' בעפולה של קופת חולים 'כללית', פגש בשנים האחרונות לא מעט גברים וזיהה בהם את התסמינים המעידים על דיכאון אחרי לידה. הוא מעריך כי בשנים האחרונות יש גידול בקרב הסובלים מהתופעה: "המחקרים שנעשו על התופעות הללו הם יחסית מוקדמים ואין הרבה ידע חדש, אבל הנתון המעניין שעולה מהם הוא שחוץ מעשרת האחוזים מכלל הגברים שבת זוגם ילדה וחוו דיכאון קליני, בין 60 ל־70 אחוזים מהגברים פוגשים אחרי לידת בנם או בתם סימפטומים מסוימים של דיכאון שאינם ברף הקליני המאובחן.
"זה נתון גבוה מאוד, שמעיד על סוגיה שלהערכתי היא סוציולוגית, ושמספרת את הסיפור של הגבר בתהליך 'ההזזות המבניות' המתרחשות בימינו במשחק הכיסאות בין הגבר לאישה", מנתח גנץ. "כמו שהנשים כבר הרבה זמן לא נמצאות רק בבית ומפתחות גם קריירה, בשנים האחרונות הגברים פתאום צריכים לספק סחורה מסוג אחר שהם לא היו רגילים אליה, ולתפקד גם כאימא. אם פעם הייתה חלוקה ברורה, כאשר הגבר היה אחראי בעיקר על הכלכלה של הבית ודאג לנושאים הטכניים שסביב הלידה, עכשיו נדרש ממנו להפעיל סוג של התמסרות אמהית.
"מצד שני, גברים לא עוברים הריון של תשעה חודשים ולא 'מתיידדים' עם הדבר הזה שגדל בתוך הרחם. הם מקבלים מוצר מוגמר, וצריכים להתחבר אליו. מצופה מהם להתמסר לילד החדש, ובמקביל להמשיך לתפקד במסגרות הרגילות ולדאוג לפרנסת הבית, ופתאום גם לרווחת היולדת. האישה מוקפת בקרובות משפחה ובחברות שמתעניינות, והיא הולכת לטיפת חלב ושם שואלים בשלומה. ומה עם הגבר? הוא ממשיך ללכת מוקדם בבוקר לעבודה ולחזור מאוחר, ובאמצע היום הוא גם יצא מהמשרד כדי לקחת את אשתו והתינוק לטיפת החלב".
אם להשתמש בזכרונות האישיים שלי, אבי תמיד עבד עד מאוחר והיה מחוץ לבית, ולא ציפו שהוא ייקח חלק משמעותי בגידול הילדים בפועל.
"זו בדיוק הצורה השכיחה שבה גידלו אותנו. אבל היום מצפים מאיתנו להיות בבית ולקחת חלק כבר בטיפול הראשוני בילד, ולרוב לא יהיה לנו דגם שנוכל להישען עליו מבית הורינו. לאישה יש את החיבור הטבעי לילד מחודשי ההיריון כשהיא מרגישה אותו בתוכה, לגבר לא. במקרים רבים הטיפול האולטימטיבי בתינוק הוא הנקה, אבל רק האישה יכולה להשתמש בכלי החזק הזה ולהרגיע את הילד. לגבר אין היכולת הזאת, והוא חסר אונים כי הוא לא יכול להרגיע את התינוק שלו. למרות זאת מצופה ממנו לקום באמצע הלילה ולנסות להרגיע את התינוק, כי לא בכל פעם הוא צריך לינוק. אחרי שעות ספורות הוא צריך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לתפקד, להכניס כסף ולדאוג לכל שאר תחומי החיים, בלי שיש לו מערכות תמיכה".
