ההתלבטות היחידה שהייתה לי אחרי הביקור בבית החולים 'סנט ג'וזף', היא אם בכלל כדאי לספר לכם עליו. כמו כל דבר טוב שהופך להיות המוני ומאבד מחינו, לרגע חשבתי שאולי כדאי לשמור את עובדת קיומו לעצמי.
כבר עם כניסתכם לחדרי הלידה, הדבר הראשון שתרגישו הוא השקט. שום צעקה לא מפלחת את החלל. על הדלפק נשענות ארבע מיילדות חייכניות, מעיפות מבטים לעבר מסך המוניטור וממתינות שהיולדות יקראו להן. "עכשיו רגוע בגלל הרמדאן", מנסה לתרץ סיסטר ולנטינה, האחות האחראית של המחלקה. "יש צום, והנשים לא באות לכאן אלא אם הן באמת צריכות". אבל הרוגע של סנט ג'וזף הוא מעבר לזה. תחושה של שלווה שתתפוס אתכן מהרגע שכף רגלכן תדרוך שם.
הדבר השני שתרגישו בו הוא הניקיון המופתי. הכול מתוקתק – מהרצפה ועד החדרים המזמינים, המושבים החדשים והדלפקים המבריקים. גרגר אבק מיותר לא תמצאו שם. רק אחר כך, כשהלסת השמוטה שלכם תחזור למקומה, תשימו לב לכיתובים בערבית על שלטי ההכוונה ותיזכרו שמדובר בבית חולים פלסטיני.
אווירה משפחתית
ברוכים הבאים לבית החולים 'סנט ג'וזף', הממוקם במרכז השכונה המזרח־ירושלמית שייח ג'ראח, ושמחלקת היולדות שלו הפכה בחודשים האחרונים ללהיט החדש של הנשים הישראליות. כאן המקום להבהיר: לא קיבלתי תמורה עבור כתיבת שורות אלו, ובית החולים לא פנה אליי למטרת יחסי ציבור. נראה שהוא כלל אינו זקוק להם, שכן השמועה כבר עושה לה כנפיים ועוברת מפה לאוזן. מאז נובמבר האחרון, יותר ויותר ישראליות בוחרות להגיע אליו. רובן נשים שמחפשות הליך טבעי ונטול התערבות רפואית ככל האפשר.
"אני רוצה ללדת פה", אמרתי להדס הצלמת שבאה איתי, בזמן שהצוות הציג בפנינו את הבריכה החדישה שלהם המיועדת ללידת מים. בכל מקום אחר תשלמו על הפריבילגיה הזאת כמה מאות שקלים, כאן היא ניתנת חינם אין כסף. ואם להיות כנה, הופתעתי לגלות שהמקום הזה נמצא עשרים דקות נסיעה מביתי ולא שמעתי עליו עד היום. אגב, זהו בית החולים הראשון שביקרתי בו ולא הייתי צריכה לחפש חניה.
עוד לפני שהספקתי להגיד 'אפידורל', סיסטר ולנטינה כבר ישבה איתי בחדר על אספרסו ופרלינים וניסתה להסביר כיצד הפך בית חולים קטן במזרח ירושלים לאחד המקומות הכי מתקדמים ואקסקלוסיביים בתחום הלידות הטבעיות בארץ.
"מאז נובמבר התחלנו לראות ישראליות באות לכאן", מספרת ולנטינה, "עד אז היו כאן בעיקר תיירות מחו"ל. אני משערת שהזרם התחיל בגלל שביולי האחרון התחלנו לעשות כאן לידת מים, והעניין עורר קצת גלים. ביקרו אצלנו לאחרונה שתי יולדות שהתחילו לידת בית שהתארכה ובאו לכאן לסיים אותה, וגם עכשיו מאושפז אצלנו זוג יהודי למעלה במחלקה".
בחדרי הלידה החדשים והמרווחים תמצאו מקלחת צמודה, מוניטור נייד שמאפשר לידה תנועתית, מוזיקה ועמעום אור לילודים. לזוגות הדתיים יוזמן אוכל כשר מבחוץ. בחדרי האשפוז שוכנות מקסימום שתי יולדות בחדר, וניתנת אפשרות לשדרוג לחדר פרטי תמורת תשלום של 700 שקל ללילה.
לפני שהיולדת תצא לביתה היא תקבל עיצוב שיער בחינם, ואפילו פדיקור ומניקור. "כשאישה יולדת היא מרגישה עייפה ולא בטוחה במראה שלה", מסבירה ולנטינה. "חלק מהתפיסה ההוליסטית שלנו היא שהיולדת צריכה להרגיש טוב עם עצמה".
