לראות אישה חרדית זוכה במקום הראשון בריצת מרתון, זה איננו מחזה שבכל יום. אבל ביטי (ברכה) דויטש, הצליחה להדהים את הצופים דווקא במירוץ מרתון אחר, שבו אמנם לא זכתה במקום הראשון, אבל השלימה אותו בחודש השביעי להיריונה. בשונה מרוב הנשים שמנצלות כל רגע פנוי בהיריון למנוחה, מקפיאות את המנוי לחדר הכושר ולוקחות חופש משיעורי הפילאטיס, ביטי המשיכה לרוץ והשלימה 42.2 קילומטרים של ריצת מרתון.
"הריצה הייתה חלק מהחיים שלי, ורציתי להמשיך בה גם בהיריון כדי לשמור על כושר", מספרת דויטש, תושבת שכונת הר־נוף בירושלים. "אבא שלי הוא רופא נשים והתייעצתי איתו. הוא אמר לי שאם הגוף רגיל לזה ואם זה חלק מהשגרה שלי ולא גורם ללחץ או לכאב – אין סיבה להפסיק".
הרומן של דויטש (28) עם הריצה החל לפני שלוש שנים. עד אז היא ילדה ארבעה ילדים בשש שנים, וכהגדרתה "לא מצאה זמן לכלום, בטח לא להתעמלות או ריצה". כילדה ונערה שגדלה בארה"ב היא קיימה תמיד פעילות ספורט, וחברותיה קראו לה בחיבה "ספידי ביטי". אבל אז הגיעו החיים עצמם ודחקו את הספורט הצדה. בגיל 26 הרגישה דויטש שהיא זקוקה לפעילות גופנית שתחזיר אותה לכושר, והציבה לעצמה מטרה: לרוץ במרתון תל־אביב 2016, "אמרתי לעצמי ולסביבה 'זהו, אני עושה מרתון'".
קצת יומרני בשביל יעד ראשון. מה עם סתם מרוץ של עשרה קילומטרים, למשל?
"ידעתי שאם לא אציב לעצמי מטרה מחייבת, רצינית מאוד, לא אתחיל. ידעתי שמרתון זו מטרה שתאלץ אותי להתאמן, ולהתאמן ברצינות".
היא התחילה לרוץ באוקטובר 2015, וגילתה שהיא מצליחה לרוץ עשרה קילומטרים ללא קושי. היא התאמנה ארבע פעמים בשבוע, בהתאם לתוכניתו של המאמן וגורו הריצה הַאל היגדון לריצת מרתון. מלכתחילה כשנרשמה למרתון ונדרשה לסמן את זמן הריצה הצפוי מבחינתה, היא כתבה ארבע שעות וחצי כזמן ריאלי. אבל חודש לפני שריקת הפתיחה, כשראתה שהיא רצה כבר חצי מרתון בשעה וארבעים דקות, הבינה שהיא יכולה לקצר טווחים ושינתה את זמן הריצה הצפוי לשלוש שעות וחצי. בסופו של דבר היא סיימה את המרתון בתוצאה מצוינת של 3:26, ומיקמה עצמה במקום השישי בקטגוריית הנשים.
"האימונים לקראת המרתון הפכו את הריצה לחלק מהחיים שלי", היא מתארת. "זה נכנס לשגרה, ועשה לי טוב. בבית יש חמישה ילדים, הרבה רעש ובלגן. הריצה היא זמן המנוחה שלי, זמן ניקוי הראש".
יוצאת מהשכונה כדי לרוץ
אחרי התוצאה המפתיעה כבר בניסיון הראשון שלה, היה לה ברור שהיא תרוץ גם במרתון תל־אביב 2017. היא לא נתנה לשום דבר לעצור אותה, גם לא להיריון. הפעם השלימה את המרתון בארבע שעות ושמונה דקות. תוצאה פחות טובה מהקודמת, אך מצוינת בהתחשב במצבה. במרתון ירושלים האחרון היא הגיעה למקום הראשון בקטגוריית הנשים הישראליות, עם תוצאה מדהימה של שלוש שעות ותשע דקות. היא עלתה על הפודיום כשהיא עוטה כיסוי ראש ולבושה בחצאית ובבגדים צנועים, ומטבע הדברים משכה תשומת לב רבה.
איך מקבלים אותך בציבור החרדי?
"אני אמריקנית במקור, עליתי לארץ ב־2009, וכל החברות שלי הן יותר פתוחות. בנוגע לקהילה, אני אף פעםֿֿֿֿֿֿֿֿֿֿֿֿֿֿֿ לא רצה בשכונה שלי, ואם כן אז רק מוקדם מאוד בבוקר. אני לא רוצה להפריע לאף אחד. בדרך כלל אני פשוט נוסעת קצת עם הרכב למקום אחר, ורצה שם. התייעצתי עם רב לפני שהפכתי את הריצה לעניין משמעותי, והוא נתן לי את ברכתו. אני רצה עם כיסוי ראש ובצניעות מלאה. עצם הנוכחות שלי במרתונים כאישה חרדית היא משהו חיובי בעיניי. הרבה אנשים אמרו לי אחרי המרתונים 'כל הכבוד'. הרגשתי שעשיתי קידוש השם גדול. אחרי המרתון אנשים שאלו אותי איך אני עושה את זה כחרדית, והתשובה היא שאין שום סתירה. להפך, יש מצווה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', נפש בריאה בגוף בריא".
