בוקר אחד, בדרך לעבודה, קפצתי עם הילוד לביקור שגרתי ב'טיפת חלב'. ציפיתי למחמאות כמה הוא עולה יפה במשקל ואפילו כבר מרים את הראש, לקבל חיסון ולהטיס אותו למטפלת לפני הפגישה של עשר. לא דמיינתי שאני עומדת לקבל אות הצטיינות.
האחות החביבה עברה בזריזות על הפרוטוקול, שאלה שאלות, ובלי לחכות לתשובה ביררה האם אני עוד מניקה. בתמימותי עניתי שאני משלבת הנקה עם תחליפים. אורו עיניה. מדרגת "אמא מזניחה שחזרה לעבודה אחרי שלושה חודשים", הפכתי פתאום לאם השנה. מכאן ואילך, כל משפט של האחות התקשר איכשהו להנקה. כשהינוקא בכה כי הוא לא אהב לשכב ערום על המשקל, היא גרגרה לעברו בעדינות: "אתה לא אוהב לשכב על המשקל, חמוד? אתה אוהב רק את החלב של אמא?". וכששאלתי אם הטיפות של החיסון מתוקות, היא ענתה: "כן, אבל לא כמו החלב של אמא". נראה היה שלביקור מטרה אחת. לא לחסן את היילוד ולבדוק אם הוא מתפתח כראוי, אלא לוודא שאמו תמשיך להניק. כשיצאנו משם, מחוסנים, גאים וממהרים למטפלת, הבנתי שאני חיילת במלחמה שגויסתי אליה בניגוד לרצוני.
תשעה חודשים אני אמא, ותשעה חודשים אני מיניקה. וככל שעובר הזמן והסטטוס לא משתנה, מבטי ההערכה שאני מקבלת רק הולכים ומתרבים. מתברר שבנוסף לכל סגולותיו ומעלותיו, לחלב אם יש סגולה נוספת – הוא המגן מספר אחת מפני רגשות אשם. בשלב מסוים שקלתי להמשיך ולהניק את בני הבכור עד הבר־מצווה, בתקווה שכך אוכל להדחיק את ייסורי המצפון על כך שאני עובדת עד מאוחר, נמצאת יותר מדי בפלאפון או סתם עייפה וחסרת סבלנות. אבל ככל שהפרגונים הללו מחמיאים, למדתי להבין שההערכה וההערצה של הסביבה לא נועדו לחזק אותי: הן מופנות כלפי יצרני תחליפי החלב, שאני, בגופי ממש, מגינה על בני ועל החברה כולה מפניהם ומפני האבקות הלבנות שהם מייצרים.
כר פורה למניפולציות
בדיעבד הבנתי שהמלחמה החלה כבר בקורס ההכנה ללידה. במפגש השלישי הגיעה יועצת הנקה מוסמכת, שבפנים מאירות הסבירה לנו שבני האדם משתייכים למשפחת היונקים, ובמשפחה הזו, המאושרת בדרכה, הגורים יונקים עד שהמוח מפסיק להתפתח – כלומר, עד גיל שש. ואז הוסיפה היועצת שלחלשות שבינינו מותר להניק הנקה מלאה עד גיל שנה, בהתאם להוראות משרד הבריאות. איתרע מזלך ואת חייבת לחזור לעבודה? אל דאגה, תמיד אפשר לשאוב.
עכשיו תראו: אני חושבת שכבר הוכחתי שאני לא נגד הנקה, ואני מאוד מעריכה את מי שמסוגלת להתמיד ולשאוב (אחרי חמש דקות שבהן הייתי מחוברת למכונת השאיבה, הרעש החזיר אותי לרפת, והודעתי שעם כל אהבתי לבני יש גבול, והגבול הוא כשאני מרגישה שאני מאבדת צלם אנוש). אבל כשתומכי ההנקה מדברים על בריאות התינוק, חשוב לזכור גם שהכי בריא לתינוק לגדול עם אמא בריאה בנפשה. אמא שאוהבת את עצמה, שמאמינה באינסטינקטים שלה, שלא נלחצת מכל משפט שדודה רחוקה זורקת לעברה. אם האמא הזו גם רוצה להניק הנקה מלאה – נפלא. אבל אם לא, עדיף שהילד יגדל על תחליפי חלב ועם אמא רגועה, ולא על חלב של אמא בוכייה.
אני מבינה: יש מלחמה. לחברות תחליפי החלב יש אינטרס כלכלי ברור לטפטף לנו שתחליף חלב הוא ממש כמו חלב אם, ומשרד הבריאות מגייס את כל המשאבים העומדים לרשותו כדי להשיב אש. אחיות בטיפת חלב, מיילדות, יועצות הנקה, מטפלות, רופאות וכל שאר המוסמכות־מטעם־עצמן: כולן יצאו מגדרן כדי להסביר לי את יתרונותיו המדהימים של חלב אם. אבל כשאתם מנהלים מאבק על הגב שלנו, האמהות הטריות, אולי תשאלו קודם אילו מחירים אנחנו משלמות בגללו?
אישה אחרי לידה היא לא היצור הכי מאוזן ביקום. היא כאובה, מבולבלת ומוצפת הורמונים. תוסיפו לזה את החלום – וברוב המקרים, גם את שברו – על איזו מין אמא היא תהיה, ותקבלו כר פורה למניפולציות ולרגשות אשמה. יש לי חברה שבמשך חודשיים לא הפסיקה לבכות מניסיונות להניק. כאב לה, התינוקת הרעבה ירדה במשקל, העולם כולו הלחיץ אותה – אבל היא כל כך דבקה במטרה להגשים בכל מחיר את הערך הנשגב של הנקה מלאה, שהיא לא הייתה מסוגלת לשחרר ולתת לתינוקת בקבוק. בסוף, אחרי חודשים של בכי שלה ושל התינוקת, היא הצליחה להניק, אבל היא כבר לא סומכת על האינסטינקטים שלה.
ועוד לא הזכרנו את הפער המובנה שההנקה יוצרת בין האמא לאבא (רמז: מי מבין השניים יקום בלילה גם בתום חופשת הלידה?); את הקושי של האמא לחזור לעבודה או סתם לצאת לבילוי עם חברות, ועוד כל מיני שיקולים "פמיניסטיים" לא עלינו. גם כשבוחנים את הנושא משיקולים של טובת הילד בלבד, הסיפור יצא מכל פרופורציה. האם זה שווה את המחיר?
תומכי (ותומכות) הנקה יקרים, תסמכו עלינו שאנחנו אוהבות את הילדים שלנו ורוצות בטובתם, שאנחנו יודעות מה היתרונות של הנקה, ושאם בחרנו בכל זאת בתחליפי חלב, כנראה יש לנו סיבה טובה, ושזה מה שהכי נכון לנו ולילד שלנו. מניפולציות רגשיות וייסורי מצפון ישפיעו אולי בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך – כולנו נפסיד.