אבל גורם המשיכה העיקרי של בית החולים הוא האחוזים הגבוהים של לידות טבעיות. ד"ר סמיר עספור, מנהל מחלקת היולדות, הוא בין הרופאים הבודדים בארץ שמוכנים לקבל לידת עכוז ולא לגשת באופן אוטומטי לביצוע ניתוח. כשאני שואלת אותו אם זה לא מסכן את היולדת, הוא עונה: "זה מסוכן רק אם אתה לא יודע לבצע את הפעולה כמו שצריך".
"מדובר בבית החולים הפלסטיני היחיד שנשים יהודיות באות ללדת בו", הוא מתגאה. "המדיניות שלנו היא שכמה שפחות יולדות יגיעו לניתוח. בבתי החולים סביבנו, על כל עשר מטופלות שלוש יגיעו לניתוח קיסרי. אצלנו הסטטיסטיקה עומדת על פחות מאחת לעשר לידות. אנחנו מיילדים באופן טבעי גם נשים שכבר ילדו בעבר בניתוח ואפילו נשים שמגיעות אחרי שני ניתוחים, במידה שהתנאים הרפואיים מאפשרים את זה".
נראה שסנט ג'וזף מציג גישה הרבה יותר מתקדמת וקרובה לסטנדרטים אירופיים, בהשוואה למקובל בישראל. "זה כנראה בגלל שאנחנו לא בית חולים גדול", אומרת סיסטר ולנטינה, "אנחנו לא משווים תנאים למה שקורה בארץ, כי יש להם המון לחץ. אני מכירה מיילדות מישראל. הן היו שמחות לעבוד בתנאים שלנו, אבל המערכת נעשתה כל כך דומה לבית חרושת וזאת התוצאה".
ואכן מדובר במקום קומפקטי, המציג נתונים שפויים של בין 8 ל־16 לידות ביום, ובין 052 ל־082 לידות בחודש בלבד. "כשאת נמצאת במרדף אחרי המכסה, את לא יכולה להעניק לכל אחת את הזמן שלה כמו שהיית רוצה. אצלנו האווירה מאוד פמיליארית ואין לנו את הלחץ שיש להם. זה מאפשר לנו לתת יחס אישי ואיכותי יותר, ואנחנו מכבדים את רצון היולדת עד כמה שאפשר מבחינה רפואית".
החשש מבית חולים קטן הוא בעיקר מההיערכות לשעת חירום. מה קורה אם יש סיבוך בלידה?
"יש לנו את כל האמצעים הדרושים לטפל במצב כזה, כולל שני חדרי ניתוח שמשויכים לאגף היולדות, ורופאים מנתחים שנמצאים בתורנות. יש גם פגייה שמורשית לקבל ילודים החל משבוע 30, ובמקרי חירום גם שבוע 28".
ולנטינה מובילה אותי למחלקת הילודים. רק ארבעה תינוקות נמצאים שם, השאר צמודים לאימותיהם בביות מלא. האור מעומעם, ובחלל נשמעת מוזיקה קלאסית נעימה. אחד התינוקות בוכה, וולנטינה כורכת אותו בשמיכה מהודקת לכדי תנוחה עוברית. בחדר ההנקה אני פוגשת את סתיו ונועם לוי־סמית, זוג צעיר מירושלים, שחבקו לפני יומיים בת ראשונה.
"האמת שהתכוונו ללדת בבית", מספר נועם, "התחלנו לידה, והיא קצת נתקעה. לפני הלידה היינו כאן בסיור מקדים, ופשוט אהבנו את הגישה של בית החולים. אמרנו לעצמנו שאם נזדקק לטיפול רפואי, אז רק כאן. הלידה התארכה ובאנו לכאן עם המיילדת, והם הסכימו שהיא תישאר לאורך כל התהליך בליווי הצוות. זה לא מובן מאליו".
"הם לא נבהלו מזה שבאנו אחרי לידה שנמשכה הרבה שעות", מוסיפה סתיו. "הם היו גמישים כי הם ראו כמה זה חשוב לי. ילדתי טבעי בסופו של דבר, ואני מתקשה להאמין שזה היה מתאפשר בבית חולים ישראלי".
חששתם מהעובדה שמדובר בבית חולים פלסטיני?
"ממש לא", אומרת סתיו, "כשבאנו לסיור פגשנו את סיסטר ולנטינה, ומאוד התרשמנו מהגישה שלה. היא נתנה לנו את המספר האישי שלה, וידענו שאם נבוא ללידה אפשר להתקשר אליה והיא מיד תקבל אותנו. זה היה פקטור רציני מאוד, ובעיקר הערכנו את המקצועיות של המקום. אם הוא פלסטיני או לא – זה פחות שינה לנו".