אילו תגובות קיבלת אחרי שרצת עם בטן הריונית?
"הרבה פעמים שאלו אותי למה אני עושה את זה, אבל לי לא היו ספקות. הרגשתי בהיריון הזה הכי טוב מכל ההיריונות הקודמים. הרגשתי מאוד אנרגטית. גם הלידה הלכה בקלות כי הגוף היה בכושר. לפעמים הסתכלו עליי בשוֹק ושאלו 'זה לא מסוכן?' או 'לא כואב לך?', אבל הייתה לי ברכת הדרך של אבא שלי, וסמכתי על חוות דעתו הרפואית. הוא לא היה נותן לי לעשות משהו שיסכן אותי או את ההיריון".
מאז פורסמה ברשתות החברתיות תמונתה כשהיא רצה בהיריון, הפכה דויטש כתובת לנשים הרות המתלבטות אם להמשיך לרוץ במצבן. "אישית, הרגשתי יותר טוב בהיריון ובלידה בזכות הריצה. אבל אני לא רופאה ולא מאמנת, ולכן אני נזהרת מלהמליץ לנשים אחרות מה לעשות", היא מבהירה. "אני לא לוקחת על עצמי אחריות, כל אחת צריכה לשאול את הרופא שלה. בדרך כלל, אם לא מדובר בהיריון בסיכון – לא אמורה להיות בעיה. מה שבטוח, לא הייתי ממליצה לנשים בהיריון להתחיל משהו חדש, אבל כן אפשר להמשיך פעילות ספורטיבית שהייתה לפני ההיריון בהתייעצות עם רופא. אם זה פילאטיס, הליכה או זומבה – הכול אפשרי. לא צריך לרוץ מרתון, אבל אפשר להמשיך בפעילות שעשית קודם. היריון זה לא מחלה".
דויטש מספרת שכבר בחדר הלידה חלמה לחזור לריצה. "אמרתי לאימא שלי: 'הלוואי שיכולתי לרוץ עכשיו מרתון'". זמן קצר לאחר מכן, בתום תקופת משכב הלידה, חזרה דויטש למסלול. "בהתחלה כשהנקתי, פשוט שתיתי המון. לפעמים לקחתי את נאווה התינוקת איתי בעגלה, לפעמים היא נשארה עם בייביסיטר".
תחרות עם בן הזוג
בשעות היום, כשהיא לא רצה, דויטש עובדת בתוכנית 'עולמי' לעידוד יהדות ועלייה של סטודנטים מחו"ל. חלק גדול מעבודתה נעשה מהבית, מה שמאפשר לה גמישות יחסית באימונים. "אני מאוד מאורגנת בלוח הזמנים שלי. אני לא יכולה סתם להיות ספונטנית ולהחליט 'היום אני רצה', או 'היום לא מסתדר לי'. אני חייבת להיות יעילה. אני רצה בלילה, או מתעוררת מוקדם בבוקר. כשעושים משהו שאוהבים, אז מתאמצים בשבילו ומוכנים לוותר בשבילו על דברים אחרים. העיקר להתמיד".
הילדים שלה, בני שנה עד שמונה, מלאי מרץ בעצמם כעדותה, זורמים עם התחביב של אימא וגאים בה על הישגיה. "אני מתאמנת איתם לפעמים, יש להם הרבה אנרגיה. לא חשוב לי דווקא שירוצו מרתונים, אבל כן חשוב לי שידעו שכל מה שהם רוצים לעשות הם יכולים, ושאם יש להם תשוקה למשהו, הם צריכים למצוא לזה את הזמן. זה לא חייב להיות ריצה, אלא כל תחביב או עיסוק אחר. מצד שני, אני כן מסבירה להם על החשיבות שבפעילות גופנית ועל התרומה שלה לבריאות שלהם. הבת שלי צוחקת עליי שאני תמיד רצה, ואני מסבירה לה שזה מה שאני אוהבת לעשות. לרוב אני רצה בזמן שהילדים ישנים, בבוקר מוקדם או בלילה, אז הם לא מרגישים שאני לא נמצאת. אגב, לגדל חמישה ילדים קטנים זה הרבה יותר מאתגר מלרוץ מרתון. אפילו לגמול ילד מחיתול זה יותר קשה מבחינתי", היא אומרת בחיוך.
מיכאל, בעלה, מעניק לה תמיכה מלאה ומדרבן אותה לאורך כל הדרך. לפחות פעם אחת בשבוע היא רצה על חשבון זמן ההשכבות, ומיכאל מתקתק את המקלחות ואת ארוחת הערב. לפעמים היא יוצאת לרוץ בשעות הבוקר המוקדמות, והוא מפזר את הילדים במסגרות. מוצאי שבת הוא זמן הריצה הזוגית שלהם. במהלך השבוע הוא מתמקד ברכיבה על אופניים. "מוצ"ש זה זמן האיכות שלנו", היא אומרת.