גם גנץ מצביע על קושי של החברה להכיל את ההתמודדות של אותם גברים. "דיכאון של גברים יכול להיראות כמו דיכאון אחרי לידה של נשים, אבל הנראות והחשיפה מאוד לא נוחה להם, וזה מהווה תוספת בעייתית", הוא טוען. "גברים פחות 'מחוברתים' להפגין רגשות ולדבר על הפגיעות שלהם, ולכן הרבה פעמים אנחנו יכולים לפספס שהם נכנסים לדיכאון. הגבר יכול להיות עצבני יותר, ואנחנו יודעים שעצבים וכעס יכולים לכסות על פגיעות וסבל נפשי. הוא מתקשה להציף את הרגשות שלו ולהפגין אותם כמו אישה, ולכן נראה אותו מנותק ונסוג מהחיים החברתיים שלו. הוא מותש ומרגיש שאף אחד לא סופר אותו, אלא רק את האמא והתינוק. אין לו זמן כמובן להיפגש עם חברים ולקבל מהם כוחות. אני פוגש לא מעטים כאלה. הגבר נדרש היום להיות סופרמן, וזה גורם לסטרס גדול ויכול להיות פקטור שמגביר דיכאון".
אולי אנחנו הגברים הפכנו להיות רגישים וחלשים יותר מבעבר?
פרופ' גלזרמן: "להפך, כעת אנחנו פשוט קצת יותר מודעים לדברים האלה. אלה תופעות שהיו גם קודם, אבל פשוט לא כל כך דיברו עליהן. זה דומה לתחום ההטרדות המיניות, שגם בעבר היו נפוצות מאוד אבל פשוט התייחסנו אליהן כחלק מהחיים. כשאתה ערני ומודע לנושא מסוים, אתה רואה אותו מופיע יותר".
קושי להסתגל או דיכאון קליני?
מי שרואה את הסוגיה באופן שונה הוא ד"ר אלון רשף, מנהל מערך פסיכיאטריה בבית חולים 'העמק'. לדבריו, במקרים רבים מדובר באבחנה שגויה, ובראיית צל הרים כהרים: "יש היום אובר אבחון בפסיכיאטריה", הוא סבור. "זה נורא אופנתי להמציא אבחנות חדשות ולדבר על דיכאון אחרי לידה לגברים, אבל אני חושב שצריך להיות מאוד זהירים עם זה. חלק מהגברים אכן 'מרוויחים' את האבחנה הזו, אבל אצל רובם אנחנו מדברים בעצם על הפרעת הסתגלות. מדובר בתגובה נפשית שבדרך כלל מלווה בסימפטומים דיכאוניים וחרדתיים לסטרס, וזו תגובה אפשרית לכל מצב של מתח על רקע פיטורים או גירושין וכדומה".
על פי רשף, בעוד הדיכאון הנשי שלאחר לידה מבוסס על מאפיינים ביולוגיים ולא רק פסיכולוגיים, אצל הגבר אין השפעה ביולוגית כזו. "זה 'מגניב' וזה נהיה אופנתי וטרנדי לדבר על הפרעות פסיכיאטריה, אבל ניצבת שאלה גדולה סביב המשמעות של העובדה שבכל מהדורה חדשה של DSM (מדריך לאבחון הפרעות נפשיות שנחשב לסמכות בתחום, י"ק) מתווספות עוד המון אבחנות. נשאלת השאלה האם זה בגלל שאנחנו מגלים מחלות חדשות, או שאנחנו פשוט ממהרים לתת אבחנות".
למה זה משנה איך תגדיר את החוויה שהגבר מתמודד איתה אחרי הלידה?
"זה טרנד חברתי שמאוד מדאיג אותי, שלכל מצוקה מיד נותנים שם ומתווים אבחנה רפואית. פתאום כל קושי הופך לאבחנה. דיכאון אחרי לידה לגבר עדיין לא מוכר כאבחנה ב־DSM. אם גבר בא אליי לקליניקה ומתלונן על דיכאון שאובחן בסוף כקליני, בעקבות ילד שנוסף למשפחה לפני חודשיים, אני לא אקרא לזה דיכאון אחרי לידה אלא דיכאון. כמו שאין אבחנת דיכאון אחרי פיטורים או גירושין, או אחרי שמאבחנים סרטן או אוטם בשריר הלב. הרי אין לזה גבול. אחרי לידה יש תהליכי הסתגלות מורכבים שכל בן משפחה צריך לעבור. כמו הילד שנולד לו אח קטן, כך גם האישה וגם הגבר. חשוב להדגיש שרוב הגברים, כמו רוב הנשים, עוברים את תהליכי ההסתגלות האלה באופן תקין".