קול מהשמיים
לפני כשנתיים חולל ח"כ בצלאל סמוטריץ' סערה, כאשר בעקבות דיון ציבורי בסוגיית קיומה של הפרדה בין יולדות יהודיות וערביות בבתי חולים, כתב בטוויטר: "אשתי ממש לא גזענית, אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החאפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות".
בסנט ג'וזף, כך נראה, מדובר כמעט בנון אישיו. "אין כאן הפרדה בין היולדות", אומרת ולנטינה, "אני גם לא זוכרת שאי פעם התבקשתי על ידי יולדת לעבור חדר מטעמי גזענות. אם היולדות היהודיות יבקשו להיות יחד, זה יקרה בעיקר בגלל הנוחות של התקשורת ביניהן, לא מעבר".
יש כאלה שהביעו חשש לבוא לכאן?
"אנחנו מקבלים הרבה אנשים שבאים לבדוק את המקום. היה לנו זוג ששאל פעם אם זה בטוח לבוא לכאן. אני זוכרת גם זוג שהגיע ללדת, וקיבלה אותו מיילדת שלנו שמגיעה מבית־לחם. היא מעולם לא יילדה יהודים לפני כן. אחרי הלידה הזוג אמר לי: 'את יודעת, פחדנו לבוא לכאן, אבל שמענו דברים טובים ואנחנו שמחים שהילד שלנו נולד בבית חולים ערבי'. זמן קצר אחר כך מגיעה המיילדת ואומרת לי: 'פחדתי קצת לעבוד עם יהודים כי זאת הפעם הראשונה, אבל הם היו כל כך נחמדים'".
בית החולים נוסד אחרי הקמת המדינה כפתרון לאוכלוסייה הפלסטינית באזור, בשטח שלא היה תחת בעלות ירדנית או ישראלית. מסדר האחיות של סנט ג'וזף לקח עליו אחריות, במטרה להפעילו למען הקהילה וללא מטרות רווח. מאז מלחמת ששת הימים הוא נמצא בשטח ישראל, ונותן מענה כמעט בלעדי לתושבי מזרח ירושלים ולפלסטינים מיהודה ושומרון.
במקרה של סיסטר ולנטינה (41), שהיא ללא ספק הנשמה הפועמת של המקום וסוד הקסם שלו, המיילדת הולכת יחפה. היא נולדה באיטליה, ודוברת ארבע שפות – איטלקית, ערבית, אנגלית וצרפתית. ההחלטה להפוך לנזירה התגבשה בעת לימודי ההתמחות שלה. "זה לא שאני לא אוהבת חיי משפחה", היא מבהירה, "הייתי מאורסת ארבע שנים לפני שהפכתי לנזירה. אבל מבחינתי להיות אמא זה לדאוג לילד שלך, למשפחה שלך, וזה דבר נפלא. כשאני נזירה אני יכולה להיות בשביל כולם".
לפני חמש שנים הגיעה ולנטינה לסנט ג'וזף, וחוללה בו מהפכה תפיסתית בכל נושא הילודה. "לא חשבתי להיות מיילדת. אמא שלי ילדה את אחותי הקטנה, והלכתי לבקר אותה בערב אחרי הלידה. היא שמה אותה בידיים שלי, ואמרה משהו על המיילדת. אני לא יודעת מה קרה שם, אבל זה היה כמו קול מהשמיים שאמר לי שזו הולכת להיות השליחות שלי בעולם. אחרי האוניברסיטה הלכתי להתמחות באחד מבתי החולים של המסדר, ובמהלך התקופה הזו התחלתי להרגיש שאולי אני צריכה לשנות את התוכניות שלי, ושאולי נועדתי לנזירוּת. זה לא היה קל, אבל הקול הפנימי הזה הלך והתחזק".
הבאת לכאן שיטות ילודה איטלקיות?
"איטליה היא לא המודל הכי טוב למיילדות. אבל לפני שפתחנו את מחלקת היולדות ביקרתי בבתי חולים בבית־לחם, בנצרת ובהדסה הר־הצופים. נתקלתי במציאויות שונות. למשל הצורה שבה מקבלים אפידורל. באיטליה יש לנו אפידורל נייד. אף פעם לא ראיתי אישה עם אפידורל שמוצמדת לקטטר ושאינה ניידת. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לראות בבית החולים שלי אפידורל עם הצמדה למיטה. לפעמים בתי חולים נמצאים תחת לחץ ולכן הם לוחצים ליילד כי הם צריכים לפנות את החדר. אולי זה גם קשור בתפיסה הרפואית, שככל שאתה שולט יותר יש פחות סיבוכים. אני חושבת שזה הפוך".