לקראת מרתון ירושלים 2018 הגבירה דויטש את האימונים. "בגלל שרצתי בתל־אביב והיו לי תוצאות טובות, בלי לעשות משהו חריג ולהתאמץ, ידעתי שיש לי פוטנציאל להגיע למקומות הראשונים בירושלים, אפילו להיות ראשונה. לכן לקחתי את עצמי ברצינות, עדיין לבד וללא מאמן, אבל יותר ברצינות". היא רצה באזור גבעת־רם, הגבירה את הריצות הארוכות והוסיפה אימוני כוח. כשהתקרב מועד המרתון, החלה לרוץ על מסלול המרתון עצמו. "הרגליים שלי התרגלו לעליות ולירידות, וכך ברגע האמת זה לא היה לי קשה".
אלא שלא הכול הלך חלק. חודש לפני המרתון גילתה דויטש בבדיקת דם שגרתית שהיא סובלת מאנמיה (מחסור בברזל). הדבר עורר סימני שאלה סביב יכולתה להשתתף במרתון, אבל בעזרת טיפול מתאים היא הצליחה להתייצב בקו הזינוק, לרוץ, ואפילו לסיים בספרינט מרשים. "הרגשתי מצוין עד הסוף, לא הרגשתי מרוקנת".
את הריצה היא ביקשה להקדיש ל'בית דניאלה' – מרכז יום שיקומי חינוכי־טיפולי לבני נוער באמצעות כלבים, שהוקם לזכר בת דודתה דניאלה חיה פרדס ע"ה. "עשיתי את זה גם כדי לפרסם את הארגון החשוב הזה, שמנסה כרגע לגייס 30 אלף דולר בשביל מבנה חדש. פניתי לקרובים ולמכרים שיתרמו לארגון, ובכך יעודדו אותי לרוץ".
זו הייתה הפעם הראשונה שהצבת לעצמך מטרה לסיים בין הראשונות, זה הלחיץ אותך?
"הייתי רגועה לכך אורך הדרך. אני לוקחת את הדברים ברצינות אבל גם בקלות, והרגשתי כל הזמן שאלוקים מלווה אותי. דיברתי איתו תוך כדי ריצה וביקשתי שיעזור לי, שלא אתקל 'בקיר', תחושה שהרבה רצים חשים אחרי ריצה בקצב קצת יותר מהר מהרגיל. אמרתי לו שאני לא מבקשת ניסים, הרי התאמנתי והתאמנתי קשה, אני רק מבקשת דחיפה קלה. ואכן, ברוך השם, גם רצתי יותר מהר, וגם לא חשתי שום קיר. הרגשתי שאני מצדיקה את כל האימונים, נתתי את כולי".
חשוב לה להעביר מסר לנשים אחרות. "הכי חשוב שפשוט תאתגרו את עצמכן עם מטרה. זה לא חייב להיות מרתון, אבל זה כן חייב להיות משהו שיוציא אתכן מאזור הנוחות. היתרונות של פעילות גופנית הם מדהימים, פיזית ונפשית. כשמגדירים מטרה זה מאוד מועיל להניע את עצמך ולהתאמן. ואגב מרתונים, תמיד קיבלתי הרבה תמיכה ועידוד מנשים אחרות שאיחלו לי הצלחה ואמרו שהן גאות בי, אבל בסופו של דבר יש הרבה פחות נשים שרצות מרתונים מגברים. נשים מפחדות לקחת על עצמן התחייבות גדולה. אבל אני מאמינה שאם אין בעיה רפואית, ואישה באמת רוצה לעשות את זה, היא יכולה ללכת על זה ולא לתת לשום דבר להפריע לחלומות שלה".
את 19 הקילומטרים האחרונים במרתון ירושלים היא עשתה כשבעלה מיכאל רץ לצידה. בקיץ הם מתכננים לרוץ יחד במרתון ירושלים של המכבייה, וכרגע הם מתווכחים ביניהם מי ינצח. עד מרתון ירושלים, מיכאל היה בטוח שיצליח להשיג את אשתו. כעת, אחרי שבקילומטרים האחרונים בעליות הוא קצת התקשה, הוא כבר לא כל כך בטוח אבל מוכן לנסות.
ואחרי זה, מה היעד הבא שלך?
"בשלב הנוכחי בחיים שלי אין לי את הזמן והכסף להתאמן ולצאת למרתונים בחו"ל. אולי זה יקרה בעתיד. בשנה הבאה אני מקווה לעשות את מרתון טבריה ולשפר את הזמנים שלי. מרתון טבריה קל יותר מירושלים, כיון שאין שם עליות. נכנסים עכשיו לחודשי הקיץ, שפחות מתאמנים בהם בגלל החום. זה זמן מנוחה לרגליים, אבל לי זה קשה כי אני אוהבת לרוץ".