מנגד, פרופ' מרינה בר־שי, פסיכיאטרית מגדרית בקופת חולים 'מכבי', משוכנעת כי יש להתייחס אל דיכאון לידה בקרב גברים כאבחנה נפרדת בפני עצמה, ולו בגלל האירוע המשפחתי שהביא לו. גם היא מדברת על הקושי בזיהוי דיכאון אצל גברים. "הרבה פעמים אדם יכול להרגיש על עצמו שהוא בדיכאון, אבל מהניסיון שלי, במקרים כאלו הגבר לא מזהה את זה על עצמו. לרוב אנחנו נגלה ונבין את זה רק אחרי שהוא יפנה לרופא המשפחה עם תלונות אחרות לחלוטין כמו חוסר תיאבון, עצבנות וכו'. פגשתי במקרים רבים תופעות של גברים שבורחים לעבודה למשך שעות ארוכות. פתאום הוא לא חושש מתחביבים עם סיכונים כמו ספורט אתגרי, הוא נהיה אימפולסיבי ויש בעיות בקשר עם בת הזוג. כשגברים מרגישים צורך לברוח לסקי באלפים ולעזוב את האישה זה יכול להיות סוג של בריחה, ומצד שני גם סוג של תמיכה שהם זקוקים לה ויכולים למצוא אותה רק שם".
בר־שי מודה כי קיים הבדל מהותי בהקשר הזה, וכי לעומת השינויים הביולוגיים וההורמונליים המביאים לדיכאון נשי אחרי לידה, אצל הגברים מדובר בהתמודדות חיצונית. "לרוב אני אפנה לפסיכולוגים, כי אין צורך בהתערבות תרופתית אלא במקרים קשים ביותר כאשר התפקוד נפגע והאבא לא מסוגל לעבוד ולא קם מהמיטה, לא אוכל ומדווח על מחשבות אובדניות".
לדבריה, גם כאשר אין ברירה ונדרשת התערבות תרופתית, מי שחווים דיכאון אחרי לידה נוטים לסרב לקבל תרופות: "אנשים במצב הזה די מתנגדים לתרופות אפילו אם יש צורך. הם מאמינים שהם שולטים בסיטואציה. במצבי דיכאון אחרים הסבל הסובייקטיבי הוא מספיק גדול כדי שאדם ירצה לקחת תרופות. אני מאמינה שיש פה גם השפעה חברתית, וכמו שנשים רבות לא מוכנות להודות שהן בדיכאון אחרי לידה, כך גם גברים כי זה נתפס כחולשה גדולה. הרי אבא אמור להיות שם בשביל הילדים שלו ולשמוח בהם, ובוודאי שלא להודות בחולשה או בקושי".
פרופ' בר־שי מעריכה כי בתוך זמן לא רב האבחנה תקבל גושפנקה מקצועית רשמית גם ב־DSM. "הרפואה המודרנית מתבססת על מחקרים והיא מוכיחה שזה שכיח, גם אם אין לזה הגדרה ב־DSM. גם הפרעות שלא נכנסו לרשימה, היום כבר מוכרות. התחום הזה מתפתח בהתאם למחקרים שמתחדשים כל הזמן".
ידוע שלדיכאון נשי בתקופת ההריון והלידה עלולות להיות השפעות שליליות על התינוק. האם דיכאון כזה אצל האב עלול גם הוא להשפיע על התינוק, גם כאשר האם מצויה במצב תקין ונורמלי?