ולנטינה מודה שבתחילת הדרך, המיילדות הפלסטיניות התקשו לקבל את השיטות שלה. "הראתי להן סרטונים של לידות מאיטליה בתנוחות חופשיות, ובהתחלה זה היה שינוי גדול עבורן. הן אמרו לי 'זו לא התרבות שלנו, הנשים הערביות לא רגילות לזה, הן לא ירצו לשנות תנוחה ויעדיפו להישאר על המיטה'. אמרתי להן 'בואו נראה. נשאל כל אישה אם היא רוצה ללדת על הרגליים'. גילינו שאם נותנים לנשים, מכל תרבות שהיא, את האפשרות לבטא את עצמן ואת רצונותיהן, הן יודעות מה טוב עבורן.
"הייתה לנו אישה שילדה בתנוחת ארבע. אמא שלה אמרה לנו 'מה אתן עושות? היא לא יכולה ללדת ככה!', אבל אנחנו לא היינו צריכות לומר שום דבר. האישה מעצמה אמרה לאמא 'נוח לי בתנוחה הזאת, זה משהו חדש, תניחי לי'. לא היינו צריכות להתערב, הנשים בעצמן הביאו את השינוי. המיילדות שלי אומרות לי היום שהן שמחות, כי הן מרגישות שהן עובדות כמו שמיילדות אמורות לעבוד".
במסדרון המחלקה אני פוגשת את ד"ר יזאן ריפאי. הוא מספר לי על שני רופאים שעובדים באחד מבתי החולים הישראליים בירושלים, והגיעו ללדת דווקא בסנט ג'וזף. "הם כתבו על החוויה בפייסבוק והסבירו למה הגיעו דווקא לכאן", הוא מתגאה. "לא מזמן היו אצלנו גם זוג מגוש עציון. בכל יום מגיעות למרפאת הנשים 4־5 נשים יהודיות, ובמחלקה מאושפזות בערך שתי נשים יהודיות אחרי לידה".
אחוות מטפחות
אני מסתובבת בין חדרי הלידה. רק שלוש יולדות נמצאות שם כרגע, ולא פחות מארבע מיילדות משגיחות עליהן. הן נשענות על הדלפק ומציגות לי את המקום בטבעיות, כמי שרגילות באורחים מהסוג הזה.
"יש לנו כאן מיילדות מבית־לחם", אומרת ולנטינה, "אני לא יכולה לומר שזה קל. אבל ברגע שבחרת להיות רופאה או מיילדת, את אמורה להיות מעבר לפוליטיקה. אנחנו בני אדם, והמשימה של בית החולים ברורה. הם יודעים שאם אתה בא לכאן אתה נמצא פה בשביל כולם. אחרת אתה יכול ללכת לעבוד בבית חולים אחר ביו"ש".
ולנטינה מראה לי את בריכת הפלסטיק הענקית שנרכשה על ידי בית החולים: "אפשר ללדת בה על ארבע. האחרונה שהייתה כאן ממש תפסה את התינוק בידיים שלה". במידה שהבריכה פנויה, כל יולדת רשאית להשתמש בה בהתאם למצבה הרפואי.
איך בית החולים מטפל בנשים במצב של לידה שקטה?
"הדיאגנוזה הזו תמיד קשה", היא אומרת, "אבל אנחנו לא מסתירות מהן דבר. המציאות ממילא נוכחת, וכולם מבינים אותה. אחרי הלידה אנחנו נותנים להן לבחור אם להישאר עם הצוות בחדר יחיד או ביחידה פרטית רחוקה יותר, ומאפשרות להן לצאת יחסית מוקדם, כמה שעות אחר כך אם מתאפשר. השירותים ניתנים גם ליחידה, אבל אנחנו לא צמודים לשם וזה עומד לבחירת היולדת".
איך מתנהל הליך הפרידה מהתינוק?
"אחרי שהתינוק יוצא אנחנו ממליצות להן להעניק לו שם, שלא יזכרו רק תינוק שמת. שתהיה לו זהות ושיזכרו אותו כאדם. אנחנו גם מעודדות אותן להישאר עם התינוק אחרי הלידה, לקחת את הזמן שהן צריכות כדי להיפרד. אני זוכרת רק אימא אחת שסירבה לראות".
גם זו מדיניות לא מאוד נפוצה. יולדות בלידה שקטה מספרות איך המליצו להן לא להסתכל על התינוק.
"אני פחות מאמינה בגישה הזאת. הם היו מחוברים תשעה חודשים יחד, זה לא משהו שאפשר לסיים ברגע. מה, כשאנחנו מאבדים מישהו קרוב אנחנו לא נשארים איתו להגיד שלום? אני זוכרת שהייתה אישה שבאה לכאן עם לידה שקטה. הסבתא שלה אמרה לנו 'חלאס חלאס, קחו את התינוק'. אמרנו לה 'לא, היא תחליט מתי היא יכולה להיפרד כי היא לא תראה אותו יותר. היא חייבת לומר לו שלום כמו שצריך'. באוגוסט האחרון היא ילדה כאן תינוק בריא, ועכשיו היא שוב בהיריון. זה עצוב, אבל בסיטואציות כאלו היחסים מול הצוות נעשים מאוד קרובים".
מעבר למקצועיות ולידע שסיסטר ולנטינה מפגינה, יש בה התבונה הרגשית הזו שכל אישה מחפשת במיילדת שלה. שילוב מופלא בין רוך לדעתנות, ויכולת נדירה לגרום לך לרצות שהיא תוליך אותך במעבר המרגש מאישה הרה לאם טרייה.
"אני חושבת שהאתגר הגדול ביותר של המיילדת הוא לא היולדת, אלא העבודה על העצמי שלה", אומרת ולנטינה. "לפעמים אנחנו רוצות שהאישה תלד מהר או שתלד עם אפידורל כי לנו קשה לעמוד בזה. לפעמים אנחנו נשאף להפסיק את הכאבים שהאישה סובלת מהם, כי לנו קשה עם הסיטואציה. כאן אנחנו נמדדות באמת. למיילדת חייבת להיות מערכת יחסים בריאה עם הסבל בחייה, אחרת היא לא יכולה לעמוד בסבלנות ליד אישה שסובלת. היא חייבת להיות שלווה עם מעמד כזה".
וכאילו מישהו תזמן את התמונה הזאת מראש, בדרכי החוצה אני פוגשת שתי נשים בחודש תשיעי יושבות יחד, צמודות למוניטור. האחת, זיינאב טאקאש, עטויה חיג'אב. השנייה, לבנת בכר־גרין, עטופה במטפחת גדולה. "שתינו נשים", הן אומרות לי כשאני שואלת אם הסיטואציה לא מוזרה להן, "אני שמחה שבאות לכאן גם ישראליות", מוסיפה טאקאש, "למה לא? כולנו פה לאותה מטרה".
בכר־גרין מגיעה לכאן מבית־נקופה. "המליצו לי על המקום, וראיתי בקבוצה של לידה טבעית בפייסבוק פוסט מאוד מפרגן של מישהי שילדה כאן", היא מספרת. "אחרי כל הסיורים שעשיתי בבתי חולים אחרים, היה לי ברור שאני מעדיפה ללדת פה".
ולא חששת מהעובדה שההנהלה כאן לא ישראלית?
"זה לא הפריע לי. לא מרגישים את זה כאן, מלבד העובדה שהשלטים פה בערבית ובאנגלית. הצוות כל כך נחמד ומסביר פנים, ומבחינתי זה לא משנה. בינתיים יש טפטופים של נשים, ואני מניחה שיש לזה צד מרתיע ושלא כל אחת תרצה. רוב האנשים סביבי, כשסיפרתי להם שאני הולכת ללדת פה, הביעו הסתייגות ושאלו מה פתאום ולמה לא בבית חולים ישראלי. אבל כשבאים לפה ורואים, מבינים שזה הכי טוב שיש. בכל בתי החולים שביקרתי בהם נחרדתי. הייתי בשוק מלראות את המסדרונות העמוסים, את החדרים, את הסיפורים של נשים שלא היה להן מקום וכמעט ילדו במסדרון. פה זו חוויה אחרת".
יומיים אחרי הביקור, סיסטר ולנטינה שולחת לי מסרון ומבשרת לי שלבנת בכר־גרין ילדה תינוק בלידת מים נפלאה. אנחנו מדברות על הכתבה שעומדת להתפרסם, והיא משתפת אותי בחשש שלה: "אני רק מקווה שהחשיפה של בית החולים וההתעניינות המוגברת בו לאחרונה לא תשנה את האופי שלו. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהמקום הזה יהפוך לבית חרושת של יולדות. אני עושה הכול כדי שזה לא יקרה".