"דיכאון וסטרס אצל אישה בהריון מובילים לעתים לא רחוקות להפרעות נפשיות אצל הצאצאים", אומר פרופ' גלזרמן. "אנחנו מכירים את זה בזמני מלחמה ואסון, וגם בבשורות קשות במעגלים הקרובים יותר. במצבים כאלה אנחנו רואים עלייה בהפרעות נפשיות אצל הצאצאים, כולל עלייה באחוזי הסכיזופרניה. מה שפחות ידוע הוא שבלי שום קשר למצבה הנפשי של האישה, אם גבר סובל מדיכאון אחרי לידה – הצאצאים שלו עלולים לסבול מהפרעות נפשיות בשיעור גבוה ב־70 אחוזים מהציבור הכללי. כלומר, המצב הזה פוגע לא רק באב אלא גם בילדיו".
גם עו"ס איתמר גנץ משוכנע שדיכאון של האב עלול להשפיע על התינוק, במיוחד במבנה המשפחתי המודרני: "כשהגבר הוא שותף פעיל בגידול הילד, בוודאי שהקושי יבוא לביטוי בשלב כזה או אחר. לדוגמה אב שמנסה להרגיע את בנו התינוק במשך שעות ארוכות באמצע הלילה – אם הוא שרוי בדיכאון, זה לא יכול שלא לעבור. אי אפשר להימנע מזה".
האהבה תבוא
אז איך אפשר למנוע ולצמצם את ממדי התופעה? הסיכון לחוות דיכאון אחרי לידה, אצל גברים ונשים כאחד, תלוי במאפיינים אישיותיים, אבל ניתן להיערך בצורה נכונה ולזכות למעט יותר תמיכה כדי לעבור את זה בשלום.
"החברה צריכה להיות ערנית ולדעת שגם לגבר יכול להיות דיכאון, ושהמצב המשפחתי המשתנה יכול להשפיע גם עליו לרעה", מבהיר פרופ' גלזרמן. "לכן יש לאפשר לאבא את המרחב להתרגל לילד, ולא לגרום לו להילחץ אם הוא עדיין לא אוהב מספיק את הילד החדש. זה יבוא, אל דאגה. אני רוצה להעביר מסר גם לגבר. זה לא שאשתך הפסיקה לאהוב אותך כי עכשיו היא עם התינוק, וזה לא שהוא חשוב יותר ממך, אלא זה פשוט הזמן שהוא הכי זקוק לה. לפעמים בהתחלה אתה לא מרגיש כלום כלפי הילד שלך, וזה עלול להיות מאוד מבלבל. יש היום מוקדים טלפוניים אנונימיים כמו ער"ן, ואתה יכול להתקשר ולשפוך את הלב בלי שום צורך להזדהות. מה שהחברה צריכה לעשות זה לפעול גם קצת למען הגבר ברגעים האלה של אחרי הלידה. להעניק אוזן קשבת, ליצור דה־סטיגמיזציה ולתת לגיטימציה לתחושות ולחוויות".
כל המומחים שדיברנו איתם מבקשים להדגיש: התופעה בת טיפול, ואין צורך להמשיך ולסבול ממנה. אף שמדובר בעניין רציני, ובמקרים קיצוניים אף מסכן חיים, דיכאון הוא מצב שניתן להתאושש ממנו.
במסגרת עבודתו גיבש גנץ כמה עצות להתמודדות והיערכות עם השינוי בבית, שהופך מזוגי למשפחתי. "קודם כול צריך להתקיים דיאלוג פתוח בין הגבר לאישה, עם הגדרה על חלוקת אחריות ועל מה מצופה מהגבר, כבר לפני הלידה. האישה מאוד עסוקה בעצמה וקשה לדרוש ממנה, בטח בשבועות הראשונים, לעסוק בגבר. לכן האחריות הזו אמורה לעבור למשפחה והחברים של הגבר. כדאי גם להצטרף לקבוצות לאבות צעירים באינטרנט. אם מבחינה חברתית הנושא הזה יהיה יותר מדובר, אז פחות יתביישו בו. כמו שהאישה נרשמת לקורס הכנה ללידה, גם גברים צריכים להתכונן ללידה. בנוסף, יש צורך בהקמת מוקדים טלפוניים ייעודיים, שאבות במצוקה יוכלו להתקשר אליהם, לשתף במה שעובר עליהם ולקבל ייעוץ ותמיכה".
